פרשני:בבלי:חולין צח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין צח ב

חברותא

ותניא: "בשלה" -  אין בשלה אלא "שלימה"!
רבי שמעון בן יוחאי אומר: אין "בשלה", אלא - שנתבשלה עם האיל! ומבארינן לברייתא: דכולי עלמא, בין תנא קמא ובין רבי שמעון בן יוחאי, סברי כי בהדי איל מבשל לה לזרוע, שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא דהכי איפלגו:
מר, תנא קמא, סבר, מחתך לה לזרוע מן האיל, והדר מבשל לה באותו הדוד, יחד עמה. ואשמעינן קרא דצריך לבשל את הזרוע כשהיא שלימה ולא כאשר היא חתוכה לנתחים.
ומר, רבי שמעון בן יוחאי, סבר, מבשל לה לזרוע בעודה מחוברת לאיל, והדר מחתך לה ומנתקה מגוף האיל.
ואי בעית אימא דכולי עלמא סברי - מחתך לה מהאיל, והדר מבשל לה. מיהו, מר, רבי שמעון בן יוחאי סבר, בהדי איל מבשל לה. ומר, תנא קמא סבר, בקדרה אחרת מבשל לה. הילכך, ללישנא קמא, דכולי עלמא סבירי דמבשל את הזרוע עם האיל, אליבא דדברי הכל איכא למילף מזרוע בשלה לדין נתינת טעם.
ואילו ללישנא בתרא, רק אליבא דרבי שמעון בן יוחאי, דקסבר מבשלים את הזרוע האסורה לזרים עם הבשר המותר, איכא לאוכחי מינה על דין נתינת טעם.
והשתא מבארינן לפלוגתייהו דאמוראי כיצד למדוה מזרוע בשלה:
מאן דאמר בששים, סבר - בשר ועצם דזרוע בהדי בשר ועצמות של האיל משערינן, והוה ליה, לפי מה דקים להו לחכמים, בששים! ומוכח מכאן כי בשיעור של ששים אין נתינת טעם, דהא בהכי שרייה רחמנא.  8  ואילו מאן דאמר במאה, סבר - בשר דזרוע בהדי בשר דאיל משערינן, משום דעצם אינה פולטת טעם, והוה ליה היחס של בשר הזרוע לבשר האיל, במאה!

