פרשני:בבלי:חולין פח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין פח א

חברותא

ואלו ואלו, בין המשקין היוצאים ממנו ובין המשקין שנוגע בהן הטבול יום, אין מטמאין את האחרים. לפי שטבול יום אינו מטמא את הנוגע בו.
ושאר כל הטמאין, בין טמאין קלין ובין חמורין, הרי משקין היוצאין מהן דינם כמשקה הנוגע בהן.
ואלו ואלו, המשקין היוצאין מהן והמשקין הנוגעים בהם, הרי הם "תחלה", ראשון לטומאה, ומטמאין אחרים! שהמשקה שנגע בטומאה נעשה תמיד (מגזירת חכמים) ראשון לטומאה, ואפילו אם רק שני לטומאה נגע בו. (ומשקה שיצא משאר הטמאין אינו טמא בגלל נגיעתו בטמא, אלא גזרו בהם רבנן שיהיו ראשון לטומאה כדלקמן).
חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה! שישנם משקין היוצאים מאדם טמא שהן חמורים יותר, שהן אב הטומאה והן: הזוב, והרוק, ומי הרגלים של הזב.
ודייקינן: מאי "קלין" ומאי "חמורין" ששנינו במשנה זו?
מאי לאו "קלין" היינו שרץ וזב (שגם בשרץ יש משקין היוצאין ממנו, כגון מי רגלים שלו)  1 , ו"חמורין" היינו מת, שהוא חמור משרץ וזב. שהן אב הטומאה והוא אבי אבות הטומאה. וכיון ששנינו במשנה כי טמאין קלין וחמורין משקין היוצאים מהן הרי הם תחלה, הרי שמשקין היוצאין מן המת אף הן מטמאין, ואילו בברייתא בתוספתא לעיל שנינו שמשקין היוצאין מן המת טהורין!?

 1.  רש"י פירש מי רגלים של שרץ, והעיר החזו"א (מכשירין ט ב) שבתוספתא (מכשירין ג ט) שנינו שמי רגלים של בהמה טהור ואינם חשובים משקה. ולכן ביאר שכוונת המשנה ש"משקין היוצאין מהן" אף שאינם משקין גמורים דינם כמשקין גמורים שנוגעים בהם, כי מאחר שלא בדילי מיניה גזרו בהם כדין משקין גמורים. ובמקדש דוד (מג ד) כתב שאינם חשובים משקין להכשר, אך ליטמא גזרו עליהן כמשקין, וראה תוס' לעיל (לה ב ד"ה דם) ורש"י בשבת (עז א ד"ה כ"ש).
ומתרצינן: לא! "קלין" היינו שרץ, ו"חמורין" היינו זב (שהוא חמור משרץ, שמטמא במשכב ומושב), ולעולם משקה המת - טהור הוא!
והוינן בה: מאי שנא זב דגזרו ביה רבנן על משקין היוצאין ממנו שיהיו ראשון לטומאה, ומאי שנא מת דלא גזרו ביה רבנן כלל שיטמאו משקין היוצאין ממנו?  2 

 2.  המהרש"א הקשה לדברי תוס' שמשקין היוצאים מן המת טהורים רק באופן שיצאו דרך שפופרת, לכאורה אפשר להעמיד את המשנה באופן שיצאו משאר הטמאים בלא שפופרת ולכן המשקין טמאים. (ובחזו"א שם ג הוכיח מכאן שמשקין היוצאין משאר הטמאין דרך שפופרת מטמאין) וראה לב אריה ומשנה אחרונה מכשירין (ב ג).
ומתרצינן: זב, דלא בדילי אינשי מינה, לפי שהוא חי וגם לא ניכר עליו שהוא טמא - גזרו ביה רבנן על משקין היוצאין ממנו כדי שיתרחקו ממנו!
מת, דבדילי אינשי מיניה - לא גזרו ביה רבנן! שנינו במשנה: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות.
תנו רבנן: כתיב "וכסהו", מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות.
אמר רבי יהודה: אימתי, בזמן שאין שם דם אלא הוא. אבל יש שם דם שלא הוא - פטור מלכסות!
תניא אידך: "וכסהו", מלמד שכל דמו חייב לכס ות.
מכאן אמרו: דם הניתז ושעל אגפים (כותלי בית השחיטה) - חייב לכסות!
אמר רבי שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שחייב לכסות דם הניתז ושעל אגפים כשלא כסה את כל דם הנפש. דהיינו, שדם הניתז ושעל אגפים הוא מדם הנפש ולכן צריך לכסותו, אבל אם כסה את כל דם הנפש, והדם הניתז ושעל האגפים אינו מדם הנפש - פטור מלכסות אותו, כיון שאין חיוב לכסות אלא את דם הנפש, והרי כולו מכוסה  3 .

