פרשני:בבלי:חולין לח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין לח ב

חברותא

"שור או כשב" - יש למעט מ"או" פרט לכלאיים בן רחל ותייש שפסול לקרבן.
"או עז" - פרט לנדמה, והוא דבר שאביו ואמו מאותו מין. והוא דומה למין אחר  353 .

 353.  כתב הרמב"ם: "הנדמה אף על פי שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח. כיצד, רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין כבש, אף על פי שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום גדול מן השנוי". (פ"ג מאסורי מזבח ה"ה). והמהר"י קורקוס מסביר את הרמב"ם בשתי דרכים: א. כל נדמה פסול משום בעל מום, ואף על פי כן לולא שהיתה לנו דרשה על כך, לא היינו דנים אותו כבעל מום. ב. נדמה שדומה לגמרי למין האחר פסול משום כלאים שהרי כבש ועז מעורבים בו, אמו רחל וצורתו עז, ומום אין בו, ונדמה שיש לו מקצת סימני עז ומקצת סימני כבש הוא בעל מום. ועיין שם בכסף משנה ובמשנה למלך.
"כי יולד" - פרט ליוצא דופן  354  שחתכו את הרחם של אמו והוציאוהו דרך שם ולא נולד כדרכו.

 354.  תוספות אומרים, שלא לומדים ממשמעות לשון לידה למעט יוצא דופן, אלא לומדים גזירה שוה לידה לידה מבכור. תוס' ד"ה כי.
"שבעת ימים" - מפשוטו של מקרא לומדים פרט למחוסר זמן של שמונה ימים שפסול.
"תחת אמו" - פרט ליתום  355  שאמו מתה.

 355.  הרמב"ם העתיק את הדרשה "תחת אמו, פרט ליתום" (פ"ג מאיסורי מזבח ה"ד) ובאותו פרק מנה הרמב"ם ארבע עשרה אסורים למזבח ולא מנה את היתום. (שם הי"א). והקשה עליו הראב"ד מדוע השמיט יתום? ומתרץ הרדב"ז, שהדרשה מלמדת שיתום הוא בכלל יוצא דופן, ויש שני סוגים של יוצא דופן. (שם ה"ה). ועיין בהערה 358 תירוץ המהר"י קורקוס. והאבן האזל מחדש שיתום אינו פסול להקרבה, וכל דין היתום הוא רק שאסור להקדישו (שם הי"א ד"ה לכן נראה דהרמב"ם).
ומברר רבא: האי "יתום", היכי דמי? (מתי מתה אמו של יתום זה?)
אילימא דילידתיה אמיה והדר מתה? (שמתה אמו אחר הלידה?) וכי צריך שלעולם תיחי ותיזיל, וכל בהמה שאמה לא בעולם היא פסולה להקרבה! ואף שהיה אפשר לומר שצריך שהאם תחיה עד היום השמיני, אמנם יש לנו דרשה בתורת כהנים שאין צורך גם בכך  356 .

