פסולי עדות

הגדרה

אנשים שפסולים להעיד (הסוגיות בסנהדרין פרק ב).

לדוגמא, בעל דין, קרוב, שונא.

מקור וטעם

בטעם הפסול, דנו בכל אחד מפסולי העדות האם הוא משום חשש משקר או רק גזירת הכתוב (פסול הגוף). ונפק"מ אם דנו בדיעבד והוציאו ממון על פיו: אם הוא חשש משקר - הממון גזל ביד המוציא, אך אם הוא רק גזירת הכתוב - אין הממון גזל ביד המוציא, אלא רק יש איסור על בית דין לדונם (קובץ הערות כז-ט).

בסעיף הבא נפרט את כל הפסולים, ונדון בכל אחד מהם האם הוא מחשש משקר או גזירת הכתוב:

פסולים שונים

בעל דין - גזירת הכתוב.

קרוב - גזירת הכתוב (בבא בתרא קנט.). ובגדר גזירת הכתוב הזו חקר הצפנת פענח האם נחשב כאילו ודאי שהוא משקר, או שהוא פסול בפני עצמו (כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה קרובים לעדות).דיינים שקרובים לעדים - פסולים מדין עדות שאי אתה יכול להזימה, שהדיינים לא יוכלו להענישם אם יזימום (רא"ש בבא בתרא פ"ח סי' ב (קיג:) מביא ירושלמי בפרק שבועת העדות, סמ"ע חו"מ לג-כו, נתיבות המשפט לג-טז. אמנם תוס' כתובות כא: (ד"ה הנח) כתב שהם כשרים).

נוגע - חקרו האם הוא חשש משקר או מדין קרוב (קצוה"ח לד-ד בתחילתו הביא מהר"י בן לב ח"א יט שהסתפק בזה)^[1].

רשע סתם (דאינו חמס) - דהיינו שעבר עבירה שיש בה מלקות או מיתת בית דין (חו"מ לד-ב) - הוא רק גזירת הכתוב מהפסוק "אל תשת רשע עד", אך אין בו חשש משקר (מנחת חינוך לז-ד [ו] ד"ה ועיין סנהדרין, קצוה"ח מו-יז)^[2].

רשע דחמס (כגון גזלן) - בפשטות הוא משום חשש משקר (קצוה"ח מו-יז, קובץ שיעורים בבא בתרא תקעט), ויש שכתבו שיש בו גם גזירת הכתוב (גרנ"ט קמד ד"ה והנראה (לעניין עדות, אך לשבועה רק משום חשש משקר), וכן הסתפק בזה קובץ שיעורים בבא בתרא תקפא)^[3].

מומר לתאבון, דהיינו קבוע לעבור עבירות (רבא מכשיר, ואביי פוסל והלכה כמותו (סנהדרין כז.)) - חקרו האם גזירת הכתוב "והיה אם בין הכות הרשע" מגלה שהוא חשוד לשקר, או שפסול אע"פ שאינו חשוד (ברכת אברהם סנהדרין כז. סימן "מומר אוכל נבילות" א ד"ה ומיהו).

עדות שאי אתה יוכל להזימה - חקרו האם פסולה משום חשש משקר, שהעדים לא מפחדים לשקר, או מגזירת הכתוב (אור גדול דף קפד טור ב ודף קפו טור ג, עדות ביעקב ח).

עד שהוזם - דן בזה הקובץ שיעורים (בבא קמא נ) האם הוא גזירת הכתוב (כקרוב) או חשש משקר (כגזלן). וכתב המנחת חינוך (לז-ד [ו] ד"ה הכלל) שאינו רשע דחמס אלא רשע סתם.

גוי - פסול לעדות מדאורייתא. ונחלקו הראשונים האם הוא מטעם שאינו אחיך (ולא עדיף מעבד) (הגהות אשר"י גיטין פרק א סימן י (י:)), או משום שהוא גזלן (ספר החוכמה, הובא בהגהות אשר"י שם, במרדכי גיטין שכד ובקצוה"ח סח-א. והקצוה"ח שם כתב שכך גם דעת רש"י). ונפק"מ לגוי שאנו יודעים שהוא נאמן - האם גם הוא פסול כי אינו אחיך, או שעליו אין חשש גזלן וכשר.

אשה אינה יכולה להעיד. וכתב הרוגאצ'ובר שאין בה פסול, אלא שצריך להיות דווקא איש, ולכן אנדרוגינוס כשר (מפענח צפונות ו-מ). עוד כתבו שהיא אינה עדות כלל, ולא רק עדות פסולה (עיון בלומדות טו). (ובמקומות שבהם אשה כן נאמנת, דן הגר"ח (סטנסיל סימן צה) האם היא נחשבת עדות או רק נאמנות).

קטן - פסול להעיד (בבא בתרא קנה:). ויש בזה שלושה טעמים (קובץ שיעורים בבא בתרא תקסו):

1. "ועמדו שני האנשים" - ולא קטנים (גמרא שם).
2. עדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי לא נוכל להעניש את הקטן אם נזים אותו (רש"י).
3. חשש משקר, שאין סומכים עליו לברר את הדבר (דעת הקובץ שיעורים עצמו שם, ודן שם מדוע צריך גם את הפסוק שהגמרא הביאה).

