פרשני:בבלי:חולין סד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין סד ב

חברותא

דתניא: נאמר (ויקרא יא) "לכל השרץ השורץ על הארץ, לא תאכלום, כי שקץ הם", וילפינן מהמילה "כל",  לרבות אפרוחים של עוף טהור שלא נפתחו עיניהם! כיון שלא נפתחו עיניהם, חשובים הם כשרץ. ואם כן, כל אפרוח שבתוך ביצה, ואפילו של עוף טהור, כיון שנרקמה הביצה, ואכלה, לוקים עליה. ולמאי נפקא מינה כתבה הברייתא "בידוע שהיא ביצת השרץ"?
ומשנינן: הא דמרבינן אפרוחים טהורין שלא נפתחו עיניהם זהו רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא!  129  אבל ביצי שרצים שריקמו, דינן כשרץ גמור, ולוקים עליהם מדאורייתא. וזהו מה שהשמיעה לנו הברייתא שלוקים עליהם מדאורייתא.

 129.  הרא"ש במסכת ביצה (דף ו ב) ביאר, שאיסורו של האפרוח הוא "כשרץ", מפני שהוא נמאס לאכול. ומשמע שאינו דין תורה, וזה כפי שאומרת הגמרא כאן, שאיסורו הוא רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, לפי שאינו שרץ ממש. אמנם דעת ספר התרומה (שהובאה בתורת הבית לרשב"א, בית ב שער ד), הוא אסור מדאורייתא כנבילה, שהרי הוא כנפל, שלא מועילה לו שחיטה. וכבר נחלק עליו הרשב"א שם.
תנו רבנן: גיעולי ביצים, שהן ביצים טמאות שהתבשלו עם ביצים טהורות - מותרות הביצים הטהורות באכילה, לפי שאינן נאסרות על ידי נתינת טעם, משום שאין הביצה הטמאה נותנת טעם בביצה הטהורה, כי "מיא בעלמא" היא.
ביצים מוזרות, שלא הופרו מתרנגול זכר, ולא יוצא מהם אפרוח (ולשון "מוזרות" פירושו, שנפסדו ונעשו דבוקות כעין מטווה) - נפש יפה תאכלם! מי שאינו איסטניס, מותר לו לאוכלם, ואפילו ביצים שכבר ישבה עליהם תרנגולת ימים רבים, והחלו להפסד.  130 

 130.  מי שהוא איסטניס, אסור לו לאכול מביצים שכבר ישבה עליהן התרנגולת שלשה ימים, מצד איסור של "בל תשקצו". ש"ך יו"ד סו טו
נמצא עליה על הביצה קורט גרגיר דם - זורק את הדם, ואוכל את השאר!
אמר רבי ירמיה: זה שאמרו "זורק את הדם ואוכל את השאר", והוא, שנמצא הדם על קשר שלה, והוא זרע של התרנגול הקשור בראש הצד הרחב של הביצה, ומשם מתחיל האפרוח להווצר. כיון שהדם נמצא על הקשר ולא התפשט לשאר הביצה, זורק את הדם ואוכל את שאר הביצה. אבל אם הדם יצא מחוץ לקשר החלבון, כל הביצה אסורה, דחיישינן שמא התפשט הדם בכל הביצה.  131 

 131.  לפי הר"ן והרא"ש. וכל זה איירי בביצה רגילה, שאם יש דם בקשר אמרינן שהחל האפרוח להתרקם. אבל בביצה המוזרת, שלעולם לא יוצא ממנה אפרוח, נחלקו הפוסקים האם הדם עצמו אסור.
תני דוסתאי, אבוה דרבי אפטוריקי: לא שנו שאם נמצא הדם על הקשר שזורק את הדם ואוכל את השאר, אלא שנמצא הדם על חלבון שלה, כיון שלא יצא הדם חוץ לקשר, שאר הביצה מותרת.
אבל, נמצא הדם על קשר חלמון שלה - אפילו ביצה כולה אסורה.
מאי טעמא? משום דשדא תכלא בכולה. שבכל הביצה התפשט הקלקול.  132 

 132.  קשר חלמון, יש מפרשים כדמות כתם עגול כמלא רוחב עדשה. בית יוסף. ונחלקו הפוסקים מפני מה נאסרה כל הביצה, האם מטעם שפשט בכולה כח הדם, או מטעם שהחל ריקום האפרוח בכולה.
אמר ליה רב גביהה מבי כתיל, לרב אשי: איפכא תני תנא קמיה דאביי, היה "תנא" ששנה לפני אביי להיפך, והכי תנא לה: לא שנו אלא שנמצא על חלמון שלה, אבל נמצא על חלבון שלה כל הביצה אסורה ! ואביי הוא דתרצה ניהליה, שאמר לו הכי, כפי גרסתנו: לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה, אפילו ביצה אסורה.
אמר חזקיה: מנין לביצת טמאה, של עוף טמא, שהיא אסורה מן התורה?  133 