 356.  רבי יוסי הגלילי דורש בספרא: בפסוק אחד כתוב "שבעת ימים יהיה עם אמו" משמע שאמו תחיה שבעת ימים, ובפסוק אחד כתוב "והיה שבעת ימים תחת אמו" משמע שיהיה במקומה של אמו ואפילו אם מתה אמו בזמן הלידה הוא כשר. לכן יש להכריע ביניהם ולומר שצריך שיהיה עם אמו שעה אחת. רש"י. והרמב"ן כתב, שאין מקום להביא את דברי רבי יוסי הגלילי, כי הוא חולק על התנא קמא בתורת כהנים שאותו הגמרא מביאה, ולדעתו לומדים מ"עם אמו", פרט ליתום, ולדעת תנא קמא לומדים מ"תחת אמו" פרט ליתום! והרמב"ן אומר, שלדעת התנא קמא לשון "תחת אמו" משמע שיהיה תחתיה שעה אחת, ואילו היתה צריכה לחיות שבעת ימים, היה צריך להיות כתוב בשני המקומות "עם אמו".
אלא נאמר שיתום הוא דמתה אמו לפני הלידה והדר ילידתיה על ידי שחתכו את הרחם והוציאו את הולד, אין לומר גם כך, שהרי הוא יוצא דופן, ופסול זה מ"כי יולד" נפקא לן!
אלא פשיטא שפסול יתום הוא כאשר זה פירש למיתה וזה פירש לחיים, ובלידה מתה האם.
ועדיין יש לברר, האם יתום שהתורה פוסלת הוא כשמתה אמו באמצע הלידה, אבל כשמתה בסופה, כשר, או שאפילו אם מתה בסוף הלידה פסלה התורה את הולד?
ואומר רבא: אי אמרת בשלמא ש"תחת אמו מלמד דבעינן חיותא בסוף לידה  357  וקצת אחריה כדי להכשיר הולד להקרבה, היינו דאיצטריך קרא למעוטי כשמתה בסוף הלידה.  358  לפי שאין לנו מקור אחר לפסול בזה.

 357.  סוף לידה הוא כאשר רוב הולד יצא כמבואר בפרק בהמה המקשה. תורת חיים ד"ה פרכוס. ובמשנה בפרק בהמה המקשה מבואר שאף אם הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד. (לקמן סח א).   358.  תוספות אומרים, שלפי ההלכה שאי אפשר לצמצם ולדעת שהלידה היתה בדיוק בזמן המיתה, וגם לולא היה פסול יתום היינו פוסלים את הקרבן מספק יוצא דופן, נצטרך להדחק ולומר שהפסוק מלמד שאם יבוא אליהו ויאמר שהלידה היתה עם המיתה הולד פסול. תוס' ד"ה אלא זה. והמהר"י קורקוס מיישב את הרמב"ם שלא מנה את היתום בין פסולי ההקרבה, (עיין בהערה 355) על פי דברי התוספות הללו, שאין נפקא מינה לדינא בפסול היתום אלא לאם יבוא אליהו. (פ"ג מאיסורי מזבח הי"א). ועיין בהערה 68 שם הבאנו שיש מבעלי התוספות הסוברים שאם לפי ראות העין הדבר שוה, ומאחר שאי אפשר לצמצם יש לנו שלש אפשרויות, ולפי רובם יש לדון את הדבר להיתר, אנו דנים אותו להיתר. לפי דעה זו, לולא פסלה התורה את היתום, היינו מכשירים אותו מפני שאם נולד אחרי המיתה הוא כשר, ואם נולד בזמן המיתה הוא כשר.
אלא אי אמרת, לא בעינן חיותא בסוף לידה, והתורה פסלה רק כשמתה האם באמצע הלידה, יקשה עדיין למה ליה למעט יתום מפסוק מיוחד, הלוא מ"כי יולד" - פרט ליוצא דופן נפקא, ואפילו אם יצא דרך המקום שיוצא הולד בלידה רגילה, אין לזה חשיבות אחר מיתת האם.
רבא לומד מכאן שכשם שצריך שתהיה האם חיה בגמר לידה, כך צריך שתהיה הבהמה חיה בגמר שחיטה, ועיין תוספת ביאור בהערה  359 .

