יהדות גיברלטר

יהדות גיברלטר היא קהילה קטנה מאוד - 700 מתוך 37,000 נפש. העיר גיברלטר מצויה בדרום חצי האי האיברי . הקהילה היא בעת אופי אופי ספרדי, בריטי ומרוקאי. בני הקהילה מתפרנסים בעיקר מהיותה של גיברלטר מרכז סחר בינלאומי .רבים מהם עורכי-דין, רואי-חשבון וסוחרים בינלאומיים. הקהילה היהודית שומרת מסורת, רוב חבריה מבקרים בביתי הכנסת. לקהילה מוסדות חינוך, כולל ישיבה. בוגריה נוסעים ללמוד לישראל או לבריטניה, שבים ופעילים בחיים הדתיים של יהודת גיברלטר.

תולדות הקהילה[עריכה]

היהודים הראשונים שהתיישבו בגיברלטר היו יהודים צאצאים ליהודים שהיו בגירוש ספרד ושהתגוררו בבריטניה.

מסמך משנת 1356 מראה שהקהילה הגישה בקשה לתשלום כופר לחילות יהודים שנתפסו על ידי שודדי ים. מסמך נוסף מספר כי מספר היהודים האנוסים שנסו מרדיפות מהעיר אנלוסיה בספרד ובקשו להתיישב בגיברלטר היה 1,473 ^[1].

בשנת 1713, ב"חוזה אוטרכט", קיבלה לידיה בריטניה את גיברלטר כ"מושבת כתר בריטית" ובין הסעיפים נרשם כי ישנו איסור חמור על מכירת נכסי נדל"ן ליהודים או בני דת ישמעאל. הבריטים שישבו במקום העלימו עין מאיסור זה בשל הצורך המעשי לקיים קשרי מסחר עם מרוקו. שלטונות ספרד נהגה להטיל הסגר על העיר ולכן האספקה לחיל המצב הבריטי היה תלויה במרוקו. הסוחרים היהודים במרוקו בעיקר בעיר הנמל היחידה לחופי הים התיכון, טטואן קבלו על עצמם את העברת האספקה לצבא הבריטי ולאזרחי המושבה וכך הפכו לתושבי המקום. וכך משנת 1704 יש נוכחות רצופה של יהודים בעיר. בשנת 1749 הוסרו המגבלות החוקיות על ההתישבות היהודית בעיר.

הקהילה היהודית צמחה עד שבסוף המאה ה-18 נפוצה שמועה כי ספרד תכבוש את השטח מידי בריטניה ולכן רבים עזבו את גיברלטר לאיטליה, אנגליה, הולנד ומדינות נוספות. בשנת 1781 ערכו התושבים במקום פרעות קשים ביהודים, נרצחו עשרות מיהודי הקהילה ונשרף בית הכנסת ^[2].

במהלך המאה ה-19 זכתה הקהילה לשגשוג וצמיחה והיא רק גדלה לאורך השנים.

במהלך מלחמת העולם השנייה בריטניה הצליחה לשמור על גיברלטר, ומשום כך השואה פסחה על יהודי גיברלטר, אך הפינוי הגדול של תושבי גיברלטר - על ידי הצבא הבריטי, שנזקק לבתים - לא פסח על הקהילה היהודית. חלק גדול מהמפונים העדיף שלא לחזור, והדבר הקטין מאוד את הקהילה היהודית.

ייחודה המסורתי[עריכה]