 3.  בפשטות משמע שרשב"ג סבר כי רק דם הנפש חייב בכיסוי, ואם כן תמוה איך אמר שאם לא כסה דם הנפש עליו לכסות דם הניתז, והרי תלוי אם ניתז דם הנפש או דם אחר, (שהרי רש"י סד"ה אכל כתב שלדעת רשב"ג צריך לכסות את כל דם הנפש ונמצא שאפילו אם כסה כבר מקצתו חייב לכסות גם את הניתז). וכתב הרמב"ן שאם לא קיים מצוות כיסוי בדם הנפש חייב מדרבנן לכסות את שאר הדם, והחזו"א (יו"ד ג כד) ביאר "במה דברים אמורים" באופן שכסה חלק מדם הנפש ושאר דם הנפש ניתז וחייב לכסותו, אך אם כיסה את כל דם הנפש פטור. והחתם סופר כתב שהכרחו של רש"י לפרש שרשב"ג חולק על רבי יהודה וסובר שבדם הנפש צריך לכסות כולו, הוא מדבריו בדם הניתז, שכוונתו כי דם הניתז צריך כיסוי רק אם לא כיסה את כל דם הנפש ויתכן שחלקו מעורב בדם הניתז, אך אם כסה את כולו שוב אין צורך לכסות את דם הניתז (וכביאור החזו"א), אך כתב שלהלכה שדי בכיסוי מקצת הדם, אף לרשב"ג די במקצת דם הנפש, וראה בסמוך.
ומבארינן: במאי קא מיפלגי הני תנאים?  4 

 4.  יש לדון אם נחלקו מהו "דמו" הטעון כיסוי, אם כולו או מקצתו, או שלא נחלקו בכך שצריך לכסות את כל הדם שנשפך, ורק דנו מהו "דמו" שנחשב בכלל שפיכה לכיסוי. ובסמוך יובא שנחלקו הפוסקים אם לרבי יהודה די בכיסוי חלק מהדם שלפניו, והיינו שנחלקו מהו "דמו" הטעון כיסוי, או שהדם שלפניו צריך לכסותו כולו ורק על דם הניתז נחלק, והיינו משום שהדם שנשפך כדרכו לפניו ודאי בכלל דם השפיכה, וחייב כיסוי, וכל הנידון על שאר הדם אם נחשב כנשפך או לא. ולדעת רבנן שכל הדם חייב בכיסוי, כתב הרש"ש לעיל (פג ב) שצריך שכל הדם יהיה ראוי לכיסוי, ולכן לא שייך כיסוי במוקדשין אף שרק חלק מהדם על המזבח (עי"ש שנחשב מוסיף על המזבח וכו') ואין המצוה מתקיימת בחלק מהדם, וראה אור שמח (שחיטה יד ח).
רבנן סברי: "דמו" דכתיב גבי כסוי - כל דמו משמע ! רבי יהודה סבר: "דמו" - ואפילו מקצת דמו משמע! שכיון שכסה מקצת מדם הנפש יצא, ואפילו אם נשאר דם הנפש שאינו מכוסה פטור מלכסות אותו. (שהרי הוא פוטר דם הניתז ואפילו אם הוא דם הנפש)  5 . ורבי שמעון בן גמליאל סבר: "דמו" - המיוחד משמע דהיינו דם הנפש שכולו חייב בכסוי.