 359.  צריך ביאור מה בא רבא להוכיח מדין יתום על פירכוס, והרי אין ספק בכך שצריך שתחיה הבהמה עד סוף השחיטה, והאומרים שמועיל פרכוס בתחילת השחיטה, סוברים שיש בזה ראיה שהיתה הבהמה חיה בסוף השחיטה?! ראש יוסף. והחזון איש מפרש, שרבא מוכיח שאפשר הדבר שהבהמה תפעל פעולה בכח חיותה ומיד תמות, ולכן צריך פירכוס בסוף שחיטה ולא באמצעה. וההוכחה היא מזה שהתורה פוסלת יתום שמתה אמו בסוף הלידה, ומדובר שהבהמה הולידה מכחה, שבלאו הכי הולד הוא יוצא דופן, ואחר כך מיד מתה. ולא היה לה חיות שעה אחת אחרי הלידה. (חזו"א יור"ד סימן ג' אות ה'). וכנראה לא התכוין החזון איש לומר שכך הוא פירוש רש"י, שהרי כך היא לשונו של רש"י, "אלא שמע מינה, כל מילתא דבעו בה רבנן חיותא, בעינן שיהא חיות בגמר דילה". והתבואות שור מפרש, שרבא בא להוכיח שצריך שיהיה פרכוס אחרי השחיטה ולא מספיק פירכוס בסוף השחיטה, ורבא מוכיח שבכל מקום שצריך שתהיה חיות בזמן מעשה מסוים, צריך שתמשך החיות אחרי אותו מעשה, ולא די שתמשך החיות עד סופו, וכמו שהתורה הצריכה שתהיה לבהמה חיים אחרי הלידה, כך צריך שתהיה לבהמה חיים אחרי השחיטה (תבו"ש סימן י"ז ס"ק א'). אך תמה הגדול ממינסק (בקונטרס יתרון האור על המשניות בכורות פ"ט מ"ד), אילו היה צריך שתהיה חיות בגמר הלידה מאותו טעם שצריך חיות בזמן הלידה, היה אפשר להביא ראיה מלידה לשחיטה. אבל באמת דין החיות בגמר הלידה הוא משום פסול יתום, ודין החיות בזמן הלידה הוא משום פסול יוצא דופן! ולכן הוא מבאר, שפשוט לו לרבא מסברא שאין היתום פסול מצד עצמו אלא שהתורה חידשה שהוא בכלל יוצא דופן. והוא מביא את דברי הרדב"ז שהבאנו בהערה 355, אך הוא דוחה גם דרך זו.
ומוסיף רבא עוד דין בדיני מסוכנת.
אמר רבא: הלכתא כי הא מתניתא: בהמה מסוכנת שפשטה ידה ולא החזירה - פסולה, משום שדרכה לעשות כן בהוצאת נפש.
במה דברים אמורים: ביד, אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה - כשרה, כי אין דרכה לפשוט בהוצאת נפש אלא יד ולא רגל.
במה דברים אמורים: בדקה, אבל בגסה, בין ביד בין ברגל, בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה - כשרה.
ועוף שהוא חלש מבהמה וקשה לו יותר לפרכס  360 , אפילו לא רפרף (עשה תנועה קטנה) אלא גפו  361  ולא כשכש אלא זנבו,  362  הרי זה פירכוס.

 360.  כל בו סימן קט.   361.  הרי"ף גורס "עינו".   362.  כתב הרמב"ן, שאין ללמוד מכאן שכשכוש זנב מועיל רק בעוף ולא בבהמה, ובודאי שמועיל כשכוש זנב בבהמה כנזכר במשנה, והברייתא מחדשת שאפילו בעוף שעושה כשכוש זנב בקלות מועיל כשכוש. והרמב"ם לא הביא להלכה כשכוש זנב בבהמה. (פ"ד ממאכלותו אסורות הי"ד). ועיין שם במגיד משנה ובכסף משנה.
ומקשינן: מאי קא משמע לן רבא בזה שקבע הלכה כברייתא זו? והרי כולהו הלכותיה תננהי במשנתנו, ובודאי שהלכה כסתם משנה, והמשנה אומרת: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה - פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש.
ויש לדייק ממנה: "יד", אין. רגל לא.
דקה, אין. גסה לא.
ומתרצינן: דין עוף איצטריכא ליה, דלא תנן.
מתניתין:
השוחט בהמה של עובד כוכבים לצורך עובד כוכבים - שחיטתו כשרה  363  . ורבי אליעזר פוסל ואוסר את הבשר בהנאה  364  כדין תקרובת עבודה זרה  365 , מפני שהמחשבה שחושב הבעלים שתהיה השחיטה לשם עבודה זרה אוסרת את הבשר.

