פרשני:בבלי:שקלים יז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים יז א

חברותא[עריכה]

רבי אליעזר בן יעקב אומר: לכן נקרא שער המים, כי בו המים מפכין (יוצאין בזרימה דקה, כרוחב פי הפך) לעתיד לבא, ועתידין (על פי נבואת יחזקאל) להיות יוצאין ונובעים מתחת מפתן הבית בקדש הקדשים. ובתחילתן זרימתן הם בעובי קרני חגבים, וכשמגיעין לשער זה יתרבו ויהיו כבר כרוחב פי הפך.
וכנגד ארבעה שערים אלו שבדרום היה משתחוה ארבע השתחוויות לדרום.
לעומתן של ארבעת השערים בדרום היו ארבעה שערים בצפון, סמוכים למערב:
א. שער יכניה. (ובהמשך המשנה יבואר הטעם שנקרא כן).
ב. שערהקרבן - שבו מכניסים קרבנות קדשי קדשים, שמקום שחיטתן הוא בצפון העזרה.
ג. שער הנשים - שבו נכנסות הנשים לסמוך ידיהם על קרבנן למאן דאמר נשים מותרות לסמוך על קרבנן. ולמאן דאמר שאסורות לסמוך, מכל מקום, היו נכנסות לעמוד על קרבנן.
ד. שערהשיר - שדרכו היו מכניסים כלי שיר לנגינת הלוים.
ולמה נקרא שמו של השער הראשון שבצפון הסמוך למערב שער יכניה?
לפי שבו יצא יכניה מלך יהודה בגלותו, לאחר שנכנס למקדש להשתחוות ולבקש רחמים על הליכתו בגולה לבבל, ויצא דרך אותו שער.
השערים שבמזרח הם:
א. שער ניקנור - על שם ניקנור שהביא דלתותיו מאלכסנדריא בדרך נס.
ב. ושני פשפשין (שערים קטנים שבהם דלתות קטנות) היו קבועין לו בשער הגדול אחד בימינו, ואחד בשמאלו, כדי שיהיו נוחות להפתח למי שירצה, בכל עת שירצה (מאירי). ואף הם נמנים בכלל שלש עשרה השערים.
ושנים נוספים היו במערב, שלא היה להם שם ידוע מפני שלא היו משמשים אלא מעט, לצאת דרך שם לרחבה שאחורי המקדש (מאירי).
נמצאו כל השערים יחד שלשה עשר, וכנגדם היו שלש עשרה ההתשחוויות.
גמרא:
ואמרינן: מתניתין - אבא יוסה בן יוחנן היא, דאמר שלשה עשר שערים היו במקדש, ולפיכך יתכן לפרש שההשתחויות היו כנגד שלשה עשר שערים.
ברם כרבנן (אבל לרבנן) אי אפשר לפרש משנתינו כן. שלדעתם רק שבעה שערים היו בעזרה.
ואם כן על דעתיה דרבנן (לדעת רבנן), יש לנו לדעת: היכן היו שלש עשרה ההשתחוואות הללו?
ומשנינן: רבנן יפרשו כי ההיא כמו דתנינן תמן ששנינו שם במסכת מדות:
שלש עשרה פרצות היו בו בכתל העזרה, שפרצום מלכי יון, וחזרו וגדרום בני חשמונאי. וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחוואות.
שנינו במשנה: ולמה נקרא שמו שער המים? רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכין ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, כנבואת יחזקאל.
ומפרשת הגמרא פסוקי נבואה זו.
כתיב בזכריה (יד ח): "והיה ביום ההוא, יצאו מים חיים מירושלים. חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון. בקיץ ובחרף יהיה".
תני: מבית קדשי הקדשים ינבעו המים. אלא שמשם ועד הפרוכת של קדשי הקדשים יהיה הקילוח דק כקרני סילי וכיליי (כקרני זבובין ויתושין) שהם דקים ביותר.
