פרשני:בבלי:חולין לג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין לג א

חברותא[עריכה]

מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה (את היד שיצאה) מידי נבלה, או לא.
וצדדי הספק הם: כיון שאין שחיטת שני הסימנים שוה לגבי היד שיצאה, שהרי בשחיטת הסימן הראשון, כאשר היד היתה בפנים, נשחט הסימן כדי להתיר את העובר וכדי לטהרו מידי נבילה, ואילו בשחיטת הסימן השני, כיון שהוציא העובר את ידו, לא הועילה שחיטת הסימן השני כלפי היד הזאת אלא לטהרה מידי נבילה ולא להתירה באכילה, ולכן אינם מצטרפים לשום ענין, או כיון ששחיטת שני הסימנים באה גם לטהר מידי נבילה, הרי לגבי טהרת האבר מצרפת השחיטה של שני הסימנים?
ובפרק בהמה המקשה פושט רבא את הספק, שמסתבר, כמו שהסימן הראשון מצטרף לסימן השני להתיר את כל הבהמה באכילה, כך הם מצטרפים לטהר את האבר שיצא מידי נבלה. וכן יש לפשוט את בעית רבי זירא.  219 

 219.  כך כתב רש"י. והקשה המהר"ם, הלוא יש לחלק בין בעית אילפא לבעית רבי זירא, ולומר שסברת רבא שפשט את בעית אילפא אמורה רק בבעית אילפא לפי ששם העובר ניתר על ידי הסימנים, אבל בבעית רבי זירא שהיא על כל הבהמה - אין סברא זו! ותירץ, שרבא מוכיח, שסברא זו, שכיון שיש חילוק בין הסימנים לכן אין מועילה השחיטה כלל, לא קיימת. שאם כן היה לנו לאסור את העובר עצמו, וכיון שכן נפשטת גם בעית רבי זירא.
והדרינן לשמעתין ואמרינן: עד כאן לא איבעי לן, אלא לטהרה מידי נבלה. אבל באכילה, בודאי שהיא אסורה לדעת רבי זירא, מפני שנטרפה בין שני הסימנים. ומוכח שחזר בו רבי זירא מסברתו שאין טרפה לחצי חיות.
אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא: דלמא, לעולם לא הדר ביה רבי זירא מסברתו שאין טרפה לחצי חיות, ולשיטתו אין מקום לבעיה שהרי הבהמה כשרה אף לאכילה.
ורבי זירא, לדבריו דרבא, הסובר שיש טרפה לחצי חיות, קאמר את הבעיה. וליה, לא סבירא ליה.  220 

 220.  לפי שיטת רש"י, לא מצאנו אמורא שחלק על ריש לקיש, ולא נחלקו רבא ורבי זירא אלא בטעמו של ריש לקיש, ונשאר הדבר בספק אם חזר בו רבי זירא או לא. ולענין הלכה יש לפסוק כרבא, שאם שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה - כשרה מטעם שריאה מנחא בדיקולא, אבל אם שחט את הקנה וניקבו בני מעיים - טריפה, לפי שיש טרפה לחצי חיות. וכן פסקו בעל המאור והרשב"א. (תורת הבית בית ב' שער ג' כ"ט ב). אמנם לפי התוספות, רבי זירא בבעייתו חולק על ריש לקיש ומטריף במקום שריש לקיש הכשיר, ואין הכרח שחזר בו מבעייתו. (עיין בהערות 216 ו- 217). והרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו להחמיר כרבי זירא. וכן פסקו הטור והשו"ע יור"ד סימן כ"ו ס' ב.
ועתה, מביאה הגמרא אמורא שהבין את דינו של ריש לקיש כרבא, ולמד מדברי ריש לקיש הלכה באיסור אבר מן החי.
איסור אבר מן החי ניתר על ידי שחיטת שני סימנים של הבהמה, אף כשהיא מפרכסת.
אך כל זמן שלא יצאה נפשה של הבהמה, אסור לאכול ממנה משום איסור "לא תאכלו על הדם", (ויקרא יט כו), ואין לוקים על לאו זה  221 .

