פרשני:בבלי:חולין קיא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קיא א

חברותא

אמר ליה אביי לרב ספרא: משם אינה ראיה. כי דילמא התם מדובר בכבדא דאיסורא, כגון בכבד של טריפה, ואין האיסור מחמת הדם הנפלט מן הכבד אלא  ומשום שמנוניתא של הכבד הטריפה, שאוסרת את החתיכה המתבשלת עמה משום שבלעה החתיכה משמנונית של הכבד האסור משום טרפה. וכך אמר התנא של המשנה במסכת תרומות: הכבד האסורה - אוסרת את חבירתה שהתבשלה עמה, משום שמנונית האיסור שבלעה ממנה חבירתה. אבל כבד המותרת שהתבשלה עם חתיכת בשר טריפה אינה נאסרת, לפי שהכבד טרודה לפלוט דם וכל עוד היא טרודה לפלוט היא אינה בולעת.
ואילו אני - משום דמא שיוצא מכבד כשרה הסתפקתי - מאי? האם דם הכבד, שכשר לאכילה בהיותו בתוך הכבד, משום שעיקרו של הכבד דם הוא, ולמרות זאת התירה אותו התורה, האם הוא מותר גם כשפרש מהכבד ונתן טעם בחתיכת בשר אחרת, או שמא משעה שפירש מהכבד הרי הוא אסור באיסור דם, ואוסר את החתיכה שנבלע בה.
כי הדר רב ספרא, סליק, אשכחיה לרב זריקא, ושאלו מה דינו של דם הכבד לאחר שפירש ונתן טעם בחתיכה אחרת.
אמר ליה רב זריקא: האי נמי לא תיבעי לך! דאנא, וינאי בריה דרבי אמי, איקלען לבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, וקריבו לן קניא בקופיה, את הקנה של הבהמה עם כל המחובר אליו, והיינו - הלב,  54  הכבד והריאות. וכולם נתבשלו ביחד - ואכלנא אותם.

