פרשני:בבלי:חולין סג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין סג א

חברותא

עוף ששמו בת מזגא חמרא - שריא באכילה!
וסימניך, שלא תחליף ביניהם, הא דקיימא לן בשבועות - יפה כח הבן מכח האב. כך מזגא חמרא, אסור, ואילו בת מזגא חמרא, מותר.
אמר רב יהודה: עוף ששמו שקיטנא ויש בו שני מינין, הרי אותו מין שהוא אריכי שקי, שוקיו ארוכים, וסומקי, גופו אדום - שריא!
וסימניך, עוף ששמו מורזמא, שהיה מוחזק להם בתור עוף טהור ושוקיו ארוכים וגופו אדום, כך אותו עוף שקיטנא, ששוקיו ארוכים, מותר הוא.
אבל, המין השני של אותו העוף, אשר גוצי, שוקיו קצרות וסומקי, וגופו אדום - אסירי!
וסימניך: הא דקיימא לן במומי כהנים ננוס, כהן שהוא ננס, פסול לעבודה. כך אותו שקיטנא, ששוקיו קצרות כשל ננס, אסור הוא באכילה.
אבל שקיטנא אשר אריכי שקי, שאמנם שוקיו ארוכות, וירוקי, אך גופו ירוק - אסירי, אסור הוא באכילה על אף ששוקיו ארוכות.
וסימניך: הא דקיימא לן לעיל בדף נו א, שאם נחמרו מעיו של העוף ונהיו ירוקין, פסולין הם. כך אותו שקיטנא אשר צבעו ירוק, אסור הוא.
אמר רב יהודה: עוף שלך שהוזכר בתורה בין העופות הטמאים, זה עוף השולה דגים מן הים.
דוכיפת המוזכרת בתורה בין העופות הטמאים, היא העוף שהודו כפות, שכרבלתו עבה וכפותה לתוך הראש.
תניא נמי הכי: דוכיפת - שהודו כפות, וזהו העוף שהביא את אבן השמיר לבית המקדש, כדאיתא במסכת גיטין.
רבי יוחנן, כי הוה חזי שלך, אמר את הפסוק בספר תהילים (פרק לו) "משפטיך תהום רבה". והיינו, שאתה שופט ונוקם בדגת הים וממית את הדגים המזומנים למות.  112 

 112.  רש"י. ורבינו גרשום מפרש, שהשלך מביא את מזונו מן התהום.
רבה, כי הוה חזי נמלה, אמר: "צדקתך כהררי אל", שאפילו נמלה, שהיא בעל חיים קטן, יש לה חיות כמו לבעל חיים גדול.
אמר אמימר: העופות ששמם לקני ובטני - ש ריין!
אבל, עופות ששמם שקנאי ובטנאי - הרי מקום שנהגו לאכול אותן - אוכלין! מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלין אותם!
והוינן בה: אטו במנהגא תליא מילתא? האם האיסור וההיתר שלהם תלוי במנהג?
ומשנינן: אין, אכן הדבר תלוי במנהג, ולא קשיא היאך יתכן הדבר. הא דאסורים, מיירי באתרא במקום דשכיחי פרס ועזניה, שראינום שם, וחיישינן שמא השקנאי והבטנאי הם ממין הפרס והעזניה, שגם להם יש סימן טהרה.
הא, דמותרים, באתרא דלא שכיחי פרס ועזניה, ומסתמא לא מחזקינן להו שהם ממין הפרס והעזניה, לפי שהם אינם מצויין בישוב.
אמר אביי: עופות ששמם קואי וקקואי, אסירי באכילה. אבל עוף ששמו קקואתא, שריא באכילה.
במערבא בארץ ישראל מלקו עילוה, הלקו את מי שאכל את הקקואתא, וקרו לה תחוותא.
תנו רבנן: כתיב בפרשת העופות הטמאים (ויקרא יא) "ואת התנשמת ואת הקאת".
תנשמת - זהו עוף הצועק בלילה, והוא "באות, המאוס, שבעופות"!  113 