אילם - תלוי בדין מפיהם ולא מפי כתבם, שדין זה מחולק לארבעה מקרים:

1. אילם שכותב עדות.
2. אילם שכותב שטר.
3. אדם שיכול לדבר וכותב עדות.
4. אדם שיכול לדבר וכותב שטר.

ונחלקו הראשונים בדין "מפיהם ולא מפי כתבם": לר"ת אין חילוק בין כותב עדות לבין כותב שטר - אילם תמיד פסול, ומי שיכול לדבר תמיד כשר. ולשו"ע ושאר פוסקים אין חילוק בין אילם למי שיכול לדבר - כתיבת עדות תמיד פסולה, וכתיבת שטר תמיד כשרה (דן בזה הקצוה"ח מו-יט בתחילתו)^[4].

שונא - נחלקו המפרשים האם פסולו מדאורייתא או מדרבנן, ונפק"מ אם העיד בדיעבד: אם מדרבנן - כשר בדיעבד, ואם מדאורייתא - פסול גם בזה (מהרנא"ח נג, הובא בגליוני הש"ס גיטין ג:).

נוגע - ע"ע.

רשע בעדות - ע"ע.

עדות שאי אתה יכול להזימה - ע"ע.

פסולי עדות מחמת קורבה

קרובים פסולים לעדות. ודבר זה גזירת הכתוב הוא, שלא יעידו קרובים, ולא משום שאינם נאמנים. שהרי אף משה ואהרון פסולים להעיד זה לזה ^[5]. מקור הדין שקרובים פסולים לעדות הוא מהנאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" - דברים פרק כד, טז. הגמרא דורשת פסוק זה במסכת סנהדרין דף כז עמוד ב, ולומדת ממנו פרטי הקרובים שפסולים לעדות.

הקרובים מדורגים לפי רמת קרבתם. לדוגמה: שני אחים הם ראשון בראשון זה עם זה. גם אב ובנו, הם ראשון בראשון זה עם זה^[6]. אחיין ביחס לדוד, הוא שני בראשון, ואילו בני דודים, הם שני בשני זה עם זה. בנים של בני דודים, הם שלישי בשלישי וכבר אינם נחשבים כקרובים זה לזה.

כלל נוסף בדיני הקרובים, הוא אשה כבעלה וגם בעל כאשתו.

'משנת הקרובים' במסכת סנהדרין דף כז עמוד ב מפרטת את הקרובים הפסולים לעדות:

• אביו, אחיו, אחי אביו, ואחי אימו.

• בעל אחותו, בעל אחות אביו, בעל אחות אמו, ובעל אמו - נקרא גם בשם חורגו. אמנם, חורגו פסול לו לעדות, אך בניו וחתניו אינם פסולים לו לעדות.
• חמיו, וגיסו, ובני גיסו, וחתני גיסו, ובני חמיו, וחתני חמיו.

במסכת בבא בתרא דף קכח עמוד א, אמר רב אבא ששלישי בשני כשר לעדות, ואילו רבא אמר שאפילו שלישי בראשון כשר. ר"ת פוסק כרב אבא ששלישי בראשון פסול לעדות, ואילו רי"ף ורמב"ם סוברים שהלכה כרבא, ששלישי בראשון כשר לעדות.

קרובי האם

שתי אחיות, או אח ואחותו בין כשהם אחים מן האב ובין כשהם אחים מן האם, הרי הם ראשון בראשון, בניהם, בין זכרים ובין נקבות, הרי הם שני בשני, ובני בניהם או בנות בנותיהם הם שלישי בשלישי ^[7].

רמ"א בחושן משפט סימן לג, ב, סובר בשיטת הרמב"ם שפסולם של קרובים מן האם, הוא מדרבנן, ולא מדאורייתא. אך הש"ך חולק על הרמ"א בזה וסובר שגם לדעת הרמב"ם פסול קרובים מן האם הוא מדאורייתא.

אשה כבעלה ובעל כאשתו

מבואר בגמרא סנהדרין דף כח, ב שכל אדם שאתה פסול להעיד לו, אתה פסול להעיד לאשתו. וכל שאתה פסול להעיד לה אתה פסול להעיד לבעלה, שהבעל כאשתו ואשה כבעלה. ואומרים אף תרי בעל כאשתו - אדם שנשא אשה, וחברו נשא בתה, או היו נשואים שתי אחיות, הרי שניהם פסולים זה לזה לעדות, כיון שנשותיהם ראשון בראשון, ובכל אחד מהם אמרינן בעל כאשתו. אבל בשני בשני אומרים רק בעל כאשתו, אבל תרי בעל כאשתו בשני בשני, לא אמרינן. והרא"ש והרמב"ם נחלקו באם שני בראשון אמרינן תרי אשתו כגופו

בעל כאשתו בקורבה של איתפליג דרא

בריחוק של ראשון בשלישי אפילו בעל כאשתו אחד אין אומרים. לכן, אדם שנשא אשה, מותר להעיד לסבתה, שהיא ראשון בשלישי בשבילו, והוא שלישי בראשון בשבילה, וכיון שאתפלג דרא, אין אומרים בעל כאשתו בזה.

ראה גם

• אין אדם משים עצמו רשע

• מפיהם ולא מפי כתבם

• נוגע

• נמצא אחד מהם קרוב או פסול

• עדים

• עדות שאי אתה יכול להזימה

• פלגינן דיבורא

• רשע בעדות

הערות שוליים