פרשני:בבלי:חולין מד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין מד ב

חברותא

רב אמר:  רוב עוביה. שמצטרף עובי הדופן אל החלל, ואפילו אל מיעוט של החלל, לשיעור רוב פסיקת הגרגרת.  27  ואמרי לה, יש אומרים, הכי אמר רב: רוב חללה. שאין מתחשבים בחיתוך הדופן, אלא רק בפסיקתו של רוב חלל הקנה.

 27.  דהיינו, שגם אם ניקב מיעוט בחלל הקנה, אלא שיחד עם החיתוך בעובי הדופן של הקנה יש כאן רוב הקנה שנחתך, הרי היא טריפה. אבל, אם היה החיתוך בעובי הדופן בלי שניקב חלל הקנה כלל, הרי גם אם בסך הכל יש כאן חיתוך ברוב הקנה, אין הבהמה טריפה, כיון שלא הגיע הנקב לחלל הקנה. שהרי אפילו הוושט, שטריפתו חמור מקנה, שכן נקובתו במשהו, אינו טריפה אלא עד שינקב לחלל הוושט. רש"י
ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב.
יתיב רב, וקא בדיק לה ברוב עוביה.
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: הרי לימדתנו רבינו שיש לבודקה ברוב חללה?!
שדריה שלח רב לאותה פסוקת הגרגרת שהובאה לפניו ובדקה ברוב עוביה, לקמיה דרבה בר בר חנה.
בדקה רבה בר בר חנה ברוב חללה, ומצא שלא נפסק רוב החלל, ואכשרה!
וזבן מינה רבה בר בר חנה בתליסר איסתרי פשיטי (בשלש עשרה סלעי מדינה, שהם סלעים פשוטים וקלים) בישרא. דהיינו, קנה רבה בר בר חנה בשר מבהמה זו כדי לאכול ממנה בעצמו.
ותמהה הגמרא: והיכי עביד רבה בר בר חנה הכי?
והתניא: חכם שטימא - אין חבירו רשאי לטהר. ואם חכם אחד אסר, אין חבירו רשאי להתיר.  28  ומשנינן: שאני הכא, דרב לא אסר מיסר, אלא רצה לבודקה לפי רוב עוביה ולא נתנוהו התלמידים לבדוק בדיקה זאת אלא שלחוה לרבה בר בר חנה, ולכן היה רשאי להתירה.

 28.  במסכת עבודה זרה (ז א) שנינו: תנו רבנן: הנשאל לחכם, מי ששאל שאלת הלכה לחכם, והחכם טימא, שפסק לו "טמא", לא ישאל לחכם אחר, והשני יטהר, יפסוק לו "טהור". וכן, הנשאל לחכם, ואסר, לא ישאל לחכם אחר, ויתיר. וכתב רש"י (נדה כב) שהטעם הוא מפני שהוא זלזול בכבודו של החכם הראשון. והר"ן מוסיף: כדי שלא תיראה התורה כשתי תורות, הללו אוסרים והללו מתירים. והרבה ראשונים (הר"ן בשם הראב"ד, והריטב"א והרא"ש, ועיין בשפתי כהן חושן המשפט סימן כ"ה סעיף יד) סוברים שהטעם הוא משום "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", כלומר, כיון שהחכם אסרה, כאילו עשאה לחתיכת איסור (ריטב"א). והנפקא מינה בין שני הטעמים, הם: א. בדיעבד, אם החכם השני התירה. לטעם הראשון, מותר, שהרי כבר שאל את השני (מאירי), ולפי הטעם השני, אסור (רשב"א). ב. אם הראשון הסכים. לטעם הראשון, מותר (ר"ן). ולטעם השני, אסור (עיין שם בר"ן). ג. כשהשני גדול מן הראשון בחכמה ובמנין. לטעם הראשון, מותר (ר"ן - ועיין מאירי החולק), ולטעם השני אסור. ד. אם החכם הראשון בעצמו מודה שטעה (עיין תומים חושן משפט). ה. בשאלה הדומה לשאלה הקודמת, כגון חכם שאסר חתיכה אחת, אם מותר לחכם השני להתיר בחתיכה אחרת. לטעם הראשון, אסור (המאירי במסכת הוריות). ולטעם השני, מותר, שהרי על חתיכה זו לא חל איסור (עיין רמ"א יורה דעה סימן רמב כללי הוראת איסור והיתר ל"א). ו. לדעת השלטי גבורים (בסוגית הגמרא בעבודה זרה) יש עוד נפקא מינא: בחכם שהתיר, אם מותר לשני לאסור. לטעם הראשון, אסור, לפי שאינו כבודו של הראשון, ואילו לטעם השני מותר, כי לא שייך לומר "שויא אנפשיה חתיכה דהיתירא". ובענין חכם שהתיר אם מותר לחכם השני לאסור, עיין ברא"ש ובר"ן. וכתבו התוס' והרא"ש, שאם אומר במפורש לחכם השני, ששאל לחכם הראשון ואסר, מותר לו לשאול, כי אולי יתווכחו החכמים ביניהם, והשני יוכיח לראשון את טעותו, אם אכן יש לו טעם הגון לסברתו, כגון משנה מפורשת או קבלה מפורשת מ רבותיו. ודין זה אמור על השואל, אבל החכם יזהר שלא להתיר כשיודע שהשני אסר. והאריך הש"ך בכל פרטי דיני חכם שהורה בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ב.
ואכתי הוינן בה: וכיון דאורי בה חכם, שהגיעה שאלה זו לידי צורך שיורה בה חכם, היכי אכל מינה רבה בר בר חנה, על אף שהכשירה? והא כתיב (יחזקאל ד) "ואומר: אהה ה' אלהים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול".
ודרשינן לה לעיל הכי:
הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום הרהור עבירה לבוא לידי טומאה בלילה.
ונבילה וטרפה לא אכלתי - שלא אכלתי בשר "כוס, כוס" מעולם. והיינו, שלא אכלתי מבשר בהמה מסוכנת, שמיהרו את השוחט שימהר לשוחטה, ואמרו לו "שחוט, שחוט!".
ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם.  29 

