יהדות טטואן

יהודי טטואן הם צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל אשר הגיעו לעירם בצפון אפריקה מגיברלטר. בתור כאלה הם נחשבו במרוקו כבעלי תרבות ספרדית-אירופית בצפון אפריקה. סממנים אלה באו לידי ביטוי בתחומים הבאים: התנהגות ונימוסים, הופעה ולבוש, השכלה ועיסוק. ההשפעה הספרדית ניכרה גם במבנים בעיר, שכן, טטואן הוקמה גם על-ידי פליטים מוסלמים מספרד. באדריכלות הבנינים ניכר היה כי "היא משמרת בתוכה נפש אנדלוסיה...תערובת של תרבויות צבעוניות ים תיכונית הערבית והאירופית, האנדלוסית ואחרות, מעשירות את תרבותה כל הזמן" ‏‏^[1].

במקביל, פניה של קהילת טטואן היה ליהדות מרוקו. היא כונתה בזמנו "ירושלים דה-מרואקוס" - ירושלים של מרוקו או "ירושלים הקטנה" ‏‏^[2]. היו בה רבנים ודיינים גדולים ומכובדים ובבתי הכנסת בעיר היה אוסף גדול של ספרי קודש עתיקים.

משנת 1912 עברה טטואן לשליטת ספרד והייתה לבירת מרוקו הספרדית וכך החלה תקופת שיגשוג לקהילה. בשנת 1956 בוטלה החסות הספרדית של העיר וטטואן צורפה למרוקו עצמאית. רבים מיהודי העברו לערים אשר נשארו תחת שלטון ספרד: סאוטה ומלייה בצפון מרוקו. אם בתקופת הזוהר של יהודי העיר, חמישית מתושביה היו יהודים ‏‏^[3] , הרי במפקד שנערך בשנת 1960 היו בעיר 3,103 יהודים. לאחר מלחמת ששת הימים מספרם פחת לאלפיים ובשנת 1990 לא היו בה יותר ממאתים נפש.

יהודי טטואן נהגו לדבר כמו יהודי הערים בצפון מרוקו בניב מיוחד הוא החכיתיה. ניב שהוא ערוב של מילים בעברית ובערבית. במיוחד בולטת בשפה זו ההגייה של החית הגרונית. החכיתיה נכתבה באותיות עבריות והייתה חלק משמעותי בתרבות של יהודי מרוקו הספרדית, אם כי בניגוד ללאדינו של קהילות המזרח, קיימים מעט מאוד טקסטים כתובים בשפה והיא שימשה בעיקר לדיבור.

תולדות הקהילה

בשנת 1492 מספר רב של מגורשי ספרד חצו את מצר גיברלטר והתיישבו במרוקו בצפון יבשת אפריקה. מאז, במשך הדורות, השתלבו מרבית הבאים מחצי-האי האיברי (גם מפורטוגל) באוכלוסיה היהודית המוגרבית. באזור הצפוני של מרוקו (חופי הים התיכון והאטלנטי), שהיה נתון במשך הדורות להשפעה ספרדית ופורטוגלית, נשמרה הזהות הספרדית של צאצאי המגורשים. בערים כמו טטואן, טנג'יר, ארזילה, לראצ'ה, אלקאסאר-קיביר, סאוטה ומליליה, המשיכו היהודים להחזיק בניב הספרדי היהודי, שנקרא בפיהם חכיתיה, עד הדורות האחרונים ‏‏^[4].

טטואן הוקמה מחדש בסוף המאה ה-15 על-ידי פליטים יהודים ומוסלמים שנסו אליה מחצי האי האיברי. היה זה לאחר שהיא נהרסה על-ידי הספרדים בסוף המאה ה-14. ‏‏^[5]. הקהילה היהודית גדלה במאה ה-16 עקב הפיכת העיר למרכז מסחרי בילאומי עם נמלי מערב אירופה וחופיהים התיכון. טטואן הייתה גם לבסיס של נציגויות אירופאיות מסחריות. הסוחרים היהודים באו בקשרי מסחר עם ארצות האימפריה העות'מאנית, ליבורנו, גיברלטר וכמובן ספרד ופורטוגל.

