פרשני:בבלי:חולין ג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ג א

חברותא[עריכה]

ומכאן למדנו כי חרב הנוגע במת הרי הוא טמא בדרגת טומאה כחלל עצמו,  7  שכל כלי מתכות הנוגעים בטומאת מת הראויה לטמא כלים (וכגון אבי אבות הטומאה ואב הטומאה שהן שתי דרגות בטומאה המטמאים כלים, אבל טומאה שהיא במדרגת "ראשון לטומאה" ולמטה אינה מטמאה כלים) מקבלים את דרגת הטומאה של המטמא אותם. והיינו, אם נגעו כלי מתכות במת הרי הם טמאים במדרגת אבי אבות הטומאה, ואם נגעו באב הטומאה (וכגון באדם שנגע במת), הרי הם נעשים אב הטומאה.

 7.  נחלקו רבותינו הראשונים האם הדין של חרב כחלל נאמר רק בכלי מתכות (עיין רש"י כאן), או שהוא נאמר לגבי כל הכלים. ובחברותא למסכת אהלות (פרק א משנה א) מתבארים הדברים בהרחבה, הן בביאור על המשנה, והן בביאור על הר"ש.
ואם כן, תיקשי, כיצד יכול הטמא לשחוט קרבן? והרי כיון שאותו טמא, שנגע במת ובא לשחוט את הקרבן, אב הטומאה הוא - לטמייה לסכין בנגעו בה, ותהיה הסכין טמאה כמותו באב הטומאה, ואזל סכין בשעת השחיטה וטימיתיה לבשר?!  8 

 8.  ואם כי לא הוצרכנו לומר שהסכין היא אב הטומאה, שהרי גם אם הסכין היתה ראשון לטומאה היא היתה מטמאת את הבשר, אלא רבותא השמיענו, שאותו סכין הוא טמא אפילו בטומאה חמורה של אב הטומאה.
אלא, בהכרח, לא איירי הכא שנטמא האדם הטמא בטומאת מת, אלא איירי דאיטמי בטומאת שרץ, ואז הוא נעשה ראשון לטומאה, ואינו מטמא כלים.
ואי בעית אימא, לעולם איירי דאיטמי במת, וכגון שלא שחט בסכין של מתכת אלא איירי שבדק קרומית של קנה העשויה עץ, ושאין בה בית קיבול, וקיימא לן שפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה, ושחט בה!
דתניא: בכל שוחטין: בין בצור של אבן, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה העשויה מעץ.
אביי אמר: הכי קתני: הכל שוחטין, ואתי הכל לרבויי - ואפילו כותי!
במה דברים אמורים, כשישראל עומד על גבי ו.
אבל, אם לא עמד הישראל על גביו כל משך זמן השחיטה, אלא היה הישראל יוצא ונכנס, לא ישחוט הכותי. ואם שחט, חותך הישראל כזית בשר מהבהמה ששחט הכותי, ונותן לו לכותי לאכול.
אם אכלו הכותי, מותר לישראל לאכול משחיטתו. שאין הכותי חשוד לאכול נבילות וטריפות. ומדאכלו, מוכח ששחט כראוי. אבל אם לא אכלו הכותי עצמו, אין לסמוך ששחט כראוי מזה שהוא מאכיל לישראל, על אף שאסור להאכיל דבר האסור מדין "לפני עור לא תתן מכשול", כי הכותים מפרשים שה"מכשול" האמור בפסוק הוא מכשול של אבן וכדומה, ולא מכשול באיסור, ואם כן לא מוכח מהא דהם נותנים לישראל לאכול מהבשר השחוט שאכן הם שחטו אותו כהלכתו, ואסור לאכול משחיטתו.
חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו אם שחטו דיעבד נמי לא אוכלין משחיטתן, כי שמא ישהו (שהו), שמא ידרסו, ושמא יחלידו.
ודנה הגמרא: אליבא דאביי, הא דקתני וכולן ששחטו שחיטתן כשירה, אהייא קאי?
אילימא דקאי אחרש שוטה וקטן, הרי עלה קאי, שזהו המשך הדברים, ואם כן "ואם שחטו", בוי"ו החיבור, מבעי ליה למכתב, ואמאי נקט "וכולן ששחטו"!?
אלא" וכולן ששחטו" קאי אכותי, שנכלל בתחילת המשנה ב"הכל שוחטין".
ותמהינן טובא: הא אמרת כשישראל עומד על גביו של הכותי שחיט אפילו לכתחילה, ואם כן כיצד אמרת דהא דקתני בסיפא דכשאחרים רואין אותן שחיטתן כשירה בדיעבד קאי אכותי!? ומסקינן: קשיא לביאורו של אביי!
אמר רבא, ותמה על אביי: וכי כאשר כותי שוחט וישראל יוצא ונכנס לכתחילה לא ישחוט הכותי?
והתנן: המניח עובד כוכבים בחנותו, ויש באותה חנות יין, וישראל יוצא ונכנס לחנות - מותר אותו היין שבחנות ואינו נאסר מחשש שמא ניסך העובד כוכבים את היין לעבודה זרה.  9 

 9.  יש ראשונים שכתבו כי אין לשחוט בהמה שצריך אח"כ לברר השחיטה, שמא ישכחו לברר, ויאכלוה בלא בירור. ואפילו אם בדיעבד יהיה כשר בלא בירור. ולכן, לכתחלה, אין ליתן לו לשחוט. ואומרים האחרונים, שהגאונים חולקים בזה על הראשונים האומרים שיכולים לתת לאדם לשחוט ואפילו אם אין יודעים אם הוא מומחה לשחיטה, על סמך שאח"כ יבררו אם שחט טוב, משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם. ומשמע, דאע"ג שצריך לברר, כיון דבדיעבד אם לא בררו כשרה השחיטה כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, שפיר יכול לשחוט אדם שצריך לברר את שחיטתו. וכתב בספר הערות מהגרי"ש אלישיב (כתב יד), שנראה לומר שאין כאן מחלוקת. כי הגאונים מדברים באופן שסומכים מדאורייתא על רוב, אלא שיש כלל דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ואם לא ביררו סמכינן ארוב, שהוא היתר גמור. אבל כאן, ש"יוצא ונכנס" אינו היתר גמור, אלא סמכינן עליו בדיעבד, וכלשונו של התוס' "כל זמן שיכול לתקן" וכו', משמע שאינו משום בירור, אלא צריך לתקן. וכן ראיה מהפירוש הראשון של התוס', שאומר דבדיעבד פסול, משמע שאין יוצא ונכנס "מתיר", אלא בעינן שיאכל הכותי, ולכן חיישינן שמא ישכח ולא יאכילנו.
ומוכח, דהא דישראל יוצא ונכנס מוריד את כל החששות, ומותר לכתחילה.
ודחינן: התם בדין היין מי קתני דלכתחילה מניח הישראל את העובד כוכבים להשאר בחנות עם היין? הרי המניח עובד כוכבים בחנותו קתני, שהוא לישנא של דיעבד!
אלא מהכא איכא למיפרך: אין השומר את היין ממגע עובד כוכבים צריך להיות יושב ומשמר את היין בקביעות,  10  אלא אף על פי שיוצא ונכנס הרי היין מותר?!

 10.  כתבו הראשונים (רמב"ן, ורשב"א, במסכת עבודה זרה סט א), שאין להתיר אלא במקרה שהגוי לא סגר את הדלת, שרק אז לא חיישינן שמא נגע ביין. אך אם ידוע לנו שהגוי סגר את הדלת, חיישינן שמא נגע, והיין אסור.
אלא אמר רבא: הכי קתני: הכל שוחטין, ואפילו כותי.
במה דברים אמורים, כשישראל יוצא ונכנס. אבל אם בא הישראל לאחר השחיטה ומצאו לכותי שכבר שחט, חותך הישראל כזית בשר ונותן לו לכותי לאכול. אכלו הכותי לכזית בשר, מותר לישראל לאכול משחיטתו. אבל אם לא אכלו, אסור לישראל לאכול משחיטתו.
והמשך המשנה הוא: חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו אם שחטו דיעבד נמי לא מכשרינן לשחיטתן, מחמת החשש שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו.
ודנה הגמרא אליבא דאוקימתא דרבא: "וכולן ששחטו", דקתני בסיפא שחיטתן כשרה - אהייא קאי?
אילימא אחרש שוטה וקטן, הרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה למיכתב.
אלא אכותי קאי, לומר ששחיטתו כשרה בדיעבד, והא לא מצית למימר הכי, כי הא אמרת שאפילו לא היה הישראל נוכח בכל שעת שחיטתו של הכותי אלא רק היה יוצא ונכנס - שחיט הכותי לכתחילה?!
ומסקינן: קשיא אליבא דאוקימתא דרבא.
רב אשי אמר: הכי קתני: הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר! ומבארינן: מומר למאי? מומר לאכול נבילות לתיאבון, שאם אינו מוצא בשר שחוטה הוא אוכל בשר נבילה.
וכדרבא, דאמר רבא, ישראל שהוא מומר, לדבר זה שהוא אוכל נבילות לתיאבון, הבא לשחוט,

דרשני המקוצר[עריכה]