 5.  רש"י (ד"ה אבל) כתב ולרבי יהודה אפילו דם הנפש לא בעי כיסוי אלא מקצתו, ודייק התבואות שור (ס"ק ל) שגם לדעת רבי יהודה אינו יוצא בכיסוי מקצת שאר הדם, אלא דוקא מקצת דם הנפש, (ורק אם אין שם אלא דם אחר חייב לכסותו). ולפי זה מובן היטב הכרחו של רש"י שלדעת רשב"ג צריך לכסות כל דם הנפש, שהרי אילו די במקצתו אינו נחלק כלל על רבי יהודה. וכן פסק הרמ"א (סעי' טו) שימתין עד שיתחיל לירד טיפין כדי שיכסה מקצת דם הנפש, וביאר הגר"א (ס"ק יב) שלא נחלק רבי יהודה על רשב"ג אלא שאין צורך בכל דם הנפש, אבל המקצת שצריך לכסות הוא מדם הנפש דוקא, וראה חזו"א (שם) שסברא הוא שהכיסוי צריך להתקיים בעיקר הדם. ולביאורו מובן למה פסק הרמ"א כרשב"ג ולא סמך על רבנן שאין הכיסוי דוקא בדם הנפש, משום שלרבנן צריך לכסות כולו ואפילו מה שאינו עיקר הסד, אך להלכה שדי במקצתו מסתבר שצריך את עיקר הדם והוא דם הנפש. אולם הרמב"ן במלחמות ה' כתב שלרבי יהודה די בכיסוי מקצת הדם, בין מדם הנפש ובין משאר הדם, ונראה שדעתו כי עיקר הדם הוא במקום שהוא מרובה יותר, וכן מדויק מלשון רבי יהודה במשנה שאם יש דם שלא הוא פטור מלכסות, ומשמע שלא יכסה דם הניתז ויפטר על שאר הדם, אלא צריך לכסות שאר הדם שהוא העיקר. וטעם לכך יבואר בסמוך.
נמצאו שלש דעות בדבר:
א. לרבנן צריך לכסות את כל הדם.
ב. לרבי יהודה חייב לכסות רק מקצת הדם ובלבד שיהא מדם הנפש  6 .

 6.  להלכה פסקו תוס' (ד"ה רבנן) והרי"ף והרמב"ם (יד ח) כרבי יהודה שדי בכיסוי מקצת הדם, כי כשרבי יהודה אומר במשנה "אימתי" כוונתו לפרש, אך בעל המאור והראב"ד (בהשגות לרמב"ם שם) נקטו שכוונתו לחלוק, והלכה כתנא קמא שצריך לכסות כל הדם. ובשו"ע (סעי' טו) פסק שאין צריך לכסות כל הדם לפיכך אין צריך להמתין עד שיצא כל הדם, ומקורו בעיטור, ולשונו "מכסה אותו מקצת דם ואינו צריך לעמוד שם וכו', ומשמע שצריך לכסות את כל המקצת שלפניו, וכן כתב בגליון מהרש"א שרק אינו צריך להמתין שיצא שאר הדם ולכסות את הדם הניתז אבל כל הדם שבגומא טעון כיסוי, וכמבואר לעיל שנעשית בו שפיכה. אך דעת הב"ח שאין צריך לכסות אלא חלק מהדם שבגומא לפניו. וסבר שרק מקצת "דמו" טעון כיסוי אף שכולו נשפך ויתכן שנחלקו אם חיוב כיסוי על הגברא, ובקיום מעשה במקצת הדם יוצא ידי חובתו. או שהחיוב על הדם, ובודאי חל בכולו, ורק בחלק שאינו בכלל שפיכה נחלקו אם חל חיוב על הגברא לכסות כולו. (וכבר הבאנו לעיל פה ב שהאחרונים דנו במעשה דרבי חייא שם, אם כוונתו כרבנן, או שגם לדעת רבי יהודה צריך לכתחילה לכסות את כל הדם, או שדי בכיסוי כל המקצת שלפניו, ורק שאר הדם אין טעון כיסוי, עי"ש).
ג. לרבן שמעון בן גמליאל חייב לכסות את כל דם הנפש, ותו לא.
מתניתין:
במה מכסין, ובמה אין מכסין?
מכסין בזבל הדק, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית (חרסים שחוקים), ובלבנה, ובמגופה (כסוי החבית שעשוי מחרס) שכתשן עד שנעשו כעפר.
אבל, אין מכסין לא בזבל הגס, ולא בחול הגס, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן.
ולא יכפה עליו, על הדם, את הכלי. כלל אמר רבי שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים - מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים - אין מכסין בו!
גמרא:
והוינן בה: היכי דמי חול הדק, והיינו, מהו שיעור דקותו?
ומבארינן: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שאין היוצר שמשתמש בחול לעשיית קדירות צריך לכתשו.
ואיכא דמתני לה שדברי רבה בר בר חנה נסובו אסיפא דמתניתין, ששנינו בה: אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס. והוינן בה: היכי דמי חול הגס מהו שיעור גסותו? ועל זה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שהיוצר צריך לכתשו.
והוינן בה: מאי בינייהו דהני תרי לישני? ומשנינן: איכא בינייהו באופן דצריך היוצר לכתשו ולא צריך לכתשו. כלומר, דמיפריך איפרוכי שאינו כתוש אבל נפרך בקלות ביד. ללישנא קמא דאמר "כל שאין היוצר צריך לכתשו" גם חול זה הוא בכלל חול הדק שהרי אין צריך לכתשו, שאפשר לפרכו ביד. אבל ללישנא בתרא, דאמר "כל שהיוצר צריך לכתשו" משמע אפילו אם צריך כתישה כל דהו, כגון חול זה שצריך לפרכו ביד, בכלל חול הגס הוא  7 .