ומן הפרוכת עד מזבח הזהב יתרחב מעט הקילוח ויעשה כקרני חגבים.
וממזבח הזהב עד עזרות יהיה הקילוח כחוט אריגה של שתי, שהוא עב יותר מקרני חגבים.
ומן העזרות עד מפתן הבית יעשה הקילוח כחוט אריגה של ערב, שהוא עב משל שתי. ומכאן ואילך יתגבר הקילוח ויעשה רוחבו כקילוח היוצא מפי הפך.
דכתיב בנבואת יחזקאל (מז ב ה):
"והנה מים מפכים מן הכתף הימנית, בצאת האיש קדים וקו בידו.
וימד אלף באמה, ויעבירנו במים מי אפסים.
וימד אלף ויעבירני במים מים ברכים.
וימד אלף ויעברני מי מתנים.
וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור, כי גאו המים מי שחו נחל אשר לא יעבר".
וכך הוא ביאור הפסוקים:
"והנה מים מפכים" - יוצאים ברוחב קילוחן כמימי הפך, "מן הכתף הימנית" - דהיינו מן השער הדרומי, וכפי ששנינו במשנתינו: שער המים שבו מפכים ויוצאין מתחת מפתן הבית, וממשיכים ומתחזקים ממקום למקום, וכדלהלן.
"בצאת האיש קדים וקו בידו" - נטל המלאך קנה מדידה בידו.
"וימד אלף באמה" - ומדד אלף אמות ממפתן הבית.
"ויעבירני במים מי אפסים" - העבירני המלאך בחזוני במים. ושם כבר היו המים בעומק מי אפסים. והיינו שהגיעו המים עד קרסולה (עד הקרסוליים).
"וימד אלף, ויעבירני במים מי ברכים" - ושוב מדד המלאך אלף אמה נוספים ושם נתרבו המים והגיעו עד ברכייה (עד הברכים).
"וימד אלף, ויעברני מי מתנים" - מדד אלף אמה נוספים, וכשעברתי שם בחזוני הגיעו המים עד מתנייא (המותניים).
מכאן ואילך "וימד אלף" נוספים, ושם היו המים זורמין ושופטין כ"נחל אשר לא אוכל לעבור". שאפילו לבירנין (ספינה) גדולה, אינה יכולה לעבור בו.
מאי טעמא קאמר הכי? מנין לו שאפילו ספינות אינן יכולות לעבור שם?
שנאמר בישעיה (לג כא) גבי מעיין זה: "וצי אדיר (ספינות גדולות) - לא יעברנו".
הרי להדיא שאין הספינות יכולות לעבור בו.
ומפני מה לא יוכלו הספינות לעבור?
"כי גאו המים" (הוא המשך הפסוק דלעיל) מי שחו".
מהו "מי שחו"?
ומבארת הגמרא שמשמעותו כאילו כתיב תיבה אחת - "משחו".
לומר, שאפילו לשוט במים אי אפשר בנחל השוטף הזה.
ומפרשת הגמרא מאי משמע ד"שחו" לשון שייט הוא - כדאמר רב חונה באתרין (במקומנו), קרו אינשי לשייטא - שחונא.
וכן מצינו במקרא, שנאמר בישעיה: "ופני ידיו בקרבו כאשר יפרש השוחה לשחות". הרי שהשט במים קרוי "שוחה".
רבי יוסי בא לפרש באופן אחר את הביטוי "מי שחו" האמור על נחל זה היוצא מהמקדש.
מהו "מי שחו"?
אמר רבי יוסי בי רבי בון: "מי שחו" היינו מיין (מים) דמתמללין בעלמא (שמשיחין עליהם בעולם).
"שחו" לשון שיחה הוא, וכוונת הכתוב לומר שמי הנחל שוטפין כל כך, עד שהם מעוררין את בני האדם לתהות בהם ולשוחח עליו.
ומביאה הגמרא פסוק נוסף העוסק במעיין זה האמור בנבואת יחזקאל.
כתיב בזכריה: (יג א) "ביום ההוא יהיה מקור (מעיין) נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה"
וקשה, מהו דכתיב במקרא זה "לחטאת ולנדה", דמשמע שמעיין זה כשר רק לטבילת נדה, ול"מי חטאת", שהיו נותנין באפר פרה אדומה. אך לשאר טבילות אינם כשרים, ומדוע, הא מעיין כשר הוא לכל הטבילות?
אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן: כך היא כוונת המקרא. שהמים הזורמים במעיין בקטע שמבית דוד שהיה חוץ לירושלים, ועד יושבי ירושלים - כשרים הם לטבילת נדה לטבול וליטהר מנידתה, ולמי חטאת.
אך בשטח הנהר הזורם מכאן ואילך - מי תערובת הם, שמתערבין מי גשמים במי המעיין. והילכך: כשרים הם רק לטבילת נדה, שטבילתה כשרה בין במעיין ובין במי גשמים. אך פסולים הם למי חטאת, מפני שדינם של מי חטאת לבוא רק מ"מים חיים". והיינו, מי מעיין, וכיון שנתערבו מי גשמים במעיין שוב אין הוא כשר למי חטאת.
אמר רבי אלעזר: לא לזה כיוון הכתוב. אלא כוונת המקרא היא שהמים הקולחים מבית דוד ועד יושבי ירושלמים כשרים הם לטבילת נדה ולמי חטאת.
והמים הזורמים מכאן ואילך - מי קטפריסות הן (יורדים הם במדרון תלול מאד), ודינם של מים היורדין באופן זה שפסולין הם הן לטבילת נדה, והן למי חטאת, כיון שאינם נחשבים כמחוברים למעיין מחמת כן, כמבואר בכמה מקומות, ש"קטפרס" אינו נחשב חיבור ואין המים שם מטהרין.
ומביאה הגמרא מקרא נוסף העוסק במעיין הנזכר.
כתיב ביחזקאל (מז ו) בהמשך נבואתו על חזון מעיין זה:
"ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה, וירדו על הערבה, ובאו הימה, אל הימה המוצאים - ונרפאו המים".
ומפרשת הגמרא מקרא זה: "ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה" - זה ים של סמכו. ששבעה ימים סובבים את ארץ ישראל, ולארבע מהם יצאו מי המעיין הנזכר. וגלילה הקדמונה הוא "ים סמכו" הנמצא במזרחה של ארץ ישראל ועל שם קראה הכתוב "הקדמונה".
"וירדו אל הערבה" - זה ים של טבריא.
"ובאו הימה" - זה ים המלח.
"אל הימה המוצאים" - זה הים הגדול.
ולמה נקרא שמו "מוצאים"?
כנגד שתי פעמים שיצא ים זה להציף את העולם, אחד בדור אנוש, ואחד בדור הפ לגה.
אמר רבי לעזר בשם רבי חנינה: בראשונה כשיצא הים בדור אנוש יצא עד מדינה ששמה קלבריאה והיא במדינת צרפת, ובשניה - בדור הפלגה יצא הים עד כיפי (הסלעים) שבמדינת ברבריאה
רבי אחא בשם רבי חנינה אומר: בראשונה בדור אנוש יצא עד כיפי ברבריאה, ושניה יצא עד עכו ועד יפו.
ודריש ליה מקרא דאיוב דכתיב: ויען ה' את איוב ... ואומר: עד פה תבוא ולא תוסיף, ופה ישית בגאון גליך".
ומפרש לקרא הכי: "עד פה תבוא ולא תוסיף". "פה" כמו "כה". שאמר ה' לים עד פה תבא, והיינו עד עכו תבוא, ולא תוסיף להתפשט הלאה, לפי שעכו היא גבול ארץ ישרא ל.
