ספר יחזקאל

הספר מכיל את נבואותיו של יחזקאל בן בוזי, שחי בבבל בתקופת הגלות. בתחילת הספר מתואר גם מעשה מרכבה.

רקע

נבואותיו של יחזקאל נאמרות בגלות לאחר שיחזקאל גלה עם ראשי העם בגלות החרש והמסגר, ככל הנראה בעקבות השתייכותו לשכבה הכהנית הגבוהה. יחזקאל התחיל להתנבא לפני החורבן וכן המשיך להתנבא גם לאחריו. חלק מנבואותיו של יחזקאל מופנות כלפי תושבי הגולה בבבל ואילו חלקם כלפי תושבי ארץ ישראל.

כחלק מנבואותיו, יחזקאל מרבה להשתמש במשלים ובמעשים אף יותר מנביאים אחרים, ויחזקאל אף מעיד על עצמו כי העם מכנה אותו בתור "ממשל משלים" יחזקאל כא ה. כחלק ממעשיו הנבואיים, יחזקאל מצטווה לאכול מגילה יחזקאל ג א, לשכב שלוש מאות ותשעים יום על צדו השמאלי ועוד ארבעים יום על צידו הימני יחזקאל ד ד, וכן לגלח בחרב את ראשו וזקנו יחזקאל ה א.

יחזקאל מרבה לכתוב את הזמן המדויק בו הוא כותב את נבואותיו, וכן בניגוד לנביאים אחרים (למשל, ירמיהו) ספרו כתוב על פי הסדר הכרונולוגי של התרחשות הדברים.

מבנה הספר

ניתן לחלק את ספר יחזקאל לשלושה חלקים עיקריים:

• פרקים א'-כ"ד: נבואות פורענות על חורבן ירושלים שנאמרו עד ערב החורבן
• פרקים כ"ה-ל"ב: נבואות על אומות העולם
• פרקים ל"ג-מ"ח: נבואות נחמה, גאולה ובנין לגולי בבל שנאמרו מבשורת החורבן ובשנות הגלות

מעשה מרכבה

בתחילת הספר מופיעים "מַרְאוֹת אֱלֹהִים" אותם רואה יחזקאל בגולה על נהר כבר כאשר "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם". יחזקאל מתאר את "המרכבה" עליה רוכב הקב"ה כאשר הוא מתחיל בתיאור בסיס המרכבה ובארבע החיות הנמצאות בו. בתיאור החיות מובא כי יש בהן ארבע פנים- פני אדם, פני כרוב (שור), פני אריה ופני נשר, רגליהם היא רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל (ייתכן והכוונה לפרסה עגולה) ולהן ארבע כנפיים וידי אדם מתחתם.

בהמשך תיאור המרכבה מובא כי מעל לחיות נמצא ה"רקיע" שהוא "כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשׁיהֶם מִלְמָעְלָה". מעל לרקיע ישנה "כמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא" ועליו "דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה" ודמות זו היא "מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'".

תיאור המרכבה בתחילת הספר מקדים את שתי הופעותיה בהמשך הספר שם היא מסמלת את חורבן הבית ואת בנייתו העתידה לבוא. בהמשך הספר מתנבא יחזקאל על המרכבה כאשר השכינה עוזבת את בית המקדש כהכנה לחורבנו- "וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם... הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּנְהַר כְּבָר" (יחזקאל י יח).

עזיבת המרכבה מסמלת את עזיבת השכינה מבית המקדש, ובאותו האופן היא תסמל בהמשך את חזרתה לבית המקדש העתידי. לקראת סוף הספר, כאשר יחזקאל מתנבא על בניית בית המקדש השלישי- הוא מתנבא שוב על המרכבה אך הפעם כאשר היא חוזרת לבית המקדש העתידי כחלק מהשראת השכינה המחודשת-"וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי" (יחזקאל מג ב).

שליחותו של יחזקאל

לאחר תיאור המרכבה, מובאת הקדשתו של יחזקאל לנביא. הקב"ה אומר ליחזקאל כי הוא שולח אותו לעם ישראל שהם עם של סרבנים ומורדים וכי מטרתו ממילא איננה לשכנע את העם לחזור בתשובה כי אם שיוכל להעיר אותם לתשובה לאחר חורבן הבית- "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם".