 363.  מדוע לא כתוב במשנה, שוחטים לעובד כוכבים? הרמב"ן מפרש שני פירושים. א. לכתחילה אין לשחוט לעובד כוכבים, כי לפי הפירוש הראשון בגמרא, שלתנא קמא, מן הסתם אין העכו"ם מחשב לעבודה זרה, מכל מקום לכתחילה יש לחשוש לכך, ולפי הפירוש השני בגמרא שלתנא קמא אפילו אם שמענו שחשב העכו"ם לעבודה זרה - אינו אוסר, מכל מקום לכתחילה אין להתיר לשחוט לעכו"ם ולאכול, שמא יבוא לאכול משחיטה שחשב עליה השוחט לעבודה זרה. ב. מותר לכתחילה לשחוט בהמה של עכו"ם על מנת לאכול ממנה, ואילו היתה המשנה אומרת, שוחטים לעכו"ם, היה משמע שכל ההיתר הוא רק לשחוט לצורך אכילת העכו"ם, ואין חוששים משום "לפני עור" אם העכו"ם יתכוין לעבודה זרה, אבל לא התירה המשנה לאכול את הבשר.   364.  המשנה לקמן נוקטת בדין מסוים לשון "פסול" ומדייקת הגמרא מלשון זה שהבשר אסור באכילה ולא בהנאה. (לקמן מ א). וכתבו התוספות, שאף על פי שרבי אליעזר אוסר בהנאה, נקט רבי אליעזר לשון פסול אגב שהתנא קמא נקט לשון כשרות. (תוד"ה פסולה).   365.  תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה. לדעת הרמב"ם לוקים על הנאה מתקרובת משום "לא תביא תועבה אל ביתך". (פ"ז מעבודה זרה ה"ב). הרמב"ן בספר המצוות חולק וסובר שלאו זה אמור בעבודה זרה עצמה ולא בתקרובתה. ואומר הרמב"ן, שהאיסור מהתורה הוא מהפסוק "פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו". ויתכן שלוקים על התקרובת מפני שיש לפרש את הפסוק כך: פן תכרות ברית ליושב הארץ ופן יקרא לך ואכלת מזבחו, ולשון "פן" הוא לאו. (ספר המצוות לא תעשה קצ"ד). הגמרא במסכת עבודה זרה דורשת איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה מהפסוק בתהילים "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה. (ע"ז כט ב). והקשה הרע"א, לדעת הרמב"ם למה הגמרא צריכה ללמוד איסור הנאה מתקרובת מפסוק בתהילים, והלוא מקור האיסור מפסוק בתורה! (רע"א ברמב"ם מהדורת פרנקל). והחזון איש מיישב, שאחרי שלומדים מהפסוק בתהילים שיש איסור הנאה מתקרובת עבודה זרה, התגלה שהפסוק בתורה מדבר גם על תקרובת, ולא רק על העבודה זרה עצמה. (חזו"א יור"ד סי' נ"ו אות א'). ועיין תוספות בבא קמא ע"ב ע"ב ד"ה דאי שנסתפקו אם תקרובת עבודה זרה אסורה מדאורייתא או מדרבנן.
אמר רבי אליעזר: אפילו בהמת עכו"ם ששחטה ישראל בשביל שיאכל ישראל את הבשר, וישאר לאכול  366  לעובד כוכבים רק מחצר כבד  367  (יותרת הכבד) שלה - פסולה, ואף אם לא שמענו את העכו"ם אומר שהשחיטה היא לשם עבודה זרה, מפני שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כו כבים.