 221.  לדעת רש"י, איסור זה הוא מדרבנן, והלימוד מ"לא תאכלו על הדם" הוא אסמכתא. (לקמן קכ"א ב ד"ה וממתין). ולדעת הרמב"ם, איסור זה הוא מדאורייתא, אלא שאין לוקים עליו מפני שזה לאו שבכללות. (פ"א מהלכות שחיטה ה"ב ועי"ש בלחם משנה).
אחר יציאת נפש הבהמה מותר לאכול אף מאברים שפרשו ממנה אחרי השחיטה. ובזה שונה איסור "לא תאכלו על הדם" מאיסור אבר מן החי, שאיסור אבר מן החי שחל - לא נפקע על ידי מיתת הבהמה.
אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה מדרבי שמעון בן לקיש: מזמנין ישראל על אכילת בני מעיים של כל בהמה שנשחטה, כי מותרים הם. ואין מזמנין עובדי כוכבים על אכילת בני מעיים של הבהמה, כי לו הם אסורים באיסור אבר מן החי, והמאכילו עובר משום "לפני עור".
ודנה הגמרא: מאי טעמא יש כאן איסור אבר מן החי, והלוא הבהמה נשחטה?
כיון שעל ידי השחיטה נחשבים הריאה  222  והבני מעיים כמנותקים מהבהמה, הרי הם נאסרים משום אבר מן החי, אלא שלישראל, דבשחיטה תליא מילתא (שבשחיטה תלויה היתרה של הבהמה) מידי איסור נבלה, גילתה התורה שהשחיטה חשובה אצלם כמיתה, וכיון דאיכא שחיטה מעלייתא, אישתרי להו (כיון שיש שחיטה טובה הותר להם) אף איסור אבר מן החי.

 222.  רש"י כתב: "אין מזמנים עובד כוכבים על בני מעיים משום ריאה". וכתב המהר"ם כי מה שדחק את רש"י לומר שהאיסור הוא משום ריאה ולא משום בני מעיים עצמם, משום שלפעמים הבהמה מתה מיד אחרי ששוחטים שני סימנים, ואז אין בבני מעיים איסור אבר מן החי לבני נח. אבל ריאה שתלויה בקנה הנשחט ראשון, ולעולם היא כמונחת בדיקולא לפני המיתה, היא אסורה לבני נח תמיד.
אבל עובדי כוכבים שלא ניתן להם איסור נבלה ודיני שחיטה, דבנחירה סגי להו או בכל דרך המתה אחרת  223  ובמיתה במציאות תליא מילתא להתיר להם איסור אבר מן החי, הני בני מעיים שפרשו לפני המיתה כאבר מן החי דמו להם, וכל אבר שפירש לפני מיתת החי נאסר אף אחרי מיתתו.

 223.  אין כוונת הגמרא לומר שבן נח מצווה על נחירה, שהרי לא מצאנו בשום מקום שנצטוו על הנחירה, ואילו היו מצווים על הנחירה, אז היינו אומרים שנחירתן זו היא שחיטתם, ולא צריך שהבהמה תמות כדי להתיר להם איסור אבר מן החי. ועיין בתוספות צא א ד"ה כמאן. ראש יוסף.
אמר רב פפא: הוה יתיבנא קמיה דרב אחא בר יעקב, ובעי דאימא ליה (הייתי לומד מרב אחא בר יעקב כשאמר דבר זה, ורציתי לומר לו): מי איכא מידי דלישראל שרי, ולעובד כוכבים אסור?! (האם יתכן שיש דבר שמותר לישראל ולעובד כוכבים הוא אסור)? והרי יש ללמוד מההיתר לישראל שאף לעכו"ם אין איסור!  224 

 224.  במסכת סנהדרין הגמרא מביאה את דברי רבי יוסי ברבי חנינא, שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח. ומקשה הגמרא: אדרבה, מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל! ומתרצת הגמרא: ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. (סנהדרין נט א).
ולא אמרי ליה, לא תמהתי לפניו תמיהה זו, משום דאמינא: הא טעמא קאמר, ואין כאן תוספת איסור לעכו"ם שלא נאסר לישראל, אלא שהגדרת המיתה שונה לגבי ישראל  225 .

 225.  כתב הרשב"א, שכעין זה יש במסכת סנהדרין. הגמרא שם מקשה על הכלל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ממה שיפת תואר מותרת לישראל ואסורה לעכו"ם. ומתרצת הגמרא שעכו"ם אינם בני כיבוש, ואין אצלם מציאות של היתר יפת תואר. ולמסקנת הגמרא כאן אומרים "ליכא מידי דלישראל שרי" ומתירים לבן נח בשר שפירש מהבהמה אחרי השחיטה. והקשו התוספות, במה זה שונה מיפת תואר שלא אומרים בה "ליכא מידי", ולא מתרצים קושיא זו. (תוד"ה אחד).
תניא דלא כרב אחא בר יעקב: הרוצה לאכול חתיכה שנחתכה מבהמה קודם שתצא נפשה מפני שזה דבר בריא, חותך כזית בשר מבית השחיטה, שמשם הוא יכול לחתוך בלי שיצטרך להפשיט את העור, ומולחו יפה יפה ומדיחו  226  יפה יפה יותר מבשר אחר  227 , וממתין לה עד שתצא נפשה כדי שלא יעבור באיסור "לא תאכלו על הדם"  228  ואוכלו, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו, ואין אומרים שלעכו"ם לא התירה השחיטה כסברת רב אחא בר יעקב  229 , אלא כיון שישראל מותר בו אף עכו"ם מותר  230 .

