חנה

חנה היתה אשתו של אלקנה בן ירחם, לוי שחי בהר אפרים בסוף תקופת השופטים, ואמו של שמואל הנביא. סיפורה מופיע בתחילת ספר שמואל.

סיפורה במקרא

אלקנה נהג לעלות למשכן שילה מדי שנה מביתו שברמתיים צופים בהר אפרים. לאלקנה היו שתי נשים: חנה, האהובה עליו יותר, שלא היו לה ילדים, ופנינה שהיו לה ילדים - מספרם לא כתוב, והמדרש^[1] אומר שהיו עשרה. בכל פעם שעלו למשכן, נהג אלקנה לתת לחנה פי שנים מאשר לחנה, כאות לאהבתו אותה, וכפיצוי על עקרותה. פנינה נהגה ללעוג לחנה על עקרותה, ובאחת הפעמים בכתה חנה ולא אכלה. אלקנה ניסה לנחם אותה במילים: "למה תבכי ולמה ירע לבבך? – הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים!"

לאחר שחנה אכלה ושתתה, היא הלכה למשכן, התפללה שם ובכתה. עלי הכהן, שישב בכניסה למשכן, ראה שחנה מדברת בלחש וחשב שהיא ממלמלת מתוך שכרות, ולכן גער בה. חנה ענתה: "לֹא אֲדֹנִי - אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי. וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'..." עלי האמין לה וברך אותה ש-ה' יתן לה את אשר ביקשה ממנו.

לאחר ששבו אל ביתם זכר ה' את חנה ופקד אותה בבן, והיא קראה את שמו שמואל, בנימוק: " כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו", והקדישה אותו לה'. בשנה שלאחר מכן לא עלתה חנה עם אלקנה, ולאחר מכן עלתה עם שמואל, העלתה קרבנות והותירה את שמואל במשכן, בידי עלי הכהן. כשהיתה בשילה נשאה חנה תפילה בה הודתה לה' על שנתן לה בן.

על פי המדרש ^[2], הדורש את הפסוק בתפילת חנה, "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה", ילדה חנה לאלקנה ילדים נוספים אחרי שמואל, אך בכל פעם שנולד לה בן היו נפטרים שנים מבניה של פנינה. וכך "היו לפנינה י' בנים. היתה חנה יולדת אחד ופנינה קוברת ב', חנה יולדת שני ופנינה קוברת ארבעה, שלישי והיא קוברת שישה, רביעי והיא קוברת שמונה. כיון שנתעברה חנה מחמישי, בכתה פנינה ונשתטחה לפני חנה, אמרה לה בבקשה ממך, נעניתי לך שחטאתי לך, דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס (ש"א א' ו'), אלא ותרי שיחיו ב' בני שנשארו לפני. באותה שעה נתפללה חנה לפני הב"ה ואמרה רבש"ע ותר לי בבניה שיחיו. א"ל הב"ה חייך, ראוים הם שימותו; והואיל ונתפללת עליהם - אני קורא אותם על שמך, לפיכך אמר עד עקרה ילדה שבעה, שנתחשבו לה שני בניה של פנינה."

הערות שוליים