פרשני:בבלי:חולין ל ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ל ב

חברותא

אמר ליה רבי אבין: באמת תני בברייתא: אין חוששין  שמא ידרוסו זה על זה.
מתיב רב אבין מברייתא על שמואל: שחט את הוושט למטה, ואת הקנה למעלה ממקום שחיטת הוושט. או ששחט את הוושט למעלה, ואת הקנה למטה ממנו, שחיטתו כשרה. ולכאורה מדובר שעשה שני חתכים, בשני מקומות, אחד למעלה לצד הראש, ואחד למטה לצד החזה.
ומקשה רב אבין: אמאי השחיטה כשרה? והא ליכא שחיטה מפורעת!
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: לא מדובר בשני חתכים בשני מקומות, אלא בשחיטה העשויה כקולמוס, דהיינו שהתחיל לשחוט את הקנה למעלה, ושיפע וכיוון את הסכין כלפי מטה, ובמקום שנגמרה שחיטת הקנה שם התחילה שחיטת הוושט, וכיוצא בזה מדובר בשוחט מלמטה למעלה.
ומייתינן עובדא: ההוא תורא דאישחט בשנים ושלשה מקומות. על רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי שופרי (לקח מבשרו חלק טוב ביותר).
אמר ליה רבי זירא: במעשה זה למדתנו רבינו שמשנתנו מדברת בשני סכינין  108  ושני בני אדם, ובכל זאת היא מכשירה את השחיטה כדעת רב, ודלא כשמואל וריש לקיש שהצריכו שחיטה מפורעת, ולדעתם יש לפרש את המשנה שהיא מדברת בסכין אחת.

 108.  תוספות מביאים גירסא אחרת, "למדתנו רבינו משנתנו בסכין אחד ושני בני אדם"! לפי גירסא זו, הקשה רבי זירא על רב יצחק בר שמואל איך הוא אוכל, הלוא הוא בעצמו פירש את המשנה כשמואל וריש לקיש! ומכל מקום רב יצחק בר שמואל לא חש לדברי רבי זירא וחזר בו ממה שהיה מפרש כשמואל וריש לקיש. (תוס' ד"ה למדתנו).
אמר רב יהודה אמר רב שני דברים בדין חלדה:  109 

 109.  הגמרא הביאה לכאן את ענין החלדה, מפני שבסוגיא הקודמת נחלקו רב ושמואל בענין שחיטה שאינה מפורעת, ולדעת רב השחיטה כשרה אף על פי שבית השחיטה לא מתרחב, ומביאה הגמרא שרב עצמו פוסל את השחיטה כאשר הסכין מכוסה לגמרי. (תוספות ד"ה החליד).
א. שוחט שהחליד את הסכין והכניסו בין סימן לסימן ופסקו לסימן התחתון כהלכתו, ואחר כך הוציא את הסכין ושחט את הסימן העליון כדרך שחיטה, השחיטה פסולה, מפני ששחיטה צריכה להיות מגולה, וכשזה שחט את הוושט היה הסכין מכוסה על ידי הקנה.
ב. אם תחב את הסכין תחת העור ושחט את הסימנים כשהסכין מכוסה על ידי העור - כשרה השחיטה, מפני שהעור איננו בכלל מצות השחיטה, ורק כשדבר שהוא בכלל השחיטה מכסה את הסכין, הרי זה בכלל חלדה.
ומקשינן: מאי קא משמע לן רב בדינו הראשון, הלוא פסול חלדה תנינא במשנתנו לקמן בפרק זה!
שנינו במשנה: שחט את הוושט ופסק את הגרגרת ... או שהחליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו, וסימן אחד שחט כדין, רבי ישבב אומר: בהמה זו היא נבלה מאחר שלא נשחטו שני סימנים שלה כהלכה. רבי עקיבא אומר: אין זו נבלה אלא טרפה ואינה מטמאה כנבילה.
ומתרצינן: אי ממתניתין בלא דברי רב, הוה אמינא, הני מילי שהחלדה פסולה דוקא באופן ששחט מלמטה למעלה דהיינו ששחט מכיוון העורף לצואר, דלא קעביד כדרך שחיטה שהיא מהצואר לעורף, אבל במקרה של רב שהוא שוחט את הסימנים מלמעלה למטה, דקעביד כדרך שחיטה, אימא שפיר דמי שאין זו חלדה. קא משמע לן רב שענין החלדה הוא שהסכין מכוסה, ואין ענין החלדה ששוחט מלמטה למעלה  110 .

