פרשני:בבלי:חולין קב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קב א

חברותא

ולא תאכל הנפש עם הבשר"!
ודרשינן: לא תאכל ממנו בעוד שהנפש בו, והיינו אבר מן החי.
והכי איפלגו:
רבי יהודה ורבי אלעזר סברי: כל שאתה מצווה על דמו - אתה מצווה על אבריו. והני טמאין נמי, הואיל ואתה מצווה על דמן שלא לאכלו, אתה מצווה נמי על אברין שלהן, שלא לאכלן בתורת אבר מן החי.
ורבנן סברי דהכי דרשינן: "לא תאכל הנפש עם הבשר" אלא תאכל בשר לחודיה. כל שבשרו מותר - אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר - אי אתה מצווה על אבריו!
והוינן בה: ורבי יהודה, למה ליה קרא לומר שנוהג איסור אבר מן החי גם בטמאין? ליתי איסור אבר מן החי, וליחול על איסור טומאה, דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר איסור חל על איסור כשהאיסור השני חמור בכך שכן איסורו נוהג בבני נח!? ואיסור אבר מן החי הרי נאמר אף לבני נח!
ומשנינן: אין הכי נמי, דמשום הא לא איצטריך קרא, לפי שאיסור חל על איסור בכהאי גונא, לרבי יהודה.
וכי איצטריך קרא - לרבי אלעזר, דלית ליה דאיסור חמור (וכגון איסור אבר מן החי שנוהג אפילו בבני נח) חל על איסור קל, ובכל זאת סבר כרבי יהודה דאיסור אבר מן החי חל על איסור אכילת בהמה טמאה.
תניא נמי הכי דפליגי רבי אלעזר וחכמים בדרשת הפסוק הזה.
דתניא: אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאה בין טהורה. שנאמר "רק חזק לבלתי אכול את הדם", והכי דרשינן: כל שאתה מצווה על דמו שלא תאכלנו - אתה מצווה על אבריו. וכל שאי אתה מצווה על דמו, וכגון דגים וחגבים - אי אתה מצווה על אבריו, דברי רבי אלעזר.
וחכמים אומרים: אבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין בלבד, שנאמר "לא תאכל הנפש עם הבשר". אלא, אכול בשר לחודיה! והכי דרשינן: כל שבשרו מותר - אתה מצווה על אבריו, וכל שאין בשרו מותר - אין אתה מצווה על אבריו!
רבי מאיר אומר: אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, וכדמפרשינן לה.
(סימן: שמואל שילא שימי)
אמר רבה בר שמואל אמר רב חסדא, ואיתימא רב יוסף.
ואמרי לה: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא ואיתימא רב יוסף.
ואמרי לה: רבה בר שימי אמר רב חסדא, ואיתימא רב יוסף:
מאי טעמא דרבי מאיר דאמר אין נוהג אבר מן החי אלא בבהמה טהורה בלבד?
דדריש הכי: אמר קרא "וזבחת מבקרך ומצאנך" ובתר הכי כתיב איסור אכילת אבר מן החי, ומשמע דאינו נוהג אלא במה דכתיב בקרא דלפניו.
אמר רב גידל אמר רב: מחלוקת חכמים ורבי יהודה ורבי מאיר במה נוהג איסור אכילת אבר מן החי היא בישראל בלבד, אבל בבן נח - דברי הכל הרי הוא מוזהר על הטמאין כטהורין שלא לאכול אבר מן החי מהם, דכיון דקרינן ביה "בשר לחודיה אכול" בין בטהורה ובין בטמאה, דשניהם מותרים לו, קרינא ביה נמי "אבל, אבר מן החי לא תאכל"! תניא נמי הכי: אבר מן החי - בן נח מוזהר עליו על הטמאים כטהורים. וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורים בלבד.
איכא דאמרי: אינו מוזהר אלא על הבהמה הטהורה, וכדברי רבי מאיר.
איכא דאמרי: אינו מוזהר אלא על כל הטהורים (כולל חיה ועוף) וכדברי רבנן.
אמר רב שיזבי: אף אנן נמי תנינא במסכת טהרות דבן נח מוזהר על אבר מן החי מן הטמאים.
דתנן: אכל אבר מן החי ממנה (מן העוף הטמא) אינו סופג ארבעים (כרבנן) ואין שחיטה מטהרתה.
ודייק רב שיזבי: במאי איירי הא דקתני "ואין שחיטתה מטהרתה"?
אילימא בישראל, פשיטא דאין שחיטתה מטהרתה!?
אלא, לאו, בבני נח! מכלל דאסור בן נח באבר מן החי בטמאים.
והיינו, שכל זמן שהיא מפרכסת אחר השחיטה, אסור לבן נח לאכלה מדין אבר מן החי. שאין השחיטה מתרת לבן נח אלא המיתה בלבד.
אמנם, בטהורין שהשחיטה מתרת לישראל, ומותר להם לאכלה אפילו בעודה מפרכסת הרי היא מתירה גם לבני נח.
רבי מני בר פטיש רמי רישא דמתניתין, דקתני דבעוף טמא אין סופג את הארבעים, אסיפא דקתני דאין שחיטתה מטהרתה.
ומשני: רישא בישראל וסיפא בבן נח ואליבא דרבנן.
אמר רב יהודה אמר רב: אבר מן החי צריך שיאכל ממנו כזית כדי שילקה עליו. שאפילו אבר שלם, אם הוא פחות מכזית, אינו לוקה עליו משום אבר מן החי!
מאי טעמא? משום ד"אכילה" כתיבה ביה, ואין אכילה בפחות מכזית.
מתיב רב עמרם: תנן: אכל אבר מן החי ממנה, מעוף טמא, אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטה מטהרתה! ועל כרחך מיירי באכל שיעור שלוקין עליו, אילו הוא היה עוף טהור, שאם לא כן פשיטא שפטור ממלקות. ואי סלקא דעתך בעינן כזית לאיסור אבר מן החי אמאי פטור ממלקות? תיפוק ליה דקאכל כזית מעוף טמא שיש בו לאו?
ומתרצינן: כדאמר רב נחמן לקמן "במשהו בשר גידין ועצמות", הכא נמי מיירי באבר שיש עליו משהו בשר וגידין ועצמות שהם משלימין לכזית. שמצד עוף טמא אינו לוקה עליו, כיון שאין בו כזית בשר ואילו הגידין והעצמות אינם אסורים בעוף טמא. אבל מצד אבר מן החי יש ללקות עליו אילו היה טהור, שאין צריך שיהא בו כזית מהבשר לבד, אלא כיון שהוא אבר שלם ויש בו כזית חייבים עליו.

דרשני המקוצר