 366.  היה מקום לפרש שהבהמה כלה של העכו"ם, אלא שמרשה לישראל לאכול ממנה חוץ מחצר כבד. אבל רש"י לקמן אומר, שכל הבהמה שייכת לישראל כי העכו"ם נתן לו אותה חוץ מחצר כבד. (לקמן מ"ט ב ד"ה לרבי אליעזר). ומשמע מהמשנה שיכול הבעלים הגוי לאסור את כל הבהמה מפני החלק שיש לו בה.   367.  לדעת רבי אליעזר, כל שיש לעכו"ם חלק בבשר - נאסר הבשר כולו, ולא נקטה המשנה בדוקא יותרת הכבד מפני שהיא עולה על גבי המזבח. (תוד"ה מחצר). והתפארת יעקב מסתפק, שמא רק אם יש לנכרי חלק הנצרך לבהמה ובלעדיו תהיה טרפה, אז יכול הנכרי לאסור את כל הבהמה, אבל אם יש לו כזית בשר שאם ינטל מהבהמה - לא תהיה טרפה, אין הוא אוסר. ולפי צד זה מפרש התפארת יעקב, שנקטה המשנה חצר כבד, ללמד שאף על פי שחסרון החצר כבד לא מטריף את הבהמה מצד עצמו אלא מחמת שסוף הכבד לינטל, בכל זאת אם יש לגוי חלק בו - נאסרת הבהמה.
אמר רבי יוסי: אפילו אם שמענו את בעל הבהמה העכו"ם מכוין לשם עבודה זרה - אין בכך כלום, וקל וחומר הדברים שמחשבת הבעלים לא אוסרת. ומה במקום שהמחשבה פוסלת דהיינו מחשבת פיגול  368  במוקדשין, בכל זאת אין הבעלים מפגלים, שהרי התורה אמרה בפיגול "המקריב אותו לא יחשב" (ויקרא ז' י"ח) מלמד שאין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת דהיינו בחולין, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט.

 368.  דעת רש"י ותוספות בכמה מקומות היא שמחשבת פיגול היא דוקא בדיבור שמוציא מפיו את מחשבתו. (עיין רש"י מנחות ב ע"ב ד"ה מחשבה דלא מינכרא, ותוס' ב"מ מ"ג ע"ב ד"ה החושב, ותוס' פסחים ס"ג ע"א ד"ה רבי מאיר). והתוספות בסוגיתנו מסופקים אם פיגול הוא בדיבור או במחשבה. (ל"ט ע"א תוד"ה אלא) המשנה למלך אומר שנראה מדעת הרמב"ם שמחשבה הפוסלת בקדשים פוסלת אפילו בלי הוצאה בפה. (פי"ג מפסולי המוקדשים ה"א). ולענין מחשבת עבודה זרה כתב התבואות שור, שדינה שוה לפיגול, אם פיגול אוסר במחשבה אף מחשבת עבודה זרה אוסרת במחשבה, ואם פיגול אינו אוסר אלא בדיבור אף מחשבת עבודה זרה כן. ומכל מקום, כתב התבואות שור שלדעת רבי אליעזר, העכו"ם אוסר אף במחשבה, שכיון שסתם מחשבתו לעבודה זרה, נחשב הדבר כדיבור. (תבו"ש סי' ד' ס"ק ב').
דברי רבי יוסי שבחולין מחשבה לא פוסלת לא מובנים, שהרי אנו דנים על מחשבת עבודה זרה שהיא פוסלת בחולין!
הגמרא מפרשת שבמקום מסוים מחשבת עבודה זרה של השוחט אינה אוסרת, ובאותו מקום מחשבת פיגול פוסלת.
גמרא:
במשנתנו יש שלש דעות, רבי אליעזר אוסר את הבהמה משום זבחי מתים, ותנא קמא ורבי יוסי מכשירים. הגמרא באה להסביר מה ההבדל בין דעת תנא קמא לדעת רבי יוסי.
הני תנאי אית להו דרבי אליעזר ברבי יוסי. (תנא קמא ורבי אליעזר סוברים כרבי אליעזר ברבי יוסי) החולק על רבי יוסי שבמשנתנו הסובר שהבעלים לא מפגלים.
ומייתינן ברייתא דתניא: אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: שמעתי מרבותי שהבעלים מפגלין  369  מפני שגם הבעלים נקרא "מקריב"  370 .