כחלק מקבלת הנבואה, מצטווה יחזקאל לאכול מגילה ספר שהיא "כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר"‏^[1] בדברי אבל וקינה שהקב"ה מביא לו. הקב"ה מאכיל את יחזקאל את המגילה והיא הייתה "כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" בפיו של יחזקאל. המלבי"ם מפרש כי טעם מתוק זה נבע מכך מהדרגה הרוחנית הגבוהה הקיימת בכך שקיבל את דברי ה'.

הקב"ה מזהיר את יחזקאל כי הוא שולח אותו לעם ישראל שהם " חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב" וכי בניגוד לעמים אחרים שעשויים לשמוע לקול הנביא, בית ישראל לא ישמעו לו. אמנם, הקב"ה מבטיח לו כי הוא יחזק אותו וכי אל לו לירא מפניהם. יחזקאל מצטווה לדבר אל בני הגולה את נבואת ה' כאשר קודם לכן הקב"ה מדגיש בפניו כי עליו לאמץ את דבר ה' בעצמו- "קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע", דבר המרמז כי יחזקאל איננו שלם על שליחותו.

נבואת הצופה

לאחר ציוויו של הקב"ה ומראה הסתלקות השכינה במעשה המרכבה, יחזקאל נישא על ידי רוח ה' אל בני הגולה היושבים בתל אביב שבבבל ליד נהר כבר‏^[2], כאשר הוא שומע מאחוריו בקול רעש גדול"בָּרוּךְ כְּבוֹד יְהוָה מִמְּקוֹמוֹ" כרמז אל הנביא כי למרות שהשכינה עזבה את מקומה בקודש הקודשים עדיין שם ה' מבורך כמתמיד, והחסרים בהסתלקות השכינה הם ישראל ולא שם ה' (מצודות). יחזקאל מציין כי הוא הלך מר וכי הליכתו לשם הייתה בחמת רוח ובעל כורחו, ככל הנראה מפני שהיה לו קשה לקנתר על עמו (רש"י) או מכיוון שראה את סילוק השכינה מבית המקדש (מצודות).

יחזקאל מגיע אל העם בתל אביב אך יושב בקרבם במשך שבעת ימים ואיננו מדבר אליהם. רק לאחר שבעת ימי שתיקה אלו הקב"ה אומר לו כי עליו להיות כצופה הרואה למרחוק ומזהיר את העם ממעשיו "בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי". הקב"ה אומר ליחזקאל כי עליו להזהיר את העם כדי שישובו בתשובה, ובמידה ולא יעשה כן הרי שהקב"ה יבקש את דמו מאת יחזקאל. ייתכן כי בדברים אלו הקב"ה מבקר את יחזקאל על ישיבתו בתוך העם בדממה בעוד תפקידו היה לדבר אל העם ולנסות להחזירם בתשובה (מלבי"ם).

מכיוון שלאחר נבואה זו הקב"ה מצווה על יחזקאל להיאלם ולא לדבר, דבר הנראה כסותר לציווי להחזיר את העם בתשובה, יש הסוברים כי נבואה זו נכתבה שלא במקומה וכי היא למעשה נאמרה לאחר חורבן הבית. לפי פירוש זה, הנבואה אמנם נאמרה ליחזקאל לאחר חורבן הבית (כמו שהיא מובאת גם לאחר החורבן בספר בפרק ל"ג), אך היא הובאה גם כאן על מנת שהיא תחובר עם הקדשת יחזקאל לנביא ותראה את צד השליחות שלו כנביא צופה המזהיר את העם ‏^[3]. אמנם, בדומה לגישה זאת, יש המפרשים כי הנבואה נכתבה במקומה, אך עיקר הציווי של הקב"ה ליחזקאל להיות צופה הוא לאחר החורבן (כמובא בפרק ל"ג) והנבואה נאמרה לו כבר כאן כהכנה ליחזקאל ועל מנת שיתחיל את שליחותו.

תקופת האלם

הקב"ה מצווה על יחזקאל להיסגר בתוך ביתו ולא לדבר עם העם עד אשר הקב"ה בעצמו יפתח את פיו "בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ...וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה". ככל הנראה, ציווי זה מקביל לציווי הקודם שקיבל יחזקאל בנבואת ההקדשה בו נאמר לו כי עיקר מטרתו איננה להחזיר את העם בתשובה אלא רק שהעם יידע לאחר החורבן כי היה נביא בתוכם ודבר זה יעורר אותם לשוב בתשובה לאחר החורבן.