 110.  במשנה בדף יט ב כתוב שהשוחט מהעורף - שחיטתו פסולה. ובגמרא שם אמרו, שמדובר כשלא החזיר את הסימנים אחורי העורף. (עי"ש ברש"י ד"ה שחיטתו פסולה). מבואר מזה, שאליבא דאמת אין פסול בעצם השחיטה כששוחטים מלמטה למעלה, ודברי הגמרא כאן מתפרשים שלולא דברי רב היינו אומרים שענין החלדה הוא ששוחט מלמטה למעלה, ורב מלמדנו שאין הדבר כן ואין פסול בכך, אלא פסול החלדה הוא שהסכין מכוסה על ידי הסימנים.
הדין השני שאמר רב הוא שאם החליד את הסכין תחת העור - כשרה. הגמרא מביאה מסורת אחרת בשם רב.
בי רב אמרי בשם רב: תחת העור - איני יודע אם זו חלדה מכיון שהסכין מכוסה, או שאין זו חלדה מפני שאין הסכין מכוסה בדבר שהשחיטה תלויה בו.
איבעיא להו: לבי רב, דאמרי תחת העור, איני יודע: השוחט תחת מטלית הכרוכה לבהמה סביב צוארה,  111  מהו?

 111.  לדעת רוב הראשונים, הגמרא מסתפקת רק במטלית הכרוכה על הבהמה וקשורה תמיד בצואר הבהמה, אבל אם נפלה טליתו וכסתה את הסכין, בודאי שאין השחיטה פסולה בכך. (רמב"ן רשב"א רא"ש). והרמב"ם החמיר בדבר. (פ"ג מהלכות שחיטה ה"י) והשו"ע פסק שיש לחוש לכתחילה לדעת הרמב"ם (יו"ד סימן כ"ב ס' ח').
וכן השוחט והסכין מכוסה תחת צמר מסובך של הבהמה, מהו?  112  האם יש להסתפק ולומר שגם זו חלדה כמו כששוחט תחת העור של הבהמה, או שבזה אין להסתפק ובודאי שאין זו חלדה מכיון שהסכין לא מוסתרת על ידי גוף הבהמה.

 112.  לפי גירסת הרא"ש, בעית השחיטה תחת צמר מסובך נשאלה לפני בעית השחיטה תחת מטלית. ופירש הרא"ש, שהבעיה דתחת מטלית היא באם תמצא לומר שתחת צמר מסובך השחיטה פסולה, יש להסתפק שמא תחת מטלית השחיטה כשרה, לפי שהצמר מחובר לבהמה והמטלית אינה מחוברת. (רא"ש סימן ה'). והמדעני יום טוב פירש גם לפי גירסתנו, שבעית צמר מסובך נשאלה באם תמצא לומר שתחת מטלית השחיטה פסולה, כי יש מקום להכשיר יותר בצמר מסובך, לפי שהמטלית היא קבועה וצמר מסובך עשוי להיות בלתי מסובך. (שם אות ת').
ומסקינן: תיקו, ויש להחמיר מספק  113 .

 113.  כך כתב רש"י, דכל תיקו דאיסורא לחומרא. וכן פסק הרמב"ם בכל הבעיות שהם ספק נבלה. (פ"ג מהלכות שחיטה ה"י). והלחם משנה הקשה על פסק הרמב"ם בשוחט תחת מטלית שזה ספק נבילה, הלוא זה ספק ספקא, יש ספק אם המטלית נחשבת כעור, ובעור עצמו יש ספק אם השוחט תחתיו נחשב למחליד! והרע"א כתב, שאין זה ספק ספקא אלא ספק אחד אם יש במטלית משום חלדה, וזה שיש לנו ספק אולי אף בעור אין חלדה, אין זה מחזק את צד הספק שאין במטלית משום חלדה.
בעי רב פפא: שחט את רוב שני הסימנים כהלכה  114  ואחר כך החליד במיעוט סימנים, מהו? האם נאמר שלאחר ששחט רוב סימנים כבר התיר את הבהמה, ולא איכפת לנו במה שעשה לאחר מכן, או נאמר, שאף על פי שבאמת השחיטה כשרה ברוב סימנים, מכל מקום, גם המיעוט נחשב לחלק מהשחיטה, ואם עשאו שלא כהלכה, השחיטה נפסלת  115 .