 226.  בשר שרוצים לבשלו, צריך להדיחו ולמולחו ולהדיחו. (לקמן קיג א). וכתבו התוספות, שאם מדובר כאן כשמבשלו, צריך להדיח אף לפני המליחה. עוד כתבו תוספות, שאפשר שמדובר כאן כשרוצה לצלות, ואף שכל בשר לא צריך למלוח לפני הצליה, בשר זה שנחתך לפני שתצא נפשה של הבהמה יש בו הרבה דם וצריך מליחה אף לצלי. (תוד"ה מולחו). והר"ן דחה את האפשרות שמדובר כאן ברוצה לבשל, שאם כן, אין צריך להמתין עד שתצא נפשה, כי לא יספיק לבשל עד שתצא נפשה.   227.  כך כתב רש"י בפרק העור והרוטב. (לקמן קכא ב) ומסביר רש"י, שמפני שלא הספיק הדם לצאת מבית השחיטה, צריך למולחו ולהדיחו יותר מכל בשר.   228.  התבואות שור דן, האם לעכו"ם מותר לאכול מהחתיכה אף קודם שתצא נפשה של הבהמה, שהרי הוא לא מוזהר על "לא תאכלו על הדם", או שאסור לו, שהרי היה ראוי לאסור לעכו"ם חתיכה זו משום אבר מן החי, אלא שאנו מתירים משום "ליכא מידי דלישראל שרי" וכיון שעד שתצא נפשה אין היתר לישראל, אף לעכו"ם אסור. (תבואות שור סימן כ"ז ס"ק ד').   229.  הרמב"ם כתב: אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת, אף על פי ששחט בה ישראל שני הסימנים, הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי. (פ"ט מהלכות מלכים הי"ג). והרשב"א תמה על הרמב"ם ממסקנת הגמרא כאן, שמתירים לעכו"ם על ידי שחיטת ישראל. המהרש"ל מתרץ, שיש לחלק בין ישראל ששוחט בהמה שלו שמתוך שהיא מותרת לו היא מותרת לעכו"ם, לבין ישראל ששוחט בהמה של עכו"ם לצורכו שאז הולכים אחרי גדרי האיסור שיש לעכו"ם. (יש"ש סימן י"ז). והפרי חדש חלק עליו. (יור"ד סימן כ"ז ס"ק א').   230.  דין זה נאמר בבהמה שנשחטה כדין, ואפילו אם היא טרפה, מותר להאכיל ממנה לעכו"ם חתיכה שנחתכה קודם שתצא נפשה, מפני שאיסור אבר מן החי הותר לישראל על ידי השחיטה. אבל אם נשחטה שלא כדין, אסור להאכיל לעכו"ם חתיכה שנחתכה קודם שתצא נפשה, שהרי אף לישראל לא הותר איסור אבר מן החי על ידי שחיטה זו. וכתב הרשב"א, שלכן אסור לתת לעכו"ם בני מעיים של בהמה שנשחטה שלא כדין, שהרי הם כמונחים בדיקולא קודם המיתה, ולא חל עליהם היתר שחיטה. (תורת הבית בית ב' שער ג' דף כ"ט ב). ועיין בהערה 220 שהבאנו מחלוקת ראשונים להלכה, בשחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה, האם אנו פוסקים שריאה נחשבת כמונחת בדיקולא, ואין כאן איסור טרפה כדעת ריש לקיש. וכתב הפרי חדש, שהרשב"א לשיטתו שפסק כריש לקיש שאומרים "ריאה כמאן דמנחא בדיקולא", אבל לפי מה שפסקו רוב הפוסקים שלא כריש לקיש, מותר לתת בני מעיים של נבלה לעכו"ם. (יור"ד סימן כ"ז ס"ק א'). והתבואות שור חולק עליו ואומר, שלענין המחלוקת בטריפה אנו פוסקים לחומרא בדאורייתא כרבי זירא ולא אומרים "כמאן דמנחא בדיקולא", אבל לענין להקל באיסור אבר מן החי אין הלכה כרבי זירא אלא כריש לקיש. (תבואות שור סימן כ"ז ס"ק ה'). ועיין עוד בתשובת רע"א שבסימן כ"ז ובשו"ת חת"ס יור"ד סימן י"ח.
מסייע ליה ברייתא זו לרב אידי בר אבין החולק על רב אחא בר יעקב.
דאמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא, חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו.
מתניתין:
השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם - כשרים, ואין אומרים שמא מתים היו בזמן השחיטה.  231  וגם אין אומרים שמצות כסוי הדם החסרה בחיה ובעוף מעכבת את השחיטה.  232 