נבואת הלבנה

יחזקאל מצטווה לקחת לבנה ולחקוק עליה ציור של ירושלים, ולאחר מכן לעשות פעולות המבטאות את היחס בינו לבין ירושלים. בחלק הראשון של הנבואה, יחזקאל מצטווה לבנות מצור על העיר וסוללה וכן לקחת מחבת ברזל ולחצוץ בעזרתה בינו לבין ירושלים כאשר הקב"ה אומר לנביא כי מדובר באות שכך תבוא ירושלים במצור. מדברי חז"ל על הנבואה נראה כי הבינו שבעוד הלבנה מבטאת את ירושלים, יחזקאל מבטא בנבואה את הקב"ה. בגמרא נאמר כי " מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר" ברכות לב ב‏^[4].

בחלק השני של הנבואה יחזקאל מצטווה לשכב שלוש מאות ותשעים יום על צידו השמאלי כנשיאת עוונם של בית ישראל ולאחר מכן ארבעים יום על צידו הימני כנשיאת עוונם של בני יהודה. בכל הימים האלו יחזקאל מצטווה שלא לזוז ולא להתהפך מצד לצד כאילו הקב"ה קשר אותו בחבלים. בימים אלו על יחזקאל לשכב עם פניו לכיוון ירושלים וזרועו חשופה.

במהלך תקופת השכיבה יחזקאל מצטווה לאכול לחם במתכון מדויק העשוי ממינים שונים ‏^[5] המסמלים לחם שנעשה מתערובת של מינים שונים מחמת המחסור. לצורך שתייה על יחזקאל לשתות מים במשורה שהיא מידת מים מועטה.

יחד עם הלחם והמים, יחזקאל מצווה לאכול עוגה העשויה משעורה, שהיא מאכל בהמה, ולאפות אותה על גללי אדם כסימן לעם ישראל שעתידים לאכול לחם שיטמא בטומאת הגויים בגלות. יחזקאל מזדעזע מהציווי ואומר כי מעולם לא אכל דבר טמא ומבקש מהקב"ה שלא יביאו לאכילת בשר פיגול. הקב"ה בתגובה משנה את המאכל ומתיר לו לאכול את עוגת השעורים על גבי גללי אדם ולא גללי בהמה. ממילא, בעוד הלחם מסמל את המאכל שאותו יאכל העם בימי המצור הקשים, העוגה מסמלת את המאכל הטמא שיאכלו בגלות לאחר החורבן.

בחלקה האחרון של נבואת הלבנה, יחזקאל מצטווה לקחת חרב חדה ("תער הגלבים") ובה לגלח את ראשו וזקנו ולחלק אותם לשלושה חלקים שווים בעזרת מאזניים. שליש מהשיער עליו לשרוף בתוך העיר (על גבי הלבנה), שליש להכות בחרב מסביב לה ועוד שליש לפזר ברוח מסביב על מנת לסמל את גורל יושבי ירושלים. חלק קטן נוסף יחזקאל נדרש לקחת בכנפיו ולאחר מכן להשליך אותם לתוך האש

ה' מצווה את יחזקאל לגלח את שערות ראשו וזקנו ולחלקן בעזרת מאזניים לשלושה חלקים שווים. לאחר מכן עליו להבעיר שליש בתוך העיר, כלומר על גבי הלבנה; שליש להכות בחרב מסביב ללבנה; ושליש לזרות לרוח על מנת שיהיו לחרב. מלבד זה הוא מצטווה לצור בכנפיו "מְעַט בְּמִסְפָּר", אבל גם מקצת מאלו עליו להשליך אל תוך האש.

המלבי"ם מפרש כי יחזקאל הצטווה לגלח את שערו דווקא מכיוון ש"השיער דבוקים אל הגוף ורמז להעם שדבקם ה' אליו ועתה מעביר אותם מאיתו". לשיטתו, ישנו חילוק בין שיער הראש אותו היו רגילים לגלח ונחשב לניוול לבין הזקן אותו לא נהגו להסיר. הסרת שיער הראש יחד עם הזקן ושריפתם יחד מסמלת כי גם השיער המנוול (הרשעים) וגם שיער הזקן (הצדיקים) ימותו יחד בחורבן.

הערות שוליים