כרפס

הכרפס הוא אחד מסימני הסדר בו מטבילים ירק במי מלח או חומץ לפני הסעודה. ניתן לטבול כל ירק לפני הסעודה, וכיום יש מנהגים שונים בנידון כגון: סלרי, פטרוזיליה או תפוחי אדמה. בטעם אכילת הכרפס לפני הסעודה, יש שמסבירים שמטרתו היא להתמיה את הילדים על השינויים בליל הסדר ולהוביל אותם לשאול עליו, ומנגד יש שמסבירים כי הכרפס הינו חלק מסעודת בני החורין בליל הסדר ומתפקד כעין מתאבן הנאכל לפני הארוחה. הכרפס נאכל בליל הסדר לאחר טבילה במי מלח, על מנת שיהיה חיוב ליטול לפניו ידיים או על מנת שיגרה את התיאבון לפי הטעמים השונים. מכיוון שיש ספק הלכתי האם יש לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת הכרפס, נהוג לאכול פחות מכזית כרפס ובכך לא להיכנס לידי הספק.

מקור

דין אכילת הכרפס מוזכר במשנה פסחים קיד א בה נאמר "הביאו לפניו, מטבל בחזרת (את החזרת) עד שמגיע לפרפרת הפת". הראשונים נחלקו בהבנת זמן פרפרת הפת ואכילת הכרפס: הרשב"ם פירש שמדובר במרור, שמכונה פרפרת על שם החריפות שבו, בעוד המאירי הסביר כי מדובר במצה.

טעם

מדברי הגמרא פסחים קיד ב מבואר שהטעם לאכילת הכרפס ולטבילתו הוא על מנת להתמיה את הילדים ולגרום להם לשאול שאלות. הראשונים נחלקו מהו השינוי בכרפס: רש"י והרשב"ם פירשו שהשינוי הוא בכך שאוכלים את הירק קודם הארוחה, בעוד הר"ן ‏^[1] פירש שעצם ההטבלה היא השינוי.

הב"ח אורח חיים תעג פירש כי השינוי שנקבע הוא דווקא באכילת הירק לפני הסעודה על מנת לעורר את התיאבון כדרך בני חורין שאכלו ירקות לפני תחילת הסעודה.

הרב קוק (עולת ראי"ה הגדה של פסח, כרפס) הרחיב את טעמו של הב"ח ופירש שלמרות שתאוות האכילה היא דבר שלילי, בליל הסדר מדובר באכילה אחרת. לדבריו, במצב רגיל האדם אינו מצליח לרומם את הכוחות הגופניים שלו אל הרוחניות, ולכן ההדרכה היא להמעיט כמה שאפשר בתאוות האכילה. אך, ישנם מצבים של רוחניות אידיאלית בהם ניתן אף לקדש את הגשמיות כמו בסעודות שבת בהם יש מצוות עונג שבת. עבודת ה' כזו של העלאת ההנאות הגשמיות יכולה להיעשות גם בליל הסדר, ליל שימורים מהמזיקים הרוחניים והגשמיים, בו מקדימים את הכרפס לסעודה ומבטאים את המצב האידיאלי בו ניתן לקדש גם את ההנאות הגשמיות.

סוג הירק לכרפס

למרות שבמשנה מוזכרת החזרת בתור הירק לכרפס, בגמרא פסחים קיד ב מבואר שאפשר להשתמש בכל ירק אחר. המהרי"ל סדר ההגדה כתב שעדיף לקחת בתור ירק את הכרפס משום שיש באותיות "ס פרך" יש רמז על 60 ריבוא מבני ישראל שעבדו עבודת פרך וכן נפסק בשו"ע אורח חיים תעג ו. האר"י כתב שיש להחמיר לקחת דווקא כרפס ולא ירק אחר משום טעמים קבליים מובא בכף החיים תעג, מט.

בזיהוי הכרפס יש מהאחרונים ובהם החיי אדם חלק ב-ג קל ה שסברו שמדובר בפטרוזיליה על פי דברי הירושלמי: "מהו כרפס שבנהרות? ר' יוסי בר חנינה אמר: פיטרוסלינן". מאידך, הערוך, וכן רש"י, פירשו שמדובר ב"אפיא" ויש שהסבירו שמדובר בסלרי חלק א קלב. יש לציין שהמילה פטרוסלינן היא מילה יוונית שמשמעותה: סלרי הגדל בין האבנים.