 8.  הקדמה לסוגיית טעם כעיקר רבותינו הראשונים והאחרונים דנו בכמה שאלות עיקריות בדין טעם כעיקר. השאלה הראשונה היא במהות הטעם, האם הוא ממשות הדבר, או שהוא דבר אחר. אם טעמו של דבר הוא כממשו, הרי כל הנידון בטעם כעיקר הוא לגבי דין ביטול ברוב. אבל אם הטעם הוא דבר אחר, הרי הנידון הראשון בטעם כעיקר הוא האם הטעם שהוא דבר אחר מהעיקר, נידון כעיקר, או לא. בשאלה זו דנו הפרי מגדים בהקדמתו להלכות תערובת ורבינו חיים הלוי בהלכות חמץ ומצה, מאכלות אסורות, ובמעשה הקרבנות. והשאלה השניה, האם דבר המקבל טעם מדבר אחר, נהיה דין הדבר המקבל כדין הדבר שנותן את הטעם, או שנתינת הטעם אינה עושה את הדבר המקבל כמו הטעם עצמו, וכגון קמח חיטה שנתן טעם באורז, האם יוצאים בכזית אורז הבלוע בטעם דגן ידי חובת אכילת מצה בפסח. ושאלה שלישית היא, כיצד משערים את שיעור הטעם, כגון חצי כזית יין שנתן טעם בכזית פת, האם נזיר האוכל את הכזית פת ילקה עליו, או שלא יתכן להלקות את הנזיר על אכילת דבר שיש בו בליעה של חצי זית יין, בשעה שאם ישתה את חצי היין עצמו, לא ילקה עליו כיון שהוא רק "חצי שיעור". שיטת התוס' היא שהדבר הבלוע נעשה דינו כדבר הנבלע בו, ולכן ביארו שאם נבלע בכזית פת חצי זית יין, נעשית הכזית פת כאילו היתה יין, וחייב הנזיר האוכל את הפת כאילו שאכל כזית יין. והקשו האחרונים (קובץ שיעורים פסחים קעח וקהילות יעקב חולין טו) על הגמרא בזבחים (צד א) השואלת מדוע אם נתנו קדשים פסולים טעם בקדשים כשרים, נפסלו הכשרים מאכילה, ולמה לא יבוא עשה של אכילת קדשים כשרים וידחה לא תעשה של אכילת קדשים פסולים. ואם כדברי התוס', שהדבר שנבלע בו טעם נעשה כדבר הבלוע בו, הרי גם הקדשים הכשרים נעשו קדשים פסולים, ומה שאלת הגמ' שיבוא עשה וידחה לא תעשה. ויתכן לומר, שגם אם נאמר כי דבר שבלוע בו טעם של דבר אחר יש בדבר שנבלע בו הטעם את דיני הטעם, בכל זאת לא נפקעים ממנו דיניו העצמיים. ולכן, בשר קדשים זה שבלוע בו טעם בשר קדשים פסולים, אסור לאוכלו מצד טעם הקדשים הפסולים הבלועים בו, אך אין זה מפקיע את המצוה של בשר קדשים כשרים שהוא הבשר עצמו.
והוינן בה: ומי ילפינן מינה דזרוע בשלה של איל נזיר?
והתניא: זהו, איל נזיר שנבלע בבשרו טעם הזרוע, היתר הבא מכלל איסור! שהתירתו התורה דווקא הכא, על אף שבאיסורי דעלמא הוא אסור.
ודייקינן: "זהו" - למעוטי מאי? לאו, למעוטי כל איסורין שבתורה, דלא ילפינן מזרוע בשלה.
אמר אביי: לא נצרכא למימר "זהו" אלא לרבי יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל כלל, ואפילו לא באלף, קא משמע לן דהכא, בזרוע בשלה, בטיל על אף שהוא מין במינו. ולכן קא אמר "זהו", שרק כאן בטל מין במינו ולא בעלמא.
והשתא פרכינן לרבי יהודה: וליגמר מיניה לעלמא שמין במינו בטל!?
ומשנינן: גלי רחמנא "ולקח מדם הפר ומדם השעיר, ונתן על קרנות המזבח". וקסבר רבי יהודה כי תרוויהו, דם הפר המרובה ודם השעיר המועט, בהדי הדדי נינהו, שמערב אותם ביחד בכלי אחד, ונותן מהדם המעורב על קרנות המזבח, ולא בטלי! שעל אף שדם השעיר המועט מעורב בדם הפר המרובה, עדיין הוא קרוי "דם השעיר". ומכאן ילפינן שמין במינו אינו בטל.
והוינן בה: ומאי חזית דגמרית מהאיך דדם השעיר, דמין במינו אינו בטל, ליגמר מהאי דזרוע בשלה דמין במינו מתבטל!?
ומשנינן: היתר שמבטל איסור - חידוש הוא. ומחידוש לא גמרינן לעלמא.
ופרכינן: אי הכי, דחידוש הוא, ולהכי לא ילף רבי יהודה מיניה לדין ביטול של מין במינו, אם כן לדין ביטול ברוב, שאינו אלא במאה, וששים - נמי לא ליגמר מיניה!?
ומשנינן: אטו אנן לקולא גמרינן מיניה שיבטל האיסור ברוב של ששים או ברוב של מאה? והרי אנן לחומרא גמרינן מזרוע בשלה, שלא יתבטל עד שיהיה בהיתר שיעור של ששים או מאה. וחומרא, שפיר גמרינן מיניה. שהרי הדברים קל וחומר: ומה באיל הנזיר שחידשה בו התורה את הקולא של ביטול ברוב, אין הביטול אלא באחד לששים או למאה, במקום שלא חידשה תורה, לא כל שכן שלא יתבטל ברוב עד שיהיו בו ששים או מאה.
והיינו, אילו לא היינו לומדים את דין ביטול הטעם מזרוע בשלה אלא משוים אותו לדין ביטול ברוב של איסור ממש, הרי דמדאורייתא חד ברובא בטיל, ורק בטעם מחמרינן שלא יבטל אלא בששים או במאה, ולכן שפיר ילפינן מזרוע בשלה חומרה זאת.
רבא אמר: לא נצרכא האי "זהו היתר הבא מכלל איסור" אלא להשמיענו לענין "טעם כעיקר", דבקדשים קיימא לן דטעמו של איסור שהתערב בהיתר הרי הוא אסור כעיקר ממשו, ואילו בחולין הטעם בטל ברוב, שאף על פי שניכר טעם האיסור בתערובת, אין התערובת נאסרת מהתורה אלא רק מדרבנן.
הילכך, קא משמע לן דהכא, בזרוע בשלה שהתבשלה עם בשר איל השלמים, שרי לאכול את הבשר, משום שהטעם התערב בששים או במאה.
וילפינן מזרוע בשלה, על אף שהיא קדשים, ואיסור טעמה הוא מהתורה, לדין חולין, להחמיר ולאסור את הטעם של האיסור עד שהוא יתערב בששים או במאה, על אף שטעם האיסור בחולין אסור רק מדרבנן.

דרשני המקוצר