 7.  רש"י פירש שללישנא קמא ראוי לכיסוי כי נפרך ביד והוא בכלל "אין צריך לכתשו" ואילו ללישנא קמא אינו ראוי לכיסוי כיון שצריך כתישה כל שהוא. והרי"ף הביא רק את הלישנא קמא ודייק מכך הרא"ש שפירש להיפך, וביאר במעדני יו"ט שאם יפרש כרש"י נמצא שפסק לקולא, ובדאורייתא ראוי להחמיר. ובהכרח שנקט כי לישנא קמא סברה שצריך עפר שאין היוצר צריך לכתשו כלל, ואילו עפר שטעון פריכה ביד אינו ראוי לכיסוי. וכן דקדק בלחם משנה מלשון הרמב"ם (הי"א) "בחול דק שאין היוצר צריך לכתשו" דהיינו כלישנא קמא ולחומרא.
תנו רבנן: אילו נאמר רק "וכסהו", יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי? - תלמוד לומר "בעפר"  8 .

 8.  בתבואות שור כתב שאם כפה עליו כלי נפטר מברכה גם אחר שגלהו כמו בכסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו (וכדיוקו לעיל מאין רשומו ניכר, וראה שם שחילקנו בין כסהו הרוח לכיסה בעצמו), אך ביד יהודה כתב שכיסוי כלי אינו כיסוי כלל (כלשון הרמב"ם הי"א שרק בכלי כתב "שאינו כיסוי") ומגלהו ומכסה בברכה.
ואין לי שאפשר לכסות בו אלא עפר. מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית  9  ונעורת פשתן דקה,

 9.  רש"י במשנה פירש ש"חרסית" היינו שחיקת חרסים, ותוס' הקשו עליו מהברייתא שנקטה גם חרסית וגם שחיקת חרסית ובהכרח שהם שני דברים. והרמב"ם בפיה"מ שבת (ח ד) כתב שהוא טיט האדמה. (ובמעשר שני ה א כתב שהוא הטיט השרוף, וכתב שם הרע"ב שהיא אדמה שעושים ממנה כלי חרס וראה מלאכת שלמה ושנות אליהו שם). ובכנסת הגדולה (הגב"י מה) כתב שכך יפרש גם רש"י בברייתא, ששנינו בה גם חרסית וגם כתישת חרסית, ורק במשנה ששנינו בה רק "חרסית" פירש שהיא כתישת חרסים, וראה ב"ח. ובערוך פירש שחרסית הוא מין סיד, וכן כתב הריטב"א שהוא מין סיד שעושין ממנו חרסים, ורבינו גרשום ביאר שהוא עפר לבן ומעורה באבנים דקים.

דרשני המקוצר