רבי זכריה בן הקצב

רבי זכריה בן הקצב היה תנא בדור הראשון. חי בירושלים בתקופת החורבן.

חייו[עריכה]

היה כהן. בזמן החורבן, נכנסו הגוים לירושלים. בהעדר עדים שיעידו כי אשתו של רבי זכריה לא נאנסה, נאסרה לרבי זכריה, בהיותו כהן. רבי זכריה נשבע: "המעון הזה (לשון שבועה בבית המקדש)! לא זזה ידה מתוך ידי, מעשה שנכנסו גויים לירושלים ועד שיצאו", אך על פי כן לא קיבלו את עדותו משום שאין אדם מעיד על ידי עצמו (משנה כתובות ב ט). אף על פי כן, רבי זכריה לא נפרד מאשתו, אלא בנה לה בית החצרו שבו לנה, ונמנע מלהתייחד עמה אלא בנוכחות בניהם. על מאורע זה קרא רבי זכריה את הפסוק ירמיהו מה ג: "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי" (בבלי כתובות כז ב וירושלמי שם ב ט).

הלכות שנאמרו בשמו[עריכה]

במשנה (עדיות ח ב) מובאת עדות שהעיד יחד עם רבי יוסי הכהן אודות תינוקת ממשפחת כהנים שהתמשכנה לגוים באשקלון, ורחקוה בני משפחתה בשל כך, אך אותם עדים שהעידו שהתמשכנה העידו שלא נטמאה, ואעפ"כ בני משפחתה רחקוה, עד שאמרו להם חכמים: "אם מאמינים אתם שהורהנה (שהתמשכנה), האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה, אל תאמינו שהורהנה".

רבי יהושע מביא בשמו דרשה הלכתית, לפיה אשה שזינתה תחת בעלה אסורה הן לבעלה והן לבועל (משנה סוטה ה א).

בתלמוד מובאת בשמו הלכה נוספת: "רבי יוסי ברבי יהודה יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי אמרו משום רבי זכריה בן הקצב: אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם. מאי טעמא? דיו לבא מן הדין להיות כנדון". משמעות ההלכה היא, שהבן והבת שווים בירושתם את נחלת אמם.

הלכה נוספת משמו נאמרה בתוספתא מגילה א ו, לגבי שנה שבה קראו את המגילה בי"ד באדר ולאחר מכן התעברה השנה: "רבי לעזר בי רבי יוסה אומר משם רבי זכריה בן הקצב: אין צריכין לקרותה באדר השֵני, שכל מצוות שנוהגות באדר השֵני נוהגות באדר הראשון".