מהעיר פס שבמרוקו הגיע בשנת 1530 משפחתו של רבי חיים ביבם, אשר נבחר לאחר מכן לרבה של העיר. הוא הקים ישיבה שהיה לה פירסום רב בצפון אפריקה. בית הכנסת שלו נחרב בשנת 1610, אך בשנת 1727 נימנו בעיר שבעה בתי כנסת.

במאה ה-19 פעל בעיר הדיין רבי יצחק בן ואליד, מחבר הספר "ויאמר יצחק" הכולל מידע על החיים החברתיים, הכלכליים והדתיים של תושבי העיר. הוא היה גם אחד התומכים של תנועת אליאנס, אשר פתחה בעיר מוסדות חינוך.

יחס השלטונות

במאות ה-17 וה-18 הייתה המדיניות כלפי היהודים דו-פרצופית: מצד אחד הסולטן הטיל עליהם מיסים כבדים ובשנת 1655 היו אפילו פרעות נגד היהודים. מצד שני, בשנת 1772 כאשר גורשו האירופאיים מהעיר, היהודים הורשו להשאר.

בשנת 1790 הובא בזכרונות ר"ש רומאנילי כי "מולאי אליזיד...(ציווה) בפומבי להתיר את דם היהודים אשר בכל ערי מלכותו, וכי כל אשר יביא לו ראש יהודי הרוג יקבל סך מה, ככה חשב מולאי אליזיד להכחיד את יהודי מרוקו כלה, כי כן היו דבריו עוד בטרם מלכו, אל שבט משפחות אמהיום, שבט קנאים וחפצי נקם ביהודים, אשר רק בתנאי זה, נאותו לעזור אליו לתת בידו את רסן המלוכה בתנאי, שיהרגו את כל היהודים אשר במדינות מלכותו. ואמנם בעת יצאה הפקודה הזאת הראשונה מאת אליזיד בתיטואן, נמצא אז שם כהן מושלמי אחד שיעץ אותו להמיר את פקודתו זאת באחרת, ותחת להרוג אותם, יתן את רכושם והונם לשלל, כי עני חשוב כמת ורק את אותם האנשים שהיו בעוכריו של אליזיד, בימי אביו, יוכל הוא להורגם.‏‏^[6]

בשנת 1798 היו יהודי העיר קורבן לפוגרום, ובין היתר נקשרו חלק מהם לסוסים ונגררו על ידם ברחובות העיר‏‏ ‏‏^[7]

בשנת 1808 גורשו כל היהודים מהעיר. לאחר זמן מה הורשו לחזור בתנאי שיגורו בשכונה מיוחדת מחוץ לעיר "Juderia" - לימים המלאח. בשכונה נדרשו היהודים ללבוש בגדים שחורים, עיסוקם הוגבל למקצועות נתונים ולעיתים אף הוכו בפומבי. מספר של מיעוטי היכולת גדל וחלק מיהודי העיר היגרו למדינות דרום אמריקה.

בשנת 1859, כאשר החלה הפלישה הספרדית לעיר, פרעו התושבים ביהודי העיר שוב, והרגו כ-400 מהם. רוב האחרים נמלטו על נפשם‏‏ ‏‏^[8] .

הכיבוש הספרדי ב-6 פברואר 1860 זכה לקבלת פנים חמה מיהדות טטואן. הכיבוש היה קצר, רק שנתיים, אך נתן להם תקוה לחייים טובים יותר. היהודים זכו לחופש דתי ותרבותי ואפילו שותפו במועצת העיריה. לאור השיפור במצב הכלכלי החלה הגירה יהודית מהאזורים הפנימיים של מרוקו לעיר. בסוף המאה הותקפה העיר על-ידי שודדים וכן פרצו בה מגפות אך מספר היהודים בה לא פחת.