 231.  כך מבאר הרמב"ם את חידוש המשנה. (פ"ד ממאכלות אסורות הי"ג). וכתב החתם סופר, שמשמע מלשון הרמב"ם שאפילו אם לא פירכסו - מותרים, ואין דינם כדין המסוכנת שאם לא פירכסה - אסורה.   232.  כך מפרשים הרשב"א ותוספות הרא"ש את חידוש המשנה. והרא"ש אומר, שהיה מקום לפרש את מה שכתוב בתורה "אשר יאכל, וכסהו בעפר", מתי יאכל? רק אחרי שיכסה בעפר. והמשנה מחדשת שאין אומרים כן. ועיין ש"ך יור"ד סימן כ"ח ס"ק ל'.
והנוגע בהם אין צריך נטילת ידים,  233  אלא נאכלין בידים מסואבות, כי הם לא מקבלים טומאת אוכלים, לפי שלא הוכשרו לקבלת טומאה בדם.  234 

 233.  מבואר בגמרא שהמשנה מדברת בחולין. והגמרא מקשה כיצד חולין מקבלים טומאה מידים מסואבות, והלוא ידים הן שניות, ואין שני עושה שלישי בחולין? ומתרצת מה שמתרצת. וצריך ביאור, מה בכך שהבשר טמא, והרי אין איסור לאכול חולין טמאים! וקשה לומר שדין המשנה נאמר לגבי פרושים שאוכלים חולין בטהרה. ומפרש הרא"ש, שמדובר במי שרוצה לאכול תרומה וקדשים אחרי שיאכל בשר זה, שאם היה הבשר טמא היה אוכלו נטמא בטומאת הגויה ואסור באכילת תרומה וקדשים. (תוס' הרא"ש ד"ה אמאי) ועיין בהערה 303.   234.  יש להבין, הלוא אין לאכול בשר בלי להדיח אותו מהדם, וההדחה תכשיר! וכתבו התוספות, שמדובר כשצולים את הבשר, ואז אין צורך להדיח אותו. ויש ראשונים החולקים וסוברים שצריך הדחה אף לצלי. (עיין ר"ן כאן ובשו"ע יור"ד סימן ע"ו ס' ב' ברמ"א). עוד כתבו התוספות לתרץ, שמדובר כשהדיחו את הבשר במי פירות שאינם מכשירים. (תוד"ה ונאכלין) והרשב"א והר"ן כתבו שאפשר להעמיד באופן שהבשר הודח במי גשמים שלא מדעת האדם. ואומר החתם סופר, שעל אף שהמשקין מכשירים גם אם היה נוח לאדם בהם אחרי נפילתם, יש להעמיד כאן באופן שאחרי שהמים נתנגבו נודע שהודח הבשר, ואין כאן ניחותא בשעה שהמים על הבשר.
רבי שמעון אומר: אף שלא הוכשרו באחד משבעה משקים לקבלת טומאה, הם הוכשרו בשחיטה לקבל טומאה. שהיות והועילה להם השחיטה להתירם באכילה, הרי היא גם מועילה לעשות אותם לאוכל לענין קבלת טומאה.  235 

 235.  הרשב"ם בפירוש התורה כתב, שהתורה לא נתנה טומאה לאוכלים עד שהאדם יתקן אותם לצורך מאכל, ונתינת מים היא תחילת תיקונם לצורך אכילה. (ויקרא י"א ל"ד). ולאור הדברים אלו יש להבין את דברי רבי שמעון.
גמרא:
שנינו במשנתנו: ונאכלין בידים מסואבות.
ודייקינן: טעמא דלא יצא מהן דם, הא יצא מהן דם והוכשרו בכך לקבל טומאה, אין נאכלים בידים מסואבות, כי הידים יטמאו אותם.
ומקשינן: אמאי (מדוע) יטמאו הידים את הבשר? הרי סתם ידים, שניות לטומאה הן.  236  ואין שני עושה שלישי בחולין, אלא רק בתרומה וקדשים יש שלישי לטומאה!