 54.  הגמרא במסכת הוריות (יג ב) אומרת חמשה דברים משכחים את הלימוד ואחד מהם האוכל לב של בהמה. והקשו על זה האחרונים מסוגייתנו שמפורש ברש"י שהגישו לפניהם את הקנה עם הלב והכבד. ותירץ הגר"ח קנייבסקי בספר זכרון (חלק ב' אות י') שצריך לומר שלא אכלו את הלב. ועל כל פנים יהיה מוכח מהגמרא שאם התבשל הלב עם דברים אחרים, אין הדברים האחרים נאסרים מחמת שקבלו טעם מהלב.
ומוכח, שלמרות שהתבשלו הלב והריאות יחד עם הכבד הם לא נאסרו מחמת הדם הנפלט מהכבד. ומוכח מזה שהדם הנפלט מהכבד אינו אסור משום דם.
מתקיף לה רב אשי, ואיתימא רב שמואל מזרוקיניא: ודלמא פי קנה - חוץ לקדרה הוה, ולא יצא הדם לתוך הקדרה אלא נשפך הדם של הכבד, דרך קנה הכבד, אל תוך הקנה הגדול של הריאה, ומשם הוא נשפך החוצה, ולפיכך היה מותר להם לאכול את הלב והריאות על אף שנתבשלו יחד עם הכבד!?
אי נמי, יתכן כי מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא לכבד לבדו, ומשנחלט נצמת הדם בתוכו ושוב אינו יוצא (והדם המובלע בתוך הכבד שרי לאוכלו, שהרי לא נפלט!).
כי הא דרב הונא, חלטי ליה, אנשי ביתו, לכבד - בחלא. בחומץ, ומשנחלט בחומץ שוב אינו פולט דם, ואז היו מבשלים אותו עם בשר אחר.
ורב נחמן, חלטי ליה, אנשי ביתו, לכבד - ברותחין.
וסבר רב פפא קמיה דרבא, למימר - כבד שצמתו אותו בחומץ, הרי אותו חלא שנצמת בו הכבד אסיר, משום שמקצת מן הדם נפלט והתערב בחומץ.
אמר ליה רבא: אי חלא, החומץ שחלטו בו את הכבד, אסיר - איהו, הכבד גופו, נמי אסיר! שהרי כי היכי דפליט הכבד דם אל תוך החומץ בשעה שחולטים אותו, הדר בלע מן החומץ את הדם שנפלט, כיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט הרי הוא חוזר ובולע, והיה הכבד עצמו צריך להאסר. אלא, מכאן ראיה, שבשעה שחולטים אותו נצמת הדם בתוכו, ואין הוא פולט החוצה דם בכלל.
רב שבא איקלע (הזדמן) לבי רב נחמן, אייתו ליה כבדא שליקא (כבד שלוק, כלומר, מבושל. ועיין תוספות שלא היה הכבד נחלט ברותחים!), ולא אכל רב שבא מהכבד המבושל. אמרו ליה לרב נחמן: בר בי רב, תלמיד, דלגיו, שהתארח אצלך בביתך, לא אכיל מתבשיל הכבד שהוגש לו. שאל אותם רב נחמן ומנו אותו תלמיד? וענו לו רב בר שבא!
אמר להו רב נחמן: גאמו, הגמיאוהו ל"שבא" (קרא לו על שם אביו) בעל כרחו!
ואמרינן: כתנאי! שנחלקו תנאים בדין הכבד שנשלק.
דתניא: רבי אליעזר אומר: הכבד אוסרת את המתבשל עמה בקדרה, ואינה נאסרת בבישולה, מפני שפולטת את דמה בזמן הבישול ואינה בולעת ממנו, משום שהיא טרודה לפלוט.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם היתה מתובלת, מרכך אותה התבלין ולכן היא אוסרת את המתבשל עמה, וגם נאסרת בעצמה, כי מחמת ריכוכה מחמת התבלין היא בולעת מהדם אפילו בשעה שהיא טרודה לפלוט.
ואם היתה שלוקה הרבה מאד הרי היא אוסרת וגם נאסרת בעצמה. לפי שאחר שגומרת לפלוט את הדם היא חוזרת ובולעת, שהרי נשלקה הרבה מאד, מעבר לזמן שהיא פולטת.
רבה בר רב הונא אקלע לבי רבה בר רב נחמן. אייתי לקמי ביום השבת תלת סאוי טחאי (שלש סאה של פת נקיה, וטחו את פניה של הפת בשמן ובדבש).
אמר להו: מי הוה ידעיתו דאתינא, כיצד ידעתם שבכוונתי להגיע אליכם, שטרחתם מערב שבת להכין פת שכזאת לכבודי? אמרו ליה: לכבוד שבת הכנו את הפת, שהיא חשובה בעינינו לא פחות מאורח נכבד כמוך, כי מי עדיפת לן מינה משבת, דכתיב בה "וקראת לשבת עונג".
אדהכי, אשכח רבה בר רב הונא, ההוא כבדא דהוה בה סימפונא דבליעא בו דמא.
אמר להו: אמאי עבדיתו הכי, והרי רק דם הכבד הבלוע בכבד עצמו מותר לאוכלו (כשלא פורש החוצה), אבל דם הסימפונות הכנוס בו (ועי' תוספות "וחתוכיה"), לא הותר!?
אמרו ליה: אלא היכי נעביד?
אמר להו: קרעו את הכבד שתי וערב, וחיתוכא של הכבד, כשתבואו לצלותו בתנור, יהיה לתחת, שיהיה חיתוכו של הכבד מופנה כלפי מטה כדי שיזוב הדם הכנוס לתוכו ויצא למטה.
והני מילי שצריך קריעת שתי וערב - זה רק בכבדא, מפני שדם כנוס בו, וכשהוא יוצא הוא אסור (מדאורייתא או מדרבנן, עיין דף קי - ב תוספות ד"ה כבדא דעת רבינו תם, וברשב"א שם), אבל דם טחלא (הטחול) אין דם כנוס בו, ואדמימות שבו שומנא בעלמא הוא. (רש"י כתב שמותר אפילו לבשלו בקדרה. ותוספות כתבו שדוקא גוף הטחול חשיב שומן אבל דם היוצא ממנו אסור כמו כל דם האיברים).
כי הא דשמואל, עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא. שביום שהיה מקיז דם היה אוכל תבשיל של טחול.
אתמר: הצולה בשר בתנור באמצעות שפוד (וחוד השפוד מופנה כלפי מטה) יעשה כך:
כבדא עילוי בשרא - שרי. שלא אכפת לנו שיוצא הדם בשעת הצלייה וזב על חתיכת הבשר התלויה בשפוד מתחתיו.
ומדוע?
דמא של הכבד משרק שריק, מחליק על חתיכת הבשר בשעת הצליה, ואינו נבלע בה אלא נופל על הארץ, שטבע הדם להחליק.
אבל ליתן כחלא עילוי בשרא - אסור!
מאי טעמא?
חלב היוצא מן הכחל בשעה שצולים אותו אינו מחליק על חתיכת הבשר אלא סרוכי מסריך, שטבע החלב לידבק ונדבק ונבלע בבשר.
רב דימי מהנרדעא מתני איפכא:
כחלא עילוי בשרא - שרי. מאי טעמא?
חלב בהמה שחוטה איסורא דרבנן  55  הוא, ולא חוששים לחלב שיבלע בבשר שתחתיו בשעת צליה.