בשנת 1912 שבה העיר לשלטון ספרד ומצב היהודים השתפר. הם זכו להגנת השלטונות וכן הייתה פחות הקפדה על החובה לגור בשכונה מיוחדת והם הורשו לרכוש בתים בשאר חלקי העיר. כן בוטלו המיסים המיוחדים שהוטלו על היהודים. משטרו של גנרל פרנקו מספרד הביא לנסיגה קלה במצבה הכלכלי של הקהילה.

בשנת 1862 הקים ארגון כל ישראל חברים בית ספר יהודי לבנים בעיר, ובשנת 1868 ייסד גם בית ספר לבנות. לפי המשוער, בתחילת ה-20 היוו היהודים כחמישית מתושבי העיר, אולם מאוחר יותר היגרו ממנה לאלג'יריה, דרום אמריקה, ישראל, צרפת ולקנדה,

הקשר עם יהדות גיברלטר

ליהודי טטואן היה קשרים הדוקים עם יהדות גיברלטר, ממנה הגיעו מייסדיה. הקשרים היו מבוססים על קשרי משפחה ומסחר. כידוע, בשנת 1713, ב"חוזה אוטרכט", קיבלה לידיה בריטניה את גיברלטר כ"מושבת כתר בריטית". שלטונות ספרד נהגו להטיל הסגר על העיר ולכן האספקה לחיל המצב הבריטי היה תלויה במרוקו ‏‏^[9]. למרות שבחוזה נקבע כי אין למכור נדל"ן ליהודים (או בני דת ישמעאל), הבריטים שישבו במקום העלימו עין מאיסור זה בשל הצורך המעשי לקיים קשרי מסחר עם מרוקו.

הסוחרים היהודים בעיר היו בעלי קשרים טובים עם יהודי טטואן - עיר הנמל היחידה של מרוקו - לחופי הים התיכון. וכך הם קבלו על עצמם את העברת האספקה לצבא הבריטי ולאזרחי המושבה. התוצאה הייתה כי יהודי גיברלטר היו אזרחים מכובדים של ה"מושבה" הבריטית, משנת 1704 הייתה נוכחות רצופה של יהודים בגיברלטר. בשנת 1749 הוסרו המגבלות החוקיות על ההתישבות היהודית בעיר.

איפיוני הקהילה

יהודי העיר היו ניכרים בקרב יהדות מרוקו בתחושת האצילות, השורשיות וההופעה האמידה. לפי זכרונות תושבי העיר כמעט לא נראו בה קבצנים. הקהילה טיפלה בהם ומנעה מהם קיבוץ נדבות. ה"מלאח" החדש היה בן-200 שנה. אליו הועברו יהודי המלאח הישן לאחר שגורשו ממנו דורות קודם לכן. המלאח ה"החדש" היה בנוי מרחובות ישרים ומקבילים זה לזה ומסמטות צרות וארוכות, בדומה למרבית המלאחים של מרוקו. המלאח של טטואן הצטיין בניקיון מופתי ובסדר ותושביו היו נראים מטופחים ומסודרים בלבושם. בתי הכנסת היו יפים ושמורים. המוסדות היהודיים כאן היו לשם דבר וחיי הקהילה היו תקינים.

פיוט מיוחד היה ליהודי טטואן: "ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה'". הוא היה מבטא את אימתו של שליח הציבור, העומד לייצג את המתפללים בימי הדין מול הקב"ה. נהגו לומר אותו אחרי תפילת העמידה, כהקדמה לחזרת הש"ץ, בשחרית ובמוסף של ראש השנה ויום הכיפורים ‏‏^[10].