 114.  בארנו את הגמרא לפי שיטת רש"י. הרבה ראשונים חולקים על רש"י, וסוברים שאחרי ששחט שני סימנים וגמר לשחוט כהלכה - אין השחיטה נפסלת יותר. נביא את פירושיהם לבעית רב פפא בהערה הבאה. יש לדון בכמה שאלות בשיטת רש"י. א. האם בעית רב פפא היא בכל הלכות שחיטה? לקמן בדף ל"ב ע"א יש בגמרא, "בעי רב הונא בריה דרב נתן. שהה במיעוט סימנים מהו? תיקו". רש"י מפרש בעיה זו כמו שפירש את בעית רב פפא. במשנה לעיל י"ח ע"א נחלקו תנאים בשוחט את רוב הסימן ואחר כך הגרים במיעוטו. וכתב רש"י, שרב פפא הסתפק האם הלכה כהמחמירים. לדעת רש"י, ספיקו של רב פפא הוא בכל הלכות שחיטה. ריב"ם הקשה על רש"י, שבסוגיא בדף י"ח נפסקה הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה ללא חולק, ואיך הסתפק רב פפא בדבר הזה! (רא"ש פ"ק סימן כ"ד). הריב"ם מפרש כרש"י את הספק של רב פפא, ולדעתו יש לחלק בין שהיה וחלדה שהם במקום השחיטה, ובהם נסתפקו האמוראים, לבין הגרמה שהיא במקום שאינו ראוי לשחיטה, ולפיכך אינה פוסלת אחרי ששחט את רוב שני הסימנים. שהרי זה כחותך את רגלה של הבהמה. (תוספות ד"ה החליד). ב. האם פסול שחיטה במיעוט בתרא הוא מדאורייתא או מדרבנן? הרמב"ן מביא בשם הראב"ד שמפרש כרש"י וסובר שהפסול הוא מדרבנן. המהרש"ל סובר שלדעת רש"י הספק הוא שמא יש פסול מדרבנן. (יש"ש סימן ט'). לדעת התבואת שור, הראב"ד סובר שהספק הוא ספק דרבנן, ולכן פסק הראב"ד בספק זה לקולא, (השגות הראב"ד פ"ג ה"ד) אמנם רש"י - שפסק לחומרא - סובר שהספק הוא ספק דאורייתא. (תבואת שור סי כ"ג ס"ק ט'). ג. מהי שיטת רש"י? האחרונים מבינים בדעת רש"י, שהבהמה מותרת כשהשוחט שוחט את רוב הסימנים, וכשהוא שוחט את מיעוטם בפסלות - נאסרת הבהמה למפרע. התבואות שור מביא גמרא במסכת זבחים (כ"ט ע"א) שאומרת, שיכול להיות שדבר שהותר יחזור ויאסר, כמו שמצינו בזבה שהיא מותרת בתחילת היום השביעי מדין מקצת היום ככולו, ואם היא רואה דם אחר כך - נאסרת למפרע. וכן בעיננו שאנו דנים את רובו ככולו, אם נעשה במיעוט פסול - נפסלה השחיטה למפרע. (תבואות שור סימן כ"ג ס"ק ט'). בספר שב שמעתתא כתב, שאם יש ספקות בפסול במיעוט בתרא, הבהמה היא בחזקת היתר מפני שלפני שנולד הספק כבר הותרה הבהמה, ואעפ"י שאם נפסלה השחיטה - היא פסולה למפרע, בכל זאת יש לחזקה כח במקום הזה, והביא ראיה לזה מגמרא. (שמעתא א' פרק כ"ב). אמנם, הנצי"ב נשאל על מקרה שנשחטו רוב סימנים בהכשר וחתכו את רגלה של