 29.  הגמרא להלן אומרת, שדבר זה לא נאמר אלא במילתא דתליא בסברא, ומפרש רש"י "דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא". והחתם סופר מפרש, שהבהמה שהורה בה חכם נקראת פגול, מפני שהחכם היה מהרהר אולי היא אסורה, ודומה הדבר לפגול שנפסל במחשבה. ונראה מדבריו, שאם החכם הורה מסברא, אבל לא היה לו ספק בסברא זו כלל, אין זו בכלל בהמה שהורה בה חכם. יש אומרים, שאסור לאדם להחמיר בהלכה המפורשת בפוסקים כגון בטול בששים, ויש אומרים שמצוה יש גם בחומרא כזו. פתחי תשובה יור"ד סימן קט"ז ס"ק י'.
משום רבי נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, הזרוע, הלחיים והקיבה, ונהגתי בה כאילו היה בה איסור, אף שאין הבשר אסור לפני שהורמו ממנו מתנות כהונה.  30 

 30.  התוספות אומרים, שרבי נתן סובר כמו שאנו פוסקים, שמותר לאכול מבהמה לפני שהורמו מתנותיה, ובכל זאת יש מקום להחמיר ולנהוג בה איסור טבל, וזו היתה חומרתו של יחזקאל. ולדעת רבי יוחנן הסובר שאסור לאכול מבהמה לפני שהורמו מתנותיה, אין לפרש שהיתה זו חומרתו של יחזקאל, אלא החומרא היתה שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. תוס' ד"ה שלא. וברש"י כתוב: "ואף על פי שהוא היה כהן ובלא הרמה יכול לאוכלה". ומשמע מלשון זה, שמהדין אסור לישראל לאכול מהבהמה ולכהן מותר. והתוספות דחו דרך זו, שאין חילוק בין כהן לישראל באיסור טבל! והשיטה מקובצת כתב, שלא נמצא כן ברש"י בספרים ישנים. והרמב"ן מביא מפרשים, שיחזקאל היה מפריש את המתנות ונותנם לכהן אחר ולא לקח אותם לעצמו אף על פי שהוא היה כהן. והרמב"ן דחה פירוש זה בטענה, שאם זו היא החומרא - אין מקום לקרוא לבשר בשם "בשר פיגול".
ואם כן, כיצד אכל רבה בר בר חנה מבהמה שהורה בה!?
ומשנינן: הני מילי שיש מידת חסידות שלא לאוכלה, כשהורה החכם מילתא דתליא בסברא, כגון במקום שצריכים לדמות דבר לדבר,  31  דאיכא לספוקי שמא לא היתה סברתו סברה הגונה. אך רבה בר בר חנה לא מכח סברא הורה כן, אלא אגמריה סמך! שכך קיבל מרבו, שיש לבדוק את פסוקת הגרגרת ברוב חללה, ולא ברוב עוביה.