"ופה ישית בגאון גליך". שאמר ה' לים: עד יפו אשית גאון גליך, ולא יותר. ו"פה" הוא כמו "יפו".
ועתה חוזרת הגמרא לפרש את סוף המקרא הנזכר, שנאמר שם אחר שפירט הכתוב שמי המעיין האמור יוצאים אל ים סמכו וים טבריה וים המלח וים הגדול - "ונרפא המים", שעל ידי שנכנסים בהם מי המעיין ירפאו המים שבימים אלו.
ומקשינן: הניחא ימא רבא (ים הגדול) וימא דמילחא (וים המלח) שמימיהן מלוחין, על כן יש צורך למי המעיין שירפאום בשביל למיתקן (שיתמתקו ממליחותם).
אלא ימא דטבריא וימא דסמכו - מה צורך יש לרפאותם שהרי מימיהן מתוקים.
ומשנינן: הא דנכנסו מי המעיין גם לימים אלו, הוא כדי לרבות דגתם, שעל ידי מים אלו הבאים מהמעין יתברכו מימיהם לגדל הרבה דגים.
דכתיב ביה: (ביחזקאל גבי מעיין זה) "למינה תהיה דגתם". ותיבת "למינה" מיותרת היא, שהרי פשיטא דלמינה תהיה. אלא בא קרא זה ללמדנו שלמיני מינים תהיה דגתם, ותהיה דגתם מרובה ביותר, מה שאין מצוי כן בשאר ימים.
תני אמר רבי שמעון בן גמליאל: מעשה שהלכתי לציידן. והביאו לפני יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי (בתבשיל) אחד.
כתיב בסיפא דקרא דלעיל "ונרפא המים" על ידי מי המעיין.
וכתיב שם בהמשכה של הנבואה על המעיין הנזכר: "בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח ניתנו".
וקשה דבתחילה כתיב "ונרפאו המים", ואת אמרת בהמשך הדברים "ולא ירפאו המים"?
ומשנינן: אין כוונת המקרא לומר שאין מים אלו מרפאין. כי בודאי מרפאין הם כדכתיב בתחילה.
אלא, מקום הוא, ושמו "ולא ירפאו". ובא הכתוב לומר שלא יגיעו המים עד למקום הזה, הקרוי "ולא ירפאו", כי מקומות אלו "למלח ניתנו".
עוד כתיב שם בהמשך לפסוק זה: "ועל הנחל יעלה על שפתו, מזה ומזה, כל עץ מאכל. לא יבול עלהו, ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר. כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה".
תני, אמר רבי יהודה: לפי שבעולם הזה תבואה עושה (גדילה) לששה חדשים, שהרי בחשון זורעים את התבואה ובניסן כבר מביאים מנחת העומר מהתבואה החדשה. ואילו אילן עושה פירותיו אחת לשנים עשר חודש.
אבל לעתיד לבא, התבואה עושה לחדש אחד, ואילן עושה לשני חודשים.
מאי טעמיא ומקורו לכך?
דכתיב בהאי קרא: "כל עץ מאכל ... לחדשיו יבכר". ומיעוט רבים שנים. נמצא שלעתיד לבא יבכרו האילנות פירותיהם אחת לחודשיים, וכיון שדרך התבואה לבכר במחצית הזמן מאילן, כמו שנתבאר, למדנו שלעתיד לבא עתידה התבואה לבכר אחת לחודש.
אמר רבי יוסי (בא לחלוק על דברי רבי יהודה): לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים, ואילן עושה פירותיו לשנים עשר חודש. אבל לעתיד לבא התבואה עושה לחמשה עשר יום, ואילן עושה פירות אחת לחודש אחד.
שכן מצינו שעשתה התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום. שהרי הגשם הראשון ירד באותה שנה בתחילת ניסן וגדלה בתבואה מהר, וקרב ממנה מנחת העומר, הבאה בששה עשר בניסן. וכיון שתבואה מבכרת במחצית הזמן מאילן, למדים אנו שאילן מבכר לחודש אחד.