למרות קוטנה של הקהילה, מדובר בקהילה "חזקה" , במובן הדתי, עד כי "בשבת יותר ממחצית חנויות העיר הקטנות סגורות" עקב העובדה שכל יהודי הקהילה שומרים שבת‏^[1]. מוסדות הקהילה כוללים חמישה בתי-כנסת, הפעילים בשבתות ומלאים מתפללים. במטרה לשמור על תפעולם נקבע כי כל אחד מבית כנסת העיקריים ישרת את כל הקהילה בימות החול שלשה חודשים ^[1]. התפילה היא בנוסח הספרדים ובניגונים ספרדיים. אך המנהגים דומים יותר למנהגי יהדות מרוקו. קיים גם שריד למנהגים שהיו קיימים בספרד לפני גרוש ספרד כמו לקרוא את שיר השירים בחול המועד פסח בשפת הלדינו וכן את פרקי אבות, שנוהגים לקרוא בין פסח לבין שבועות, אף הם נקראים בלדינו. מנהג נוסף הוא לשיר בערב שבת שיר הידוע בשם "בנדיגאמום" (Bendigamos),(נברך) שהוא מעין תחליף לברכת המזון, אותו שרו האנוסים במקום ברכת המזון כדי להסוות את מוצאן. היום שרים אותו בנוסף לברכת המזון ^[1]. אליהו בירנבוים בביקורו בקהילה מספר "כי אין נישואי תערובת בקהילה.

המרא דאתרא של הקהילה משנת 1985 הוא הרב חסיד מאנגליה. נשיא הקהילה הוא חיים לוי.

מוסדות הקהילה[עריכה]

בית הכנסת הראשון בעיר הוקם בשנת 1724. בשנת 1749 הגיע מלונדון רבה הראשון של המושבה, הרב אייזק נייטו והקים את קהילת "שער השמים" - את בית הכנסת העתיק של העיר הנושא שם זה ^[1]. מלבדו הוקם בשנת 1781 בית הכנסת "נפוצות יהודה" - אחד מבתי הכנסת היפים ובעל עושר הקישוטים הגדול ביותר בעיר. באותה שנה הוקם גם בית הכנסת "עץ חיים" ובשנת 1820 בית הכנסת "אבודרהם", וכן קיים בית-כנסת לצעירים הפועל בבניין בית-הספר הקהילתי. אז גם נוסד בית-הקברות העתיק של הקהילה, במעלה הצוק, במקום הנקרא עד היום "שער היהודים". כיום אין קוברים בבית-קברות זה, אלא בבית-הקברות החדש, ליד שדה התעופה.

מוסדות החינוך[עריכה]

שלושה בתי-ספר בעיר : לילדים (מעורב) - ובו 90 ילדים, בית ספר תיכון לבנים - 22 תלמידים ובית ספר תיכון לבנות 16 תלמידות ^[1]. ישנו "כולל" קטן, שהאברכים שלו (שאינם מבני הקהילה) עוסקים גם בהוראה. רוב בני הקהילה שולטים בעברית. המשך הלימודים הוא באנגליה בחורים החפצים בכך לומדים בעיקר בישיבת גייטסהד שבאנגליה או בישראל . בגיבלרטר אין מוסדות להשכלה גבוהה. חלק מבוגרי בית הספר שלמדו בישיבות חזרו והיו למנהיגי הקהילה. כן קיימות חמש חנויות כשרות ומסעדות כשרות.

קשרי שלטון[עריכה]

הבן המפורסם ביותר של הקהילה - והגיברלטרי המפורסם ביותר בכלל - הוא סר יהושע חסן, ראש הממשלה הראשון של גיברלטר. לאחר מלחמת העולם השנייה הנהיג חסן תנועה של גיברלטרים שדרשו שלטון עצמי (מלבד ענייני חוץ וביטחון). בסופו של דבר, נענתה ממשלת הוד-רוממותה לדרישה, ובבחירות נבחר חסן לראש הממשלה הראשון (התואר הרשמי הוא "ראש השרים", ולא "ראש הממשלה"), והחזיק בתפקיד זה שנים רבות. בתו של חסן עלתה לישראל ומתגוררת בירושלים.

היהודים שרים את ההמנון הבריטי בעברית. הם מברכים גם את "בעלה".[1]

הערות שוליים[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

• אליהו בירנבוים, שבת מול חופי מרוקו, מקור ראשון - מוסף שבת , 7 במאי 2008.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• אתר פרטי על יהודי העיר

• עדי שורץ, הצוק הנדיב - "הארץ" 26 בספטמבר 2007