 55.  מבואר בסוגיא שחלב שנמצא בגוף הפרה בשעת שחיטה, אסור לבשלו עם בשר רק מדרבנן. ולכן מותר לצלות כחל על גבי בשר, והוכיח מזה הפליתי סימן פ"ז סעיף קטן ב' שצליה של בשר וחלב אסורה מן התורה. שאם נאמר שמותר מדאורייתא, היתה הגמרא יכולה לומר חילוק אחר בין דם לחלב. שחלב שנצלה עם בשר אסור מדרבנן, ומזה שלא אמרה כך הגמרא מוכח שזה דאורייתא. וכתב רבי עקיבא איגר (כתב וחותם תנינא סימן יא) שאם הגמרא היתה אומרת כך, היה אסור על כל פנים לבשל אחר כך את הכחל בסיר. מפני שתחילה בשעת הצליה נבלע בו חלב, ועכשיו כשמבשלו עובר על איסור בישול. ולכן היתה צריכה הגמרא לומר הטעם שחלב שחוטה דרבנן, כדי להתיר גם את בישול הכחל אחר כך. ובחתם סופר בתשובותיו סימן צ"ז כתב לבאר הוכחת הפליתי, שהיה קשה לו מדוע אומרת הגמרא שמותר לצלות כחל על גבי בשר, ולא אומרת חידוש יותר גדול שמותר לצלות גבינה על גבי בשר, משום שצליה דרבנן, וזה חידוש יותר גדול מכחל. שבכחל זה שתי דרבנן (שצלית בשר וחלב מותרת מן התורה, וחלב שחוטה אינו אסור אלא מדרבנן) אלא מוכח מזה שצלית בשר בחלב אסורה מן התורה.
אבל, כבדא עילוי בשרא - אסור. כי איסור דם היוצא מהכבד דאורייתא הוא, ויש לנו לחוש שלא יבלע בבשר שתחתיו. (ועיין תוספות ד"ה דם דאורייתא)
דרש מרימר: הלכתא: בין כבדא בין כחלא - תותי בשרא שרי, שמחליק הדם של הכבד והכחל ואינו נבלע בבשר שתחתיו (וביחס לחלב היוצא מן הכחל - עיין תוספות ד"ה תותי בשרא שרי).
ולתת את הכבד או הכחל עילוי בשרא - רק דיעבד, אין אבל לכתחילה - לא!

דרשני המקוצר