למעשה, רוב יוצאי ספרד נוהגים לקחת סלרי בתור כרפס, כאשר חלק מיוצאי אשכנז נוהגים לקחת פטרוזיליה ורובם נוהגים לקחת תפוח אדמה. יש המסבירים שלמרות שבמקור כרפס היה פטרוזיליה או סלרי, באשכנז לא היו רגילים לאכול ירקות אלו לא מבושלים וממילא האוכל אותם שלא כהרגלו צריך לברך עליהם ברכת 'שהכל' ולא 'האדמה' כמו ברכת הכרפס. מסיבה זו נהגו יוצאי אשכנז לאכול תפוחי אדמה מבושלים עליהם מברכים אדמה, בעוד יוצאי ספרד שנהגו לאכול סלרי ופטרוזיליה חיים, בירכו עליהם ברכת 'האדמה' והמשיכו במנהגם פניני הלכה פסח כרפס הערה 14.

המשנה ברורה משנה ברורה תעג כ פסק שלמרות שכל ירק מותר לאכילת הכרפס, אין להשתמש באותו ירק גם לכרפס וגם למרור משום שלא ייתכן שלאחר שהאדם כבר אכל כרפס יברך שוב על אותו מין ירק בתור מרור.

טבילת הכרפס

במשנה מבואר כי יש להטביל את הכרפס, ונחלקו הראשונים במה יש להטבילו: רש"י הרמב"ם ועוד ראשונים כתבו שמטבילים בחרוסת. בעוד לשיטת הרשב"ם הטיבול הוא בחומץ או במי מלח. דעה נוספת מובאת בתוספות המחלקת שבמידה ולוקחים חזרת בתור כרפס, יש להטביל דווקא בחרוסת בשביל להפיג את החריפות, אך אם לוקחים ירקות אחרים ניתן להטביל גם בחומץ ובמי מלח.

השו"ע פסק שיש להטביל במי חומץ ‏^[2] אך למעשה המנהג המקובל הוא להטביל במי מלח‏^[3], ויש הנוהגים גם כיום לטבול במי חומץ כשיטת השו"ע ‏^[4].

הכמות לכרפס

הרמב"ם הלכות חמץ ומצה ח ב פסק שמכיוון שאין אוכל פחות מכזית, גם באכילת הכרפס יש לאכול כמות של כזית. מנגד, הרא"ש פסחים י כה סובר שבגלל שאין חיוב לאכול כרפס אלא רק נועד להתמיה את התינוקות אין צורך בכמות של כזית. השו"ע אורח חיים תעג ו פסק כדעת הרא"ש.

ברכה ראשונה ואחרונה על הכרפס

בגמרא פסחים קיד ב מובא שמברכים ברכת 'האדמה' על הכרפס אך אין מברכים ברכת 'האדמה' על המרור. רש"י והרשב"ם מסבירים שהסיבה שאין מברכים על המרור היא משום שהברכה שמברכים על הכרפס פוטרת גם את המרור שנאכל לאחריו. לעומתם, תוספות מקשים על שיטה זו ומסבירים שמכיוון שבין אכילת הכרפס למרור אומרים קטעי הגדה בהם אסור לאכול, נחשב שיש הפסק בין הברכות ולכן אין ברכת הכרפס לא פוטרת את המרור. לשיטתם, אין מברכים על המרור משום שהוא נחשב כחלק מהסעודה ולכן ברכת המוציא פוטרת אותו.

פועל יוצא בין השיטות הוא בשאלה האם יש לברך ברכה אחרונה על הכרפס. לפי רש"י והרשב"ם אין לברך ברכה אחרונה על הכרפס משום שהוא מחובר עם המרור שלאחריו הנאכל בסעודה. מנגד, לשיטת התוספות אין קשר בין הכרפס למרור וממילא יש לברך עליו ברכה אחרונה. על מנת שלא להיכנס לספק ברכה, רבים נהגו לאכול פחות מכזית לכרפס כשיטת הרא"ש. אמנם, יש שנהגו כשיטת הגר"א לאכול יותר מכזית כרפס על מנת לצאת ידי חובה כשיטת הרמב"ם.

בכל מקרה, לפי שתי הדעות, המשנה ברורה פוסק שמי שאכל יותר מכזית כרפס לא יברך ברכה אחרונה משום הספק.

הסבה בכרפס

בקיצור שולחן ערוך‏^[5] כתב כי יש להסב בכרפס כשם שיש להסב בשאר ליל הסדר, אך מנגד בשולחן ערוך לא מוזכרת ההסבה בכרפס ורבים נהגו שלא להסב באכילתו מכיוון שיש בו רמז לשעבוד מצרים בשמו- נוטריקון פרך ס'.

קישורים חיצוניים

• מדוע אוכלים כרפס פחות מכזית? הרב מיכאל יומטוביאן

הערות שוליים