 369.  ישנה קושיא מפורסמת, אם הבעלים מפגלים, יכולה כל סוטה לפגל במנחה שלה, והמים לא יבדקו אותה! עיין בשדי חמד כרך ד' ערך מחשבה דקדשים שהביא הרבה תירוצים על הקושיא מגדולי דורו. והגאון ר' שלמה הכהן מוילנא תירץ שהבעלים מפגלים רק בקרבן שנאכל על ידם, ויכול הוא לחשוב שיאכלנו שלא בזמנו, אבל בקרבן שלא נאכל לבעלים אין מקום למחשבה שחושב שהכהן יאכל את הקרבן שלא בזמנו.   370.  רבי אליעזר ברבי יוסי לומד מהפסוק "והקריב המקריב קרבנו" (במדבר ט"ו ד') משמע שמי שהקרבן שלו נקרא מקריב, והוא בכלל מה שנאמר בפיגול "המקריב אותו לא יחשב" (זבחים מ"ז א).
ומסברינן לפלוגתא דתנאי: לכולי עלמא יש ללמוד מחשבת עבודה זרה ממחשבת פיגול, מיהו תנא קמא סבר: אי שמעיניה לעובד כוכבים דחשיב לעבודה זרה - אין נאסר הבשר, אי לא שמענוהו לא, כי סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים - לא אמרינן  371 . ורבי אליעזר סבר: אף על גב דלא שמעיניה דחשיב לעבודת כוכבים - הבשר אסור, כי סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים - אמרינן.

 371.  יש לדקדק מלשון הגמרא, שלדעת תנא קמא, הדבר מוטל בספק אם העכו"ם חשב שהשחיטה היא לעבודה זרה או לא ותולין להקל משום חזקת ההיתר של הבהמה, שהרי הגמרא לא אומרת סתם מחשבת עכו"ם לאו לעבודה זרה אלא "סתם מחשבת עכו"ם לעבודת כוכבים - לא אמרינן" (תפארת יעקב).
ואתא רבי יוסי למימר: אף על גב דשמעיניה דחשיב - הבשר מותר, כמו בפיגול שאין הבעלים מפגלים, כי זה מחשב על העבודה וזה עובד ותהיה העבודה פסולה - לא אמרינן  372 .

 372.  רבי יוסי לא אמר את הקל וחומר כדי להוכיח את דעתו לחולקים עליו, שהרי חכמים סוברים שאף בפיגול אין הכל הולך אחר העובד, אלא רבי יוסי אמר שלשיטתו יש ללמד מקל וחומר שאין הבעלים אוסרים, ויש מקומות בש"ס שמצאנו כעין זה. (רשב"א).
איכא דאמרי: אפילו  373  בדשמעיניה דחשיב פליגי תנא קמא ורבי אליעזר, ואף על פי ששניהם סוברים כרבי אליעזר ברבי יוסי שהבעלים מפגלים.

 373.  בפירוש רש"י נמצאת המילה "אפילו" בלשון הגמרא. והדבר פשוט שהמחלוקת היא אפילו כששמענו שחושב לעבודה זרה ולא רק כששמענו, שהרי רבי אליעזר אסר במפורש אפילו כשלא שמענו, שהרי הוא אומר "סתם מחשבת עכו"ם לעבודת כוכבים".
תנא קמא סבר: כי אמרינן (זה שאנו אומרים) שיהיה זה מחשב על העבודה וזה עובד את העבודה והיא פסולה, הני מילי בעבודת פנים החמורה אבל בחוץ לא, כי חוץ מפנים  לא ילפינן כמו שבכל מקום אין לומדים חולין מקדשים.

דרשני המקוצר