פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רנה ג

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:43, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רנה ג

סעיף ג[עריכה]

המקדיש כל נכסיו, אינו נאמן לומר אחר שהקדיש חוב לפלוני עלי או כלי זה של פלוני הוא, שמא יעשו קנוניא על ההקדש. ואפילו היה שטר ביד בעל חוב אינו גובה על פי הודאתו אלא כדרך שגובה כל בעל חובא. בד"א, בבריא. אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש: מנה לפלוני בידי, נאמן, שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות. לפיכך אם אמר: תנו אותה, נוטל בלא שבועה. ואם לא אמר תנו, אין נותנין אלא אם כן היה בידו שטר מקויים הרי זה נוטל מההקדש מפני הצוואה. ואם אחר שהקדיש אמר: תנו, אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות, אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מהפודה, לא מההקדש. (רמב"ם).

הרמב"ם מסביר שמה שאמרה הגמרא (ב"ב קעד,ב), חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, זה דוקא בשכ"מ, משום שעומד למות ולא יהנה יותר מנכסיו, ואין אדם חוטא ולא לו. וכן דוקא כשאומר זאת בשעת ההקדש, אך לאחר שהקדיש לא נאמן יותר. אולם אדם בריא לא נאמן, ולכן אפילו כשיש שטר שהלוו לו אלא שהוא לא מקויים, אינו נאמן להפסיד את ההקדש ע"י הודאתו.

תוכ"ד: לפי הכס"מ והסמ"ע החילוק בין שכ"מ לבריא הוא לאחר כ"ד, כל עוד עסוקים באותו ענין, אך תוכ"ד אפי' בריא יכול לחזור. ואילו לפי הע"ש, הש"ך והנתיבות החילוק הוא תוכ"ד, ולאחר כ"ד אפי' שכ"מ אינו יכול לחזור.

א. ככל בע"ח - היינו שאם השטר אינו מקויים לא גובה, ואף כשמקויים גובה רק לאחר שנשבע שלא נפרע.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.