 236.  הטעם שגזרו חכמים טומאה על סתם ידים הוא מפני שהידים עסקניות הן. (שבת יד א). רש"י פירש בשם רבותיו שחוששים שמא נגעו בטומאה, ומקשה עליהם כמה קושיות. א. למה אינן נעשות ראשונות לטומאה, שמא נגעו באב הטומאה! ב. למה לא נגזור טומאה על כל הגוף מטעם זה! ג. לא תועיל להם נטילה אלא טבילה! ומפרש רש"י, שהידים עסקניות ונוגעות במקום טינופת, וגנאי לתרומה שתאכל בידים מלוכלכות, ולכן תקנו שסתם ידים יהיו שניות לטומאה ופוסלות תרומה. (רש"י שם ד"ה עסקניות).
ומבארת הגמרא: וממאי דבחולין עסקינן, אולי באמת מדובר כאן בבשר קדשים שמקבל טומאה מידים?
ומביאה הגמרא ארבע ראיות שמדובר במשנה בחולין ולא בקדשים.
א. דקתני במשנה חיה, דאילו היתה המשנה מדברת בקדשים, לא היתה מזכירה חיה, שכן חיה בקדשים מי איכא, והלוא אין קרבנות אלא מבהמה ועוף?!
ב. ותו, אי בקדשים המשנה מדברת, כי לא יצא מהן דם, כיצד תהיה כשרה בהמה זו לאכילה? והלוא הוא עצמו, של קרבן, לדם הוא צריך, לזריקה על גבי המזבח. וזה מה שמתיר את הבשר של הקרבן לאכילה!  237 

 237.  לומדים דבר זה מהכתוב "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל" (דברים י"ב כ"ז) המשמעות היא שהבשר מותר באכילה רק אחרי שהדם נזרק. (רש"י).
ג. ותו, אי בקדשים המשנה עוסקת, הרי אפילו כי יצא מהן דם, מי מכשיר דם קדשים את בשר הקרבן לקבלת טומאה?
והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שנפל על רעים שאינו מכשיר את הזרעים לקבל טומאה? שנאמר בדם, "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב טז), מלמד הכתוב כי רק דם שהוא חולין, שנשפך כמים, ואינו צריך להתקבל בכלי, הרי הוא כמים והוא מכשיר לקבל טומאה. אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים, אלא מתקבל בכלי ונזרק על המזבח, אינו מכשיר.
ד. ותו, אי בקדשים המשנה מדברת, כי לא יצא מהן דם, מדוע לא מיתכשרי מפני שלא ניתן עליהם משקה?
ליתכשרי בלי משקה, ב"חיבת הקדש", דקיימא לן שאפילו עצים ולבונה של הקדש מקבלים טומאה, כי חיבת הקדש מכשרתן ומחשיבתם כאוכל. וכמו כן יהיה אוכל של קדשים מוכשר ללא מים, מדין חיבת הקדש.  238 

 238.  לומדים הלכה זו מהפסוק "והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז' י"ט) המילה "והבשר" מיותרת ובאה לרבות עצים ולבונה. (רש"י).
ומאחר שהוכח שמשנתנו לא מדובר בה בקדשים, קשה, הרי אין הידים, שהן רק שניות לטומאה, מטמאות חולין!  239 

 239.  כל הדרכים שיש בגמרא בתירוץ הקושיא תלויות במחלוקת תנאים. הרא"ש מקשה בשם רבו: מדוע לא נעמיד את המשנה בבשר הטבול במשקה, ואותו משקה נפל על הבשר שלא ברצון ולכן אינו מכשיר אותו, ואילו היה הדם מכשיר את הבשר, היה בשר החולין נטמא על ידי המשקין שהם נעשים לראשונים על ידי הידים, שכן הדין שהשני לטומאה מטמא משקין לעשותם ראשונים! הרא"ש מתרץ, שבשביל שהמשקה יכשיר. אין צורך שיפול על האוכל מרצון האדם, אלא די בזה שיצא המשקה מרצונו מהפרי - ביין ושמן או יתלש מרצונו מהמחובר - במים, וכל משקה שלא יצא ממקורו ברצון אינו מקבל טומאה כמו שאינו מכשיר. (תוספות רא"ש ד"ה בחולין).
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא, בחולין שלקחן בכסף מעשר שני בירושלים, עסקינן, והם נתפסים בקדושת מעשר שני, ודין המעשר כתרומה, ויש בו שלישי.  240  והמשנה הולכת דלא כרבי מאיר, שלדעתו המעשר שוה לחולין בקבלת הטומאה, והתיר לאכול מעשר שני בידים מסואבות.

 240.  רב נחמן לא בא לומר שדין המעשר כתרומה לכל דבר בדיני הטומאה, שכן זו הלכה פשוטה שטבול יום אסור לאכול תרומה ומותר לאכול מעשר שני, ודורