פרשני:בבלי:שקלים כב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שקלים כב א

חברותא[עריכה]

רבי אליעזר אומר: אין הדבר תלוי במקום טומאתו אלא רק בחומרת טומאתו.
ולפיכך: את שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בפנים ובין שנטמא בחוץ, ישרף בחוץ.
ואת שנטמא בוולד הטומאה, בין שנטמא בחוץ ובין שנטמא בפנים, ישרף בפנים בעזרה.
רבי עקיבא אומר: אין הדבר תלוי בחומרת טומאתו אלא רק במקום טומאתו. ולעולם במקום טומאתו שם תהא שריפתו, שאם נטמא בפנים ישרף בפנים, ואם נטמא בחוץ ישרף בחוץ.
גמרא:
בר קפרא אמר: מה שחילקו במשנה בין אב הטומאה לוולד הטומאה אין הכוונה לאב הטומאה ממש ולוולד הטומאה ממש.
אלא הא דקתני שנטמא באב הטומאה הכוונה שנטמא דבר תורה (וקרי לה אב הטומאה משום דאב הטומאה הוא לעולם דאורייתא, דליכא מדרבנן אב הטומאה).
ומה דקתני שנטמא בוולד הטומאה היינו שנטמא טומאה מדבריהם, וכגון שנגע הבשר במשקין שנגעו באוכלין, דהוו ראשון לטומאה רק מדרבנן.
ורבי יוחנן אמר: בין זה ובין זה, היינו בין מה דקתני אב הטומאה, ובין מה דקתני וולד הטומאה, טומאתן דבר תורה היא.
וקשיא דרבי יוחנן על דבית שמאי.
כלומר דברי בית שמאי קשים להולמם לדעת רבי יוחנן, דאמר כל הטומאה דמיירי בה מתניתין היא מן התורה.
דבית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים, חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. ואם גם מה שנטמא בוולד הטומאה טומאתו דאורייתא, אם כן קשה מה החילוק בין מה שנטמא באב הטומאה בחוץ, שאין מכניסין אותו לשורפו בעזרה משום דאין מכניסין טומאה לעזרה, לבין מה שנטמא בולד הטומאה בחוץ.
וכי זה וזה לא דבר תורה הוא!? וכיון ששניהם טמאין מדאורייתא אין להכניסן לעזרה.
ותמהינן: אפילו על דבית הלל לא מקשייא?!
הלוא דברי רבי יוחנן שכל טומאות שמיירי בה המשנה הן דבר תורה מוקשים גם מדברי בית הלל.
דבית הלל אמרי הכל ישרף בחוץ, חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים. וקשה, אם גם הנטמא בוולד הטומאה טומאתו מן התורה, אם כן מה בין הנטמא בולד הטומאה בפנים ששריפתו בקודש הואיל וטומאתו בקודש, לבין מה שנטמא באב הטומאה בפנים, שגם הוא הואיל וטומאתו בפנים תהא שריפתו בפנים. וכי זה וזה לא דבר תורה הוא?!
ומסקינן: לא הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא. שמכח קושיות הללו לא שקלו וטרו רבנן בפירוש המשנה כפירוש רבי יוחנן, אלא לדעת בר קפרא, האומר כי מה שאמרינן במשנה שנטמא באב הטומאה, הכוונה שנטמא מדאורייתא. ומה דאמרינן שנטמא בוולד הטומאה הכוונה שנטמא מדרבנן.
ואף לשיטתו תמהה הגמרא: וקשיא דבר קפרא על דבית שמאי.
כלומר דברי בית שמאי קשים לדעת בר קפרא: דבית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ.
וקשה: מה החילוק בין אב הטומאה (בנטמא באב הטומאה) בין שנטמא בחוץ לבין שנטמא בפנים?
וכי זה וזה לא דבר תורה הוא!? הלוא הנטמא באב הטומאה הוא טמא מן התורה, ומדוע אם נטמא בחוץ ישרף בחוץ, ואם נטמא בפנים ישרף בפנים.
ומשנינן בגין (בשביל) טעמו דרבי עקיבא, כלומר, דמודו בית שמאי לטעם המוזכר בדברי רבי עקיבא, דרבי עקיבא אמר: במקום טומאתו שם תהא שריפתו.
וגם בית שמאי סברי הכי. ולכן חילקו בין נטמא בחוץ שאז שריפתו בחוץ לבין נטמא בפנים שאז שריפתו בפנים. ורק חלקו על רבי עקיבא, שהוא סבר שאפילו נטמא בטומאה דרבנן הדין כן, ובית שמאי סברי דאם נטמא בטומאה דרבנן לעולם שריפתו בפנים.
ומקשינן תו: ואפילו לבית הלל לא מקשייא?! כלומר גם לדעת בית הלל קשה:
דבית הלל אמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים. וקשה: מה החילוק בין הנטמא בולד הטומאה (מה החילוק בוולד הטומאה) בין שנטמא בפנים לבין שנטמא בחוץ.
וכי זה וזה לא מדבריהם הוא?!
הרי הכל טמא מדרבנן, ומן התורה הוא טהור, ומדוע לא יכניסוהו לשורפו בפנים?
ומשנינן: בגין טעמו דרבי שמעון, כלומר, משום הדין שמצינו בדברי רבי שמעון, אמרו בית הלל את דינם שאין מכניסין טומאה דרבנן לשרוף בעזרה.
דרבי שמעון אמר: מאכלו ומשקו של מצורע, שנגע בו המצורע, אין מביאין אותו לג' מחנות שהוא משתלח מהם (דהיינו מחנה ישראל מחנה לויה ומחנה שכינה) כיון שהם טמאין.
וחזינן שאף שאין מכניסין אותן, מכל מקום אין משתלחין לחוץ לג' מחנות.
הרי שיש חילוק בין להכניס לבין להוציא, והכי נמי סברי בית הלל דבשר קודש שנטמא טומאה דרבנן אין מכניסין לעזרה, ומכל מקום אין צריך להוציאו ממנה, והוא נשרף שם בעזרה.
הלכה ד - מתניתין:
מצידו הדרומי של המזבח היה בנוי כבש, כמין גשר משופע שבו היו עולים אל המזבח. אורכו ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה.
וכשהיו הכהנים מעלים את אברי קרבן התמיד לא היו מעלין אותן מיד אל המערכה שעל גב המזבח, אלא נותנים אותם תחילה על הכבש, והולכין ללשכת הגזית לקרוא את שמע, ואחר כך מעלים אותם על גבי המזבח.
המשנה באה לפרש באיזה מקום על הכבש היו נותנים את האברים בינתיים:
א. אברי התמיד ניתנין מחצי הכבש ולמטה. היינו, בט"ז אמות תחתונות של הכבש, בצד של הכבש, דהיינו בח' אמות מזרחיות שלו.
ואברים של קרבנות המוספין היו ניתנין מחצי כבש ולמטה, באותם שמונה אמות שבצד.
ואברי המוספין של ראשי חדשים היו נותנין על כרכב המזבח, דהיינו על המזבח עצמו, באמה החיצונה של המזבח, בין קרנות המזבח.
ב. תרומת השקלים, והבאת הביכורים - אינן נוהגין אלא בפני הבית.
אבל כשאין בית המקדש קיים אינן נוהגין.
שקלים - משום שהם צורך קרבן, וכשאין קרבנות אין שקלים.  91  וביכורים - דכתיב "תביא בית ה' אלוהיך". ודרשינן: כל זמן שיש לך בית ה' יש לך ביכורים. אין לך בית ה' אין לך ביכורים.

 91.  אם הקדיש שקלים בזמן הזה - לדעת רוב הראשונים זהו הדין האמור במשנה, והרי הם קדושים. אך לדעת הרמב"ם והמאירי אין הם קדושים אפילו בדיעבד, ומשנתנו מדברת שהקדיש את השקלים לבדק הבית ולא לקרבנות (עיין בהרחבה ביאור הענין ב"באור ההלכה", שקלים א ח, לגר"ח קנייבסקי). והרע"א והחת"ס (יו"ד רל"ו) כתבו שאי אפשר להביא קרבנות צבור בזמן הזה (אפילו כשאפשר להביאם בטומאה) משום שאין לנו שקלים מכל ישראל. ומוכח מדבריהם שהם סוברים שמעיקר הדין אפשר להקדיש גם בזמן הזה שקלים, באם ירצו להקריב קרבנות ציבור. ורק הזרע אברהם (דף כג) כתב שבזמן שאין מקדש אין אפשרות להקדיש שקלים. וצריך עיון מקורו.
אבל הפרשת תרומה ומעשר הבאין מן הדגן, ומצוות הפרשת והקדשת מעשר בהמה, וקדושת הבכורות - נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
תרומה ומעשר תלויות בקדושת הארץ, וקדושת הארץ לא בטלה.
ומעשר בהמה הוקש למעשר דגן.
והבכורות חובת הגוף הם וקדושתם מרחם, ולכן נוהגין גם בזמן הזה.
המקדיש שקלים וביכורים בזמן הזה חל הקדשו, והרי זה קודש, ומניח את הביכורים עד שירקבו, והשקלים יגנזו או שיוליכם לים המלח.
רבי שמעון אומר: האומר בזמן הזה על הביכורים "הרי אלו קודש" - לא חל הקדשו ואינן קודש, כיון שכתוב בהם במפורש "תביא בית ה' אלהיך", ועתה אין בית.  92 

 92.  לפי הרמב"ם, מה שאמר רבי שמעון שהמקדיש את ביכוריו אינם קודש הוא מחמת שהקדישם לבדק הבית. ומבאר התוספות יו"ט טעמו, שאין הוא יכול להקדישם לבדק הבית הואיל והביכורים אינם ממונו, אבל את השקלים הוא יכול להקדיש לבדק הבית (גם לאחר שהקדישם כבר עבור קרבות צבור). שהרי מצינו שמתרים אדם קדשי מזבח לבדק הבית, והיינו, שצריך ליתן דמיהם לבדק הבית.
אבל המקדיש שקלים בזמן הזה חל הקדשו, כיון שאין מקרא מפורש המלמד שאין להקדיש בזמן הזה.
גמרא:
שנינו במשנה: אברי המוספין של ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח.
ומפרשינן: איזהו כרכוב המזבח?
זהו אמה חיצונה של המזבח שבין קרן זו של המזבח לקרן זו של המזבח, שבראש המזבח בארבעת פינותיו היו ד' קרנות כל אחת אמה על אמה, והמקום שביניהם, ועוד אמה לפנים מהם, הוא מקום הילוך רגלי הכהנים. והוא הנקרא כרכוב.
ומסתפקת הגמרא מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מי מהן קודם להקרבה?
רבי ירמיה סבר מימר (אמר) מוספי ראש חודש קודמין, ומקריבין אותם תחילה.
חיילה (כוחו וראייתו) דרבי ירמיה מן הדא (מדין זה):
דתניא: ראש חודש שחל להיות בשבת ושייך בו שירו של שבת ושירו של ראש חודש, הדין הוא ששירו של ראש חודש קודם, ואומרין רק שיר של ראש חודש ואין אומרים שירו של שבת.
הרי שראש חודש עדיף. וכמו שהוא עדיף לענין השיר כן הוא עדיף לענין שמוספו יקרב תחילה.
ודחינן: אמר רבי יוסה: שנייא היא.
כלומר, אין ראיה משם, דשאני התם, דתמן היינו טעמא ששיר של ראש חודש דוחה של שבת, משום דאמר רבי חייא בשם רבי יוחנן: היינו טעמא שאומרים שיר של ראש חודש ולא שיר של שבת, כדי לפרסמו ולהודיע לכל שהוא ראש חודש. לפי שאין הכל רואין את הלבנה בחידושה, ואם לא יאמרו שיר של ראש חודש לא ידעו שקדשו את החודש.
ברם (אבל) הכא, שעומדין לפניו מוספי שבת ומוספי ראש חודש, הקרבת מוספי שבת קודמין, על שם (משום הכלל) "כל התדיר מחבירו - קודם את חבירו".
וכיצד היה עושה? היה שוחט מוספי השבת קודם, לפי שהן תדירין. ואומר עליהן שירו של ראש חודש כדי לפרסמו שהוא ראש חודש.
שנינו במשנה: המקדיש בזמן הזה שקלים וביכורים הרי זה קודש,  93  רבי שמעון אומר האומר ביכורים קודם אינן קודש.

 93.  ובטעם של רבנן, הסוברים שאפשר להקדיש ביכורים, על אף שהם אינם ממונו, כתב הגר"ח (בהלכות ערכין) שהם סוברים כרבי יהודה, שאמר בסוף מסכת ביכורים שיש לבעלים טובת הנאה בנתינת הביכורים למי שהם רוצים, ורבי שמעון החולק, סובר שאין דין נתינה בביכורים אלא חייב המביא להניחם לפני המזבח, ובכך זוכים בהם אנשי משמר. והוכיח החזון איש בגליון הגר"ח, שגם לפי רבי שמעון יש דין נתינה שיכול הישראל ליתן לאיזה כהן שירצה, ורק מדרבנן תיקנו שינתנו לאנשי משמר. שמצינו במשנה במסכת מעשר שני בפרק חמישי שלפי רבי שמעון חייבים לבער את הביכורים, יחד עם המעשרות, בזמן ביעור מעשרות. והרי אין אפשרות להבאת ביכורים בערב הפסח (שהוא זמן הביעור). ובהכרח שהביאם בשנה הקודמת, אך לא נתנם לכהן אלא לקחם לעצמו, ועתה יש מצוה ליתנם לכהן. אך לדברי הגר"ח שאין כלל דין נתינה בביכורים אלא זוכים בו מאליו אנשי משמר כשהביאם, הרי משלקחם הוא גזלן, ולא נאמר דין ביעור על מצות השבת הגזילה.
ודייקינן: משמע שרק בדין הביכורים הוא חולק על תנא קמא וסבר שאי אפשר להקדישן בזמן הזה, הא שקלים שהקדישן בזמן הזה גם הוא מודה שקדשו.
ורבי שמעון בן יהודה אמר משום רבי שמעון: בין אלו ובין אלו לא קדשו דגם המקדיש שקלים בזמן הזה לא קדשו.
שנינו במסכת כריתות: גר שנתגייר צריך להביא קן של שתי ציפורים לעולה. ובזמן הזה אף שאינו מקריב, מכל מקום אין זה מעכב את גירותו.
ותני בברייתא: גר בזמן הזה, צריך להביא להפריש לצורך קינו שיביא לכשיבנה בית המקדש, רביעית כסף. דהיינו דינר, שהוא דמי קן.
ואמר רבי שמעון: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי, ואמר שלא יפריש כן מפני התקלה, שאיכא למיחש שמא יהנה ממנו, וימעל.
ומפרשינן מהו הא דאמרינן "מפני התקלה"?
כהדה דתני (כענין אותה ששנינו): אין מקדישין חפצים להקדש, וכן לא מעריכין (היינו האומר ערכי עלי ומביא דמיו המפורשים בתורה לבקד הבית), ולא מחרימין לבדק הבית בזמן הזה, מפני חשש תקלה.
ואם הקדיש או העריך או החרים.
אזי הכסות שהקדיש תישרף.
והבהמה תיעקר (תמות).
כיצד הוא עושה? נועל בפניה הדלת, והיא מתה מאליה, לפי שאסור להרוג בהמת קדשים בידים.
והמעות שהחרים לבדק הבית ילכו לים המלח, ולא ישהה אותן מפני התקלה.
ומספקינן: אם עבר הגר והקדיש רובע הסלע לצורך קינו - מהו? האם חל הקדשו או לא?
ופשטינן: מן מה (ממה) דאמר רבי שמעון גבי הפרשת קן לקרבן הגר: ביטלה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה - הדא אמרה (זאת אומרת) עבר והקדיש קדשו. כי משמע שרק מפני התקלה בטלה, אבל בדיעבד קדשה.

דרשני המקוצר[עריכה]