בבית הקברות הישן של העיר, שהוא בן כ-300 שנה ויותר, יש קברים מיוחדים בצורתם, שעל מצבותיהם מובלטת דמות פני אדם עם אף בולט מעל המצבה. ‏‏^[11]

רבני הקהילה

יצחק לוי, צאצא ליהודי טטואן פירסם "פיוט לצדיקי עיר טטואן" אשר חיבר סבו, אשר שמו הובא בסימני השיר:"אני יצחק הלוי (נולד 1871) בן דניאל חזק". בפיוט הוזכרו חכמי ורבני העיר.
תחילת הפיוט:"אשרנו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, על טיטואן עירנו, גדולה של חכמים, על קברות צדיקינו, ישרים גם תמימים". וכאן בא תאור הרבנים.

• ר' יצחק גבורה ן' וואליד.
• בנו דיין הרב שם טוב.
• ר' וידאל ישראל.
• מורנו הרב שמואל, מזרע הפרתמים (יוצא עירק), נשיא שבט בישראל.
• רבי יצחק אור תורה, נהון (שם משפחה) מפורסם נקרא.
• רב שמואל, נהון פניו.
• רבנו יונה נהון, בן אותו לאותו גאון, רבי יצחק.
• רבי מנחם נהון.
• רבי מנחם אבודרהם.
• רבי יעקב מארראג'י, מזרע הצרפתי. (מוזכרת פעילותו מול פני העמים).
• רב משה הלוי.
• הרב זבאררו - גדול היה בדורו, ראשון החכמים.
• רב מקאסטילליא (יוצא ספרד).

ומסיים:
"זכות שבעה כהנים, שבארצה טמונים, חסידים והגונים
א-לי צור חי עולמים, גם לחשוכי בנים, שמים לב עגומים

קושר בצרור נשמות, בארבעה עולמות, מקדש האדמות, בחמלה
ורחמים, בקבורות אנשי שמות, תנו לנו אורך ימים"

נחמה ליבוביץ מצטטת בין פרשני המקרא את ר' חסדאי אלמושנינו (משמרת הקודש), תיטואן-גיברלטר (1640-1727) אשר שימש כדיין בעיר תיטואן שבמרוקו ואח"כ העתיק מושבו לגיברלטר. בנו ר' יצחק היה הרב הראשי הראשון של גיברלטר. בין ספריו:

• "משמרת הקודש" - ביאורים על פירוש רש"י לתורה.
• "חסד אל" - דרושים, נימוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל.

אישים מפורסמים

בין יוצאי העיר נמצאים האישים הידועים הבאים:

• הרב עמרם אבורביע המתייחס למשפחת אבורביע מקסטיליה שבספרד נולד בטטואן בשנת תרנ"ב (1892) לשלמה ויוכבד לבית כלפון. בטטואן היה לאביו בית מדרש שנקרא "מדרש שלמה". בשנת תשי"א (1951) נבחר אבורביע על ידי הרבנות הראשית לישראל, בראשותו של הראשון לציון עוזיאל, כרב ראשי לעדה הספרדית בפתח-תקוה לצידו של הרב הראשי של פתח-תקוה הרב ראובן כץ, וגם היה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.
• חבר הכנסת דניאל יצחק לוי נולד בטטואן. למד בעיר ובספרד בבית ספר גבוה לפדגוגיה. לאחר מכן, היה חבר הוועד הארצי של הפדרציה הציונית במרוקו. בשנת 1957 עלה לארץ. היה חבר הוועד הפועל הציוני וחבר הנהלת המפד"ל. בנוסף, היה פעיל בתחום החינוך הדתי. בשנת 1965 נבחר כח"כ מטעם המפד"ל לכנסת השישית. הוא כיהן אף בכנסת השביעית, עד פיזורה בדצמבר 1967. במהלך כהונתה של הכנסת השביעית, כיהן כחבר בוועדת הכספים. נפטר בי"ג באדר א' תשנ"ה.
• בנו, הרב יצחק לוי, אף הוא ח"כ מטעם המפד"ל. בנו השני, הרב שלמה לוי, הינו ראש הכולל בישיבת הר עציון.

קישורים חיצוניים

• דוד אלמוזניני, הנסיעה הגורלית - אתר ליטרטורה

הערות שוליים