ספר עמוס

ספר עמוס הוא הספר השלישי מספר התרי עשר. הספר נובא על ידי עמוס הנביא ממלכת יהודה, שהתנבא בממלכת ישראל בתקופת ירבעם בן יואש. עמוס מוכיח ברוב הספר את ישראל על עבירות שבין אדם לחבירו ועל חוסר המוסריות בו הם שרויים, יחד עם העושר הרב שנפל בחלקם בתקופת ירבעם. בעקבות נבואותיו הקשות על חורבן הארץ, גורש עמוס על ידי אמציה הכהן ושאר נבואותיו וחזיונותיו שבסוף הספר התרחשו מחוץ לעיר.

רקע לתקופת הנביא

הספר פותח בהצגת הנביא עמוס- "דִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ". עמוס מגיע מהעיר תקוע ועובד כ"נוקד"- רועה צאן, ומתנבא בתקופת המלכים עוזיהו וירבעם. המפרשים הסבירו כי הרעש המוזכר כאן הינו הרעש שהיה כאשר עוזיה המלך נכנס להקטיר בהיכל. על אף שמוצאו של עמוס מישראל, הוא מתנבא את נבואותיו על ישראל כמי שמגיע מבחוץ. בדברי עמוס ניתן למצוא הד לשגשוג ושפע כלכלי ממנו נהנים ישראל, יחד עם שחיתות מוסרית וערכית הנלווה אליו. השגשוג בימי ירבעם בן יואש אשר בתקופתו מתנבא עמוס מוזכר גם בספר מלכים שם נאמר כי ירבעם " הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה" מלכים ב יד כה.

תוכן הספר

=על שלושה ועל ארבעה

נבואתו הראשונה של עמוס בנויה במבנה של "על שלושה חטאי ועל ארבעה לא אשיבנו" כאשר הוא מביא ארבעה חטאים שעושים עמים שונים. עמוס מפרט את חטאיהם של בני דמשק, עזה, צור, אדום, עמון, מואב ויהודה ולבסוף מגיע גם לחטאי ישראל עצמם אליהם הוא מתנבא. האברבנאל פירש כי עמוס בכוונה מציין את עמים אלו משום שהם נלחמו בישראל בעבר, בין אם אלו דמשק שנלחמו בגלעד או עזה וצור שעזרו לאדום כנגדם וכן בני עמון שגרמו למלחמה באדום ‏^[1]. הרמב"ם הלכות תשובה ג ה מפרש כי החשיבות בכך שהחטא נשנה ארבעה פעמים הוא בכך שכאשר שוקלים עוונות אדם עם זכויותיו אין מחשבין עליו עוון שחטא בו תחילה אלא משלישי ואילך. אמנם, מאז החטא הרביעי תולים עליו עוון ראשון שני ושלישי כפי שנאמר אצלנו ‏^[2].

חטאי ישראל

חטאי ישראל המפורטים בדברי עמוס כוללים גם חטאים בין אדם לחברו, וגם בין אדם למקום. כך למשל, מתוארת מכירה של צדיק לעבדות בעבור שוחד וכן מכירת אביון בעבור כסף פעוט. העם לבושים ב"בגדים חבולים"- בגדים שנלקחו כמשכון בצורה אסורה- ליד מזבח לעבודה זרה ואף שותים יין לידו. השופטים מוגדרים כמי שרומסים את הדלים, ומטים את הדין לרשעים, ואיש ואביו הולכים אל הנערה יחד לזנות. אמנם, מהמשך הספר נראה כי עיקר תוכחתו של עמוס מופנית כלפי אלו השומרים על מצוות שבין אדם למקום אך לא במצוות חברתיות מוסריות. לדוגמא, ניתן לראות את תוכחתו על אלו השומרים את השבת אך מחכים לרגע בו היא תצא ויוכלו לעוות את מאזניהם ("שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ") וכן תוכחתו על השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם אך עדיין " הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר". כעונש על חטאי ישראל, וכן על כפיות טובתם על שלא שמרו טובה לה' שהעלה אותם מארץ מצרים וכן שלא שמעו לנביאים שהקים להם ה' להחזירם בתשובה- יעיק ה' על עם ישראל ויענישם כך שאף אחד לא יוכל להימלט מעונשו.

רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה

בפתח דבריו, עמוס מדגיש כי "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם". המפרשים הסבירו כי דווקא מפני שה' "יודע", כלומר אוהב רש"י, בוחר רד"ק או משגיח מלבי"ם, הם קרובים אליו יותר. כתוצאה מכך עם ישראל גם מכעיסים יותר כאשר הם חוטאים- "כי המלך יכעוס על עבדיו העומדים לפניו אם יעברו מצוותיו, יותר ממה שיכעס על אחרים הרחוקים ממנו" רד"ק. על מנת להדגיש את דבריו, הנביא אומר סדרת משלים הנפתחת ב"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ". רש"י הסביר כי משלים אלו הינם מענה לבני ישראל שזלזלו בנביאים ולא שמעו להם. וממילא, כשם ששניים ההולכים יחדיו כנראה נועדו לפני, וכן אריה השואג ביער ככל הנראה השיג את טרפו, כך הקב"ה איננו שם את רוח הקודש בפי נביאיו אלא אם הפורענות כבר נגזרה מלפניו. מנגד, המלבי"ם מפרש את המשלים כאומרים שעל בני ישראל לראות את עונשם כהשגחה מאת ה' ולא רק כיד המקרה. כך, שכאשר האריה ישאג על בני ישראל, וכן שהם ייפלו בפח אף ללא מוקש- שידעו שדברים אלו אינם יד המקרה אלא עונש מכוון בעקבות מעשיהם. כעונש על חטאיהם, יבוא ה' ויחריב את ארמונות יהודה ורק מתי מעט יוותרו "כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן".

פרות הבשן

עמוס מתנבא כנגד " פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן" שהן נשות יהודה העשירות המתנהלות בחוסר מוסריות "הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה". נשים אלו מתעמרות בחלשים מהן ומפצירות בבעליהם להביא להשיג להן עוד רכוש על מנת שיוכלו להמשיך ולחיות באופן נהנתני. הנביא אף לועג להן ומפציר בהן להמשיך ולעבוד עבודה זרה " בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ" עד שתתמלא סאתו של הקב"ה עליהם והם ייענשו בחומרה. עמוס מנבא כי יבוא רעב על הארץ יחד עם בצורת ניסית אך למרות סימנים מקדימים אלו העם לא חזר בתשובה וראו דברים אלו כיד המקרה ולא כסימן משמיים. כל שנשאר לעם הוא "להתכונן למלחמה" כנגד עונשיו של הקב"ה ואולי כך יוכלו להינצל מהחורבן העתיד ליפול עליהם.