הבהמה, ואחרי שהיה המשיכו את השחיטה, מה דין הרגל? והשיב הנצי"ב, שהרגל אסורה לפי שכל זמן שהשוחט עוסק בשחיטה לא נגמרה השחיטה ולא הותרה הבהמה (משיב דבר ח"ב סימן י"ד). ובספר חלקת יואב האריך בזה ודעתו כדעת הנצי"ב (יו"ד סימן ה'). ד. מהי ההלכה? הרא"ש כתב, שיש להחמיר כדעת רש"י, וכן נוהגים באשכנז ובצרפת. (רא"ש סימן ו'). השו"ע פסק, שראוי לחוש לדעת רש"י לכתחילה. והרמ"א כתב, שהמנהג להחמיר. (יו"ד סימן כ"ד סימן י') והמהרש"ל כתב שהמנהג הוא לנקוט לדינא כדעת רש"י (יש"ש סימן ט').   115.  תוספות והרא"ש מביאים פירושים אחרים בבעית רב פפא. פירוש רבינו תם הבעיה היא בהחליד במיעוט הראשון של הוושט, דהיינו שתחב את הסכין תחת המיעוט ושחטו בחלדה, ואח"כ שחט את הרוב כהלכה. השאלה היא רק בוושט, אבל בקנה בודאי שאין החלדה פוסלת במיעוט קמא דלא גרע מקנה פגום שאפשר לשוחטו. השאלה היא, האם תחילת שחיטת הסימן שנעשית בחלדה מטריפה, או שכל פסול החלדה הוא רק בסוף הסימן, שאז מנבלים את הבהמה כשלא שוחטים כהלכה, ואילו בתחילת השחיטה רק מטריפים אותה. לפי פירוש זה בעית רב פפא היא גם בשהייה במיעוט קמא, ולקמן בדף לב ע"א נשאלה אותה שאלה לענין שהייה. נחלקו המהרש"ל והמהרש"א בהבנת התוספות. לדעת המהרש"ל, הספק הוא בדין תורה, אבל מדרבנן בודאי שהלכות שחיטה קיימות אף במיעוט קמא. לדעת המהרש"א הבעיה היא שמא יש להכשיר אף מדרבנן. פירוש רבינו אושעיא הבעיה היא בשחט את רוב הסימן הראשון כהלכה, ולא שחט את המיעוט, ואחר כך החליד את הסכין תחת מיעוט הסימן השחוט, ושחט את הסימן השני. השאלה היא רק בבהמה, אבל בעוף שהוא כשר בסימן אחד, בודאי שאין לפסול בשחיטת סימן שני בחלדה אחרי שכבר הוכשר. הרמב"ן במלחמות נקט, שהשאלה היא רק לפי רב יהודה אמר רב הסובר שאין חלדה תחת העור לפי שאינו בתורת שחיטה, ויש להסתפק האם יש חלדה תחת מיעוט סימן מפני שהוא בתורת שחיטה, או שאין כאן חלדה לפי שהמיעוט חשוב כשחוט. וכתב הרמב"ן, שהרי"ף השמיט את בעית רב פפא מפני שפוסקים לחומרא אף בחלדה תחת העור, וממילא אין מקום לשאלת רב פפא. תוספות והרא"ש אומרים, שאף אם פוסלים חלדה תחת העור, אפשר לחלק ולומר שהעור הוא שלם, אבל תחת מיעוט סימן ראשון אין חלדה לפי שהוא נחשב כשחוט.
ומסקינן: תיקו, ויש להחמיר בדבר.
מתניתין:
השוחט שני ראשין של בהמות כאחד - שחיטתו כשרה אפילו בקדשים. אבל בקדשים אין לעשות כן לכתחילה, ובחולין מותר לעשות כן לכתחילה  116 .