 113.  לפי המהרש"ל.
אתה אומר שהתנשמת הוא "באות שבעופות", או אינו אלא "באות (המאוס) שבשרצים"?! שהתנשמת נראית כשרץ, אלא שיש לה כנפיים כעוף.
אמרת, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ואחת ממדות אלו היא - דבר הלמד מענינו.
במה הכתוב שהתנשמת אמורה בו, מדבר? - בעופות! ועל פי מדה זו של "דבר הלמד מענינו" אתה למד שאף כאן, תנשמת, בעופות מדובר, ולא בשרצים.
והוינן בה: והא תניא נמי גבי שרצים כי האי גוונא כמו שדרשת בעופות!?
דכתיב בפרשת שרצים "והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת".
ואמרינן, תנשמת - היא "באות מאוס שב שרצים"!
אתה אומר שהיא באות שבשרצים, או אינו אלא באות שבעופות?
אמרת, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד ממדות אלו היא המדה של דבר הלמד מענינו.
במה הכתוב, הפרשה שהתנשמת כתובה בה, מדבר - בשרצים, אף התנשמת הכתובה כאן מיירי בשרצים ולא בעופות!?
ומשנינן: אמר אביי: תנשמת שהיא "באות שבעופות", היא עוף הנקרא קיפוף. ואילו תנשמת שהיא "באות שבשרצים" היא שרץ הנקרא קורפדאי.
אמר רב יהודה: קאת המוזכר בפסוק ("ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם"), זו עוף הנקרא אצלנו הקוק.
רחם המוזכר בפסוק, זו שרקרק.
אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם, באו רחמים - גשמים - לעולם.  114 

 114.  יתכן שזהו בטבעו של העוף שהוא יודע את זמן הגשמים ומבשר על כך לעולם, על פי המהרש" א.
אמר רב ביבי בר אביי: אימתי הוי הופעת הרחם סימן לגשמים - והוא, דיתיב אמידי, יושב על איזה דבר, ועביד שרקרק, מצפצף ונשמע כאלו הוא אומר שרקרק.
וגמירי, ויש לנו קבלה, דאי יתיב אארעא ושריק, שאם הוא יישב על האדמה, שאין דרכו לישב על הקרקע, וישרוק - אתא משיחא, יבוא המשיח. שנאמר בספר זכריה (פרק ו) "אשרקה להם - ואקבצם".
אמר ליה רב אדא בר שימי למר בר רב אידאי: והא ההוא שרקרק, דיתיב בי כרבא, שהתיישב במקום החרישה על הקרקע, ושרק, ואתא גלל, באה אבן גלל מן המרום, אפסקיה למוחיה, ופסקה את מוחו, והרגתו! וחזינן שאין שריקת הרחם בעת ישיבתו על הקרקע סימן לביאת המשיח.
אמר ליה מר בר רב אידאי: ההוא - ביידא, בדאי ושקרן הוה! עדיין לא הגיע זמנו של משיח, ולכן הוא נענש.
תנו רבנן: כתיב בפרשת העופות הטמאים (ויקרא יא טו) "את כל עורב למינו", ודרשינן:
"עורב" - זה עורב! "את כל עורב", בא הריבוי "כל" - להביא עורב העמקי!
"למינו", בא הכתוב להביא עורב הבא בראשי יונים! וכדמפרש לקמן.
אמר מר: עורב - זה עורב!
והוינן בה: אטו קמן קאי? וכי התנא אחז את העורב בידו ואמר שעורב הכתוב בתורה זה העורב שהוא אוחז בידו? והרי כיון שלמדנו שיש כמה סוגי עורבים, היה לו לתנא לומר "עורב" - זה עורב פלוני! כדי שנדע מהו עורב סתם.
ומשנינן: אלא, אימא: עורב - זה עורב אוכמא, שחור. וכן הוא אומר בשיר השירים "קווצותיו - תלתלים שחורות כעורב". ושמעינן מינה שסתם עורב הוא שחור.
"עורב העמקי" - זה עורב חיוורא, לבן. וכן הוא אומר בפרשת נגעים (ויקרא יג) "ומראהו עמוק מן העור". ופירוש הפסוק הוא, שמראה הנגע הלבן נראה עמוק יותר מאשר מראהו של העור, וענין זה הוא כמראה חמה העמוקה, שנראית עמוקה יותר מן מראה הצל (ומשמעות "עורב העמקי" היא, שמראהו הלבן של העורב הלבן, הוא עמוק יותר מאשר מראה העורב השחור).
ועורב הבא בראשי יונים -
אמר רב פפא: לא תימא שהוא עורב דאתי, שבא בריש יוני לפני היונים, אלא זהו עורב דדמי רישיה לדיונה, שראשו דומה ליונה.
תנו רבנן: כתיב בפסוק "ואת הנץ למינהו", ודרשינן: "הנץ" - זה הנץ. "למינהו" - להביא את בר חיריא.
ומפרשינן: מאי בר חיריא? אמר אביי - שורינקא.  115 