 31.  עיין רש"י מספר מקרים
אך עדיין דנה הגמרא מדוע קנה רבה בר בר חנה בשר מבהמה זו:
ותיפוק ליה שהיה אסור לו לקנות מבשרה של הבהמה הזאת משום חשדא, שייראה כנוטל שכר עבור הוראתו, כי שמא יאמרו האנשים שהמוכר הוזיל לו את מחיר הבשר משום שהתיר לו אותו!?
דתניא: דיין שהיה דן את הדין בין שני בעלי דין. זיכה וחייב. טימא וטיהר. אסר והתיר.
וכן העדים שהעידו על שדה או על טלית שהיא של פלוני.
כולן, בין הדיינים ובין העדים, רשאין ליקח מידי הזוכה את אותו החפץ שעליו היה הויכוח בבית דין.
אבל, אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו! שלא יאמרו האנשים שזיכהו הדיין, או שהעידו העדים לטובתו, כדי שלאחר מכן יקנו ממנו את החפץ בזול.
ומשנינן: הני מילי שיש כיעור בדבר, אי הווי מידי דמזבין בשומא, שמעריכים אותו בשעת הקניה, ואין לו שער ידוע. דהתם איכא למיחש שיבואו לומר שהוזיל לו. אבל הכא, שקנה בשר במחיר שבו נמכר בשר, הרי מתקלא, ממשקל הבשר, מוכח שכך הוא מחירו, ולא הוזילו לו את המחיר. ותו ליכא לעז.
כי הא דרבא שרא טרפתא, דהיינו שהורה בשאלת טרפה, והכשירה, וזבן מינה בישרא.
אמרא ליה אשתו, שהיתה בת רב חסדא: אבא - שרי בוכרא, רב חסדא אבי, היה רואה את הבכורות שהיו מביאים הכהנים לפניו לבודקו אם יש בהם מום ויהיו מותרים באכילה, ולא זבן מיניה בישרא, והוא לא היה קונה בשר מהבכורות שהתיר באכילה.
אמר לה רבא: הני מילי שהחמיר רב חסדא אביך שלא לקנות ממה שהורה בו היתר, בוכרא, בכור, משום דאשומא מזדבן. שבשר הבכור אינו נמכר במשקל אלא רק באומד. וטעמו של דבר, כיון שהיתרו של הבכור הוא בלא פדיון, אלא משנפל בו מום הרי הוא מותר באכילה, החמירו חכמים בכבודו יותר משאר פסולי המוקדשים, ואמרו שימכרו אותו רק באומד ולא ישקלו את בשרו במשקל כדרך ששוקלים בשר חולין.
וכיון שבשר הבכור נמכר באומד, אין ראוי לו לחכם שהתירו שיקנה ממנו, שמא יאמרו שהוזיל לו מחמת שהתירו.
אבל, הכא, כשהורתי בשאלת טרפה, מתקלא מוכח. הרי הכל רואים שאני לוקח במשקל, ומשלם לפי המשקל את מחירו המלא, ונותן לידו של המוכר את המעות.
אלא, מאי איכא, במה יכולים אנשים לחושדני, רק משום אומצא מעלייתא, שנותן לי ממיטב הבשר, גם בזה אין לי לחשוש, כי כל יומא, אומצא מעלייתא זבנו לי, משום שחולקין לי כבוד, ולא יבואו לחשוד בי היום שהוריתי היתר בבהמתם, שמשום כך נותנים לי את מיטב הבשר.
אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה הרואה טרפה - לעצמו! שכאשר נולד ספק טרפה בבהמתו, ויש לו צד לאיסור וצד להיתר, הוא אינו חס עליה, ואוסרה.  32  ואמר רב חסדא: איזהו (משלי טו) "שונא מתנות יחיה"? - זה הרואה טרפה לעצמו. שאם על בהמה שלו הוא אינו חומד להכריע בה לצד היתר, ודאי שהוא שונא לקבל מתנות מאחרים.

 32.  כתב החזון איש (אמונה ובטחון ג ל, כפי שערוכים בספר "פרקי אמונה והשקפה על פי החזון איש", בעריכת ה"חברותא"): תכונת האמת אצל חכם, היא תכונת נפשו ושורש מציאותה. אך היצר חותר חתירה תחת כסאו הנאמן (של החכם), לצודד נפשות הנוטים להתחכמות, ומביא להם לימוד שלם מן הגמרא כי הנגיעה (האישית משפיעה על הכרעת הדין של החכם, בהיות הנגיעה) בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד, (וכי) לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה. ובכל מקרה רב הערך (שדרושה בו הכרעת החכם), מתלחשים המתחכמים על נגיעה פלונית שהטתה את לב החכם, ולפעמים המובהק שבדור, בעמדתו הבלתי נכונה (לדעתם). (אנשים שכאלה, הרי הם) עובדים עבודה זרה בטהרה (לשון הגמרא במסכת עבודה זרה ח א), ועושים את הפלסתר - תורה !
דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא: כל מי שקורא ושונה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים, עליו הכתוב אומר (תהילים קכח) "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך".
והיינו, זה שרואה טרפה לעצמו ואינו חומד אותה להתירה, ברור לנו שיהנה מיגיע כפיו, ולא יחמוד ממונם של אחרים.
רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות - העולם הזה והעולם הבא.
והכי דרשינן: "אשריך" - בעולם הזה, "וטוב לך" - בעולם הבא.
רבי אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי, כאשר שהיו שולחים לו מתנה מבית הנשיא, לא שקיל! כי הוו מזמני ליה לעכול אצלם, לא אזיל.
אמר רבי אלעזר והסביר את טעמו לנשיא: וכי לא קא בעי מר דאיחי!? וכי אין רצונך שאחיה, דכתיב "שונא מתנות יחיה".
רבי זירא, כי משדרי ליה, כאשר היו שולחים לו מתנה - לא שקיל. אבל כי הוו מזמנין ליה לאכול אצלם - אזיל.
אמר

דרשני המקוצר