 116.  מלשון המשנה "שחיטתו כשרה" משמע שהשחיטה כשרה רק בדיעבד, ומשנה זו אמורה בשחיטת קדשים שבהם אין לעשות כן לכתחילה, שדורשים מ"תזבח שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד, תזבחהו - שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. (גמרא לעיל כ"ט ב).
שנים אוחזין  117  בסכין ושוחטים בהמה אחת, אפילו אחד שוחט עם סכינו למעלה בצואר הבהמה סמוך לראשה, ואחד שוחט עם סכינו למטה סמוך לחזה - שחיטתו כשרה  118 .

 117.  לשון "שנים אוחזין" משמע שלכתחילה מותר לעשות כן, ומדובר כאן בחולין שלא כמו ברישא שמדובר בקדשים. (תוספות יום טוב). ועיין רש"ש.   118.  בגמרא לעיל (ל' ע"א) נחלקו אמוראים בפירוש המשנה, ואנו בארנו אותה לפי האמוראים המפרשים אותה בשני שוחטים השוחטים בשני סכינים. וההלכה כמותם. ויש אמוראים המפרשים את המשנה בשני שוחטים השוחטים בסכין אחד דוקא.
המשנה באה ללמד דיני דרסה.
הדוחק את הסכין בכח בצואר הבהמה והתיז את הראש בבת אחת, הרי זו דרסה, והשחיטה פסולה.
היה שוחט במשיכת הסכין והתיז  119  את הראש בבת אחת דהיינו שלא הוליך והביא, אלא או שהוליך את הסכין על צואר הבהמה החוצה או שהביאה אליו, אם יש באורך הסכין מלא צואר של הנשחט  120  חוץ לצוארו  121 , דהיינו שהיא ארוכה כשני צוארים  122  - השחיטה כשרה, ואין לחוש שמתוך מהירות השחיטה נעשתה גם דרסה, אבל אם לא היה בסכין שיעור זה - בודאי  123  דרס.

 119.  לדעת הרמב"ן, מדובר דוקא בחותך את כל הראש, אבל אם חתך רק את הסימנים - אין צריך שיהיה בסכין מלא צואר, שכן משמע מלשון "התיז" שחתך את הראש לגמרי. והרשב"א והר"ן חלקו עליו.   120.  רמב"ם פ"ב מהלכות שחיטה ה"ט. וכתב המגיד משנה, שאם שוחט שור צריך שיהיה בסכין כמלא צוארו, ואם שוחט עוף צריך שיהיה בסכין כמלא צוארו.   121.  הגמרא דנה בפירוש "מלא צואר", האם הפירוש הוא שכל הסכין הוא רק מלא צואר, או ש"מלא צואר" זה מחוץ לצואר. פרשנו את המשנה לפי מסקנת הגמרא וכפי שפירש רש"י במשנה.   122.  כתבו התוספות והרא"ש, שאם הסכין ארוכה כשיעור שני צוארים - השחיטה כשרה אף אם לא הוליך את כל הסכין, כי העיקר הוא שהשוחט ישחט בריוח ולא ידרוס כדי שתגמר השחיטה לפני שיוליך את כל הסכין. (תוספות ד"ה חוץ ורא"ש סימן ז').   123.  ז"ל הר"ן "אבל כל שאינו ארוך כשיעור הזה, אין הסימנים נשחטים במשיכה זו בלא דרסה".
וכן אם היה שוחט שתי בהמות והתיז את שני הראשין בבת אחת בהולכה או בהבאה, אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לשני הצוארים, שהסכין ארוכה כשלשה צוארים - שחיטתו כשרה, ואם לאו - אין שחיטתו כשרה  124 .

 124.  כתב הרא"ש, שאם אין בסכין כמלא שלשה צוארים אלא שנים, אז רק אחת מהבהמות התנבלה, שאם הוליך את הסכין, הרי שהוליך שיעור שני צוארים על הבהמה הקרובה אליו, והיא כשרה כאילו לא היתה כאן בהמה אחרת, ואם הביא את הסכין, הרי שהביא שיעור שני צוארים על הבהמה הרחוקה ממנו. (רא"ש סימן ח') והר"ן פקפק בזה, וכתב שכיון ששחט את שניהם בבת אחת, אם דרס אחת מהם - דרס גם את השניה.
במה דברים אמורים  125  שצריך שיהיה לסכין שיעור, בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך את הסכין, אבל אם הוליך והביא, אפילו שחט בסכין כל שהוא, אפילו שחט באיזמל  126  - כשרה  127 .