 115.  (וליכא לאקשויי מדוע לא פירשה הגמרא מהו נץ כמו שפירשה גבי עורב, דכיון שלא למדנו מהמילה למינהו שום נץ אחר, שמע מינה שאין שום בעל חיים שנקרא נץ אלא בעל חיים אחד בלבד).
אמר רב יהודה: כתיב בפסוק, "ואת החסידה האנפה" -
"החסידה", זו דיה לבנה. ולמה נקראה שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה, שמחלקת להם את מזונותיה.
"האנפה" - זו דיה רגזנית.
למה נקרא שמה אנפה? שמאנפת, שמתמלאת רוגז, עם חברותיה.
אמר רב חנן בר רב חסדא, אמר רב חסדא, אמר רב חנן בריה דרבא, אמר רב: עשרים וארבעה עופות טמאין הן שמוזכרים בתורה.
אמר ליה רב חנן בר רב חסדא, לרב חסדא אביו: דהיכא? היכן מנויים הם אותם העשרים וארבעה עופות?
אי דויקרא, אם כוונתך לעופות הטמאים המוזכרים בספר ויקרא בפרשת שמיני, הרי עשרים עופות הוו מנויים שם, ולא עשרים וארבעה!?
אי דמשנה תורה, ואם כונתך לאותם המנויים בפרשת ראה, הרי עשרים וחד הוו, ולא עשרים וארבעה!? בפרשת שמיני כתיב "ואת הדאה, ואת האיה למינה", ובפרשת ראה כתיב "והראה את האיה והדיה למינה".
וכי תימא אותו עוף הנקרא דאה, דכתיבא בויקרא בפרשת שמיני, ולא כתיבא במשנה תורה בפרשת ראה, שדייה, הוסף אותו עלייהו, על העופות הכתובים בפרשת ראה, ויתווסף לך עוד עוף אחד.
אכתי עשרים ותרין עופות בלבד הוו, ולא עשרים וארבעה!?
אמר ליה רב חסדא לרב חנן, בנו: הכי אמר רב חנן בר רבא, חותני, שהוא אבויה דאמך, אבי אמך, משמיה דרב: כתיב בפרשת שמיני "האנפה למינה", "האיה למינה", ובפרשת ראה כתיב "כל עורב למינו", "ואת הנץ למינהו". הרי כאן ארבע מילים שמהן מרבים עוד ארבעה עופות.
ופרכינן: אי הכי, שמרבה אתה עוד ארבעה עופות על העשרים ושנים שהוזכרו כבר, אם כן עשרים ושית עופות הוו, ולא עשרים וארבעה!?
אמר אביי: "ואת הדאה" המוזכרת בפרשת שמיני, "והראה" המוזכרת בפרשת ראה - אחת היא!
דאי סלקא דעתך תרתי עופות שונים אינון,

דרשני המקוצר