 133.  ומבארים התוספות שיש צורך ללמוד את האיסור מהפסוק, ואין ללמוד זאת מהדין הכללי של "כל היוצא מן הטמא, טמא", כיון שגם ביצה של עוף טהור היתה צריכה להיות אסורה מדין אבר מן החי, אלא שהתירה אותה התורה, והיה מקום לומר, כיון שהתירה התורה בביצה איסור אחד, של אבר מן החי, היא התירה גם את האיסור האחר, של כל היוצא מן הטמא, טמא. והרמב"ם (מאכלות אסורות (ג יא) כתב, שהמקור לאיסור של "כל היוצא מן הטמא" נלמד מהכתוב הזה, שאסרה התורה ביצת עוף טמא. ואילו הבה"ג כתב, שהלימוד של בת יענה בא לומר שרק היא אסורה, ללמד שביצה של עוף טהור מותרת.
שנאמר בפרשת שמיני, בפרשת העופות הטמאים, "ואת בת היענה". וכי בת יש לה ליענה!? והרי היא מטילה ביצים, ואינה יולדת, ולא יתכן לכתוב בה לשון "בת". ועוד, הרי אין בת היענה חלוקה בדינה מן האמא שלה, ואמאי כתבה התורה "בת"?  134 

 134.  ר"ן
אלא, איזו היא ה"בת" של היענה - זו ביצה טמאה שלה.  135 

 135.  ביצת עוף טמא, גם אם ישב עליה עוף טהור, אסור האפרוח. ומבאר הגר"ח בספרו (מאכלות אסורות יג) שחלוק אפרוח הנולד מביצת טריפה של עוף טהור, מאפרוח הנולד מביצה של עוף טמא, על אף שבשניהם מסריחה הביצה תחילה, ואינה ראויה לאכילה, ואין לוקים על אכילתה משנסרחה. כי אפרוח היוצא מביצת טריפה, הרי מה שהביצה אסורה, אין זה איסור עצמי של הביצה, אלא הוא מחמת האם. אבל משנסרחה הביצה, היא הותרה מדין טריפה, ולכן גם הותר האפרוח היוצא ממנה. אבל ביצה של עוף טמא יש לה איסור עצמי של עוף טמא, אלא בשעה שהיא נסרחת ואינה ראויה לאכילה אין עוברים על אכילתה. אבל משיצא ממנה האפרוח, שהוא מין טמא, הרי הוא אסור באיסור העצמי של עוף טמא.
והוינן בה: ודלמא היינו שמייהו? אולי זהו שם העוף "בת יענה", ואין כונת התורה לבתה של היענה?
ומשנינן: לא סלקא דעתך שזהו שמה, דכתיב בספר איכה (פרק ד) "בת עמי לאכזר, כיענים במדבר". וחזינן שהיא נקראת יענה, ולא "בת יענה".
ופרכינן: ולא!? וכי לא מצאנו שהיא נקראת "בת יענה"!? והא כתיב בספר מיכה (פרק א) "אעשה מספד כתנים, ואבל כבנות יענה". ואם הכונה לביצים, כלום יש לביצים פה לבכות ולהתאבל? אלא בודאי זהו שמה, "בת יענה".
ומשנינן: לא כן, אלא שמה הוא יענה, וכונת הפסוק הוא שאעשה אבל, כיענה זו, שמתאבלת על בניה.
וממשיכה הגמרא להקשות: והא כתיב בספר ישעיה (פרק יג) "ושכנו שם בנות יענה". ובודאי כונת הכתוב היא, שהעופות, ששמם בנות היענה, ישכנו שם.
ומשנינן: כונת הפסוק היא לומר שהיענים עם בניהם ישכנו שם, כיענה זו שדרכה ששוכנת עם בניה.
והדר פרכינן: והכתיב בספר ישעיה (בפרק מג) "ותכבדני חית השדה - תנים ובנות יענה". ואי סלקא דעתך שהכונה היא לביצה, וכי ביצה, בת מימר שירה היא!? וכי היא יכולה לשיר ולכבד את הקדוש ברוך הוא!?
אלא, כתיב "היענה", וכתיב "בת היענה", ולכן אין הוכחה שהכונה היא לביצה של היענה (אלא יתכן שזהו שמה).
ושאני הכא, דפסק ספרא, דהיינו, הסופר הכותב את המילה, מחלקה לשתי תיבות, שהמילה "בת יענה" נכתבת בשתי תיבות.

דרשני המקוצר