 125.  יש גאונים שאומרים, שהקטע הזה של המשנה מתייחס רק לעוף שצוארו דק ולא לבהמה. (רי"ף והגהות אשר"י) והרמב"ן חלק עליהם.   126.  בגמרא נסתפקו בפירוש המשנה, האם דברי המשנה "אפילו באיזמל" הם פירוש לדברי המשנה "אפילו כל שהוא", או שיש במשנה שני חידושים נפרדים ו"אפילו כל שהוא" לא מתייחס לאיזמל.   127.  יש להבין את דין המשנה, הלוא אפילו במוליך ומביא יש להחשיב את האיזמל כאילו היה כפול מאורכו, ועדיין אין לו שיעור שני צוארים! וכתב הבכור שור, שהמשנה מכשירה רק כשהוליך והביא כמה פעמים, או אפילו כשכוונתו היתה להוליך ולהביא כמה פעמים לפי דברי התוספות שהבאנו בהערה 122 שהכוונה קובעת.
גמרא:
שנינו במשנתנו: התיז את הראש בבת אחת - פסולה.
והוינן: מנא הני מילי  128  שהשחיטה היא בדרך משיכה ולא בדרך דרסה?

 128.  בפרק הכל שוחטים אמר שמואל: "אלו הן הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור" (לעיל ט' ע"א). וכתב רש"י, שמהגמרא כאן מוכח שהדרסה אינה הלכה למשה מסיני כמו שאר ההלכות המנויות, אלא היא נלמדת מהמקרא. (כ"ז ע"א ד"ה דלא לשוייה גיסטרא). והרשב"א חולק על רש"י וכתב, שהדרסה היא הלכה למשה מסיני, וקרא אסמכתא בעלמא הוא (לעיל כ"ז ע"א ד"ה ולטעמיך) ועיין בהערה 14.
אמר שמואל: יש ללמוד שלשון שחיטה הוא משיכה ממה דאמר קרא: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיה ט' ז') הנביא ממשיל את לשון הרשעים המדברת מרמה ופוגעת בחבריהם מרחוק לחץ שהולך במשיכה, הרי שלשון "שחוט" פירושו משוך.
הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מלשון שחיטה שדרסה פסולה כשמואל.
תנא דבי רבי ישמעאל: כתוב בתורה "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א' ה') אין "ושחט" אלא ומשך, וכן הוא אומר בשלמה המלך שציפה את המגינים ב"זהב שחוט" (מלכים א' י' ט"ז - יז) וזה זהב רך שנוח להרקע ומושכים אותו. ועוד פסוק אומר "חץ שחוט לשונם מרמה דבר". ומבררינן: מאי "ואומר"? מדוע לא הסתפק התנא בפסוק הראשון והוסיף "ואומר" והביא פסוק נוסף?
ומפרשינן דהכי קאמר תנא: וכי תימא (ואם תאמר), שאין ראיה מ"זהב שחוט" שלשון שחוט הוא משוך, כי יש לפרשו מלשון שהוא חוט, שנטווה כחוט הוא מרוב רכותו, תא שמע פסוק אחר שאין לפרשו אלא מלשון משיכה, שכתוב "חץ שחוט לשונם".
בדרך אגב, הגמרא מביאה מעשה שעוף נשחט על ידי חץ.
רבא הוה בדיק ליה גירא (רבא בדק חץ) לרבי יונה בר תחליפא, שהיה החץ מחודד כמו סכין, והיה רבא בודק אם אין בו פגימה, שכן הדין הוא שצריך לתת לחכם לבדוק את הסכין  129 . ושחט בה רבי יונה עופא בהדי דפרח (כשהוא עף).

 129.  אמר רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם. (לעיל י"ז )).
והוינן: איך הכשירו את העוף והלוא יש לחוש דלמא היה החץ מכוסה בעור העוף כששחט ועביד חלדה?
ואמרינן: יש דרך לדעת שלא היתה חלדה,

דרשני המקוצר