מאי טעמיה? כלומר, היכן מצינו כן ביואל?
דכתיב: (יואל ב) "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם, כי נתן לכם את המורה לצדקה, ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון". הרי, שהיורה ירד באותה שנה בניסן, ובששה עשר בניסן הביאו כבר את העומר.
ומקשינן: ומה מקיים (היאך מבאר) רבי יוסי לקרא "לחדשיו יבכר", שמשמע מיניה שאחת לחודשיים יוציא האילן פירותיו, (שהרי מיעוט רבים שנים) ולא אחת לחודש?
ומשנינן: רבי יוסי מפרש לקרא הכי "לחדשיו יבכר" - בכל חודש וחודש יהיה מבכר ולשון "חדשיו" היינו חודשים דעלמא.
והשתא מפרש לה לסיפא דהאי קרא, דכתיב: "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה". רבי יוחנן אמר: תרופה לשון פרי הוא. וקאמר קרא: תרפיה (הפירות) של אילנות אלו מציץ עליה - נראין יותר מן העלין שבאילנות, לפי שמרובין הם מאד.
ומקשינן: וכי תרף לשון מזונה (מזון) הוא? והיאך אפשר לבאר דתרפיה היינו הפירות?
אלא ודאי ד"תרפיה" - לשון תרופה הוא. וכוונת הכתוב שעלין אלו מרפאים את מי שאוכלם.
ונחלקו רב ושמואל מהי התרופה שבעלין אלו:
חד אמר: להתיר פה שלמעלן, שהאלמים האוכלין עלים אלו יהיו מדברים.
וחד אמר: להתיר פה שלמטן. שרחמן של העקרות האוכלות עלין אלו נפקד.
וכן נחלקו רבי חנינה ורבי יהושע בן לוי.
חד אמר: שעלין אלו מועילין להתיר פה עקרות, וחד אמר: להתיר פה אלמים. והיינו כרב ושמואל.
שנינו במשנה: לעומתן בצפון סמוכין במערב שער יכניה ... ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו.
ומביאה הגמרא את המעשה שהיה עם יכניה (הוא יהויכין המלך) במקדש טרם יציאתו לגלות.
אתה מוצא בשעה שעלה נבוכדנאצר לכאן, לארץ ישראל, כדי לקחת את יהויכין מלך יהודה, שהמליכו במקום יהויקים אביו, ויעצו שרי בבל לסלקו.
בא וישב לו בדופני של אנטוכיא (במגרשה של העיר אנטוכיא).
ויצאה סנהדרין גדולה לקראתו, ואמרה לו: האם הגיע כבר הזמן הבית הזה ליחרב?
(ושאלוהו כן לפי שידעו מהנביאים שעתיד הבית ליחרב, ורצו לידע אם ביאתו עתה לארץ ישראל בשביל כך היא).
אמר להן נבוכדנאצר: לא להחריב הבית באתי. אלא, אותו שהמלכתי עליכם (יהויכין) - תנוהו לי, ואני הולך.
באו הסנהדרין ואמרו ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנאצר בעי לך (חפץ בך).
כיון ששמע מהן כך, נטל יהויכין את המפתחות של בית המקדש, ועלה לגגו של היכל.
אמר לפניו: רבונו של עולם, לשעבר היינו נאמנים לך והיו מפתחותיך מסורין לנו. עכשיו, שאין אנו נאמנים - הרי מפתחותיך מסורין לך.
ופליגי תרין אמוראין מה היה באותה שעה שזרק המפתחות כלפי מעלה.
חד אמר: זרקן למעלה, ועוד לא ירדו.
וחד אמר: באה כמין יד מלמעלה, ונטלתן מידו.

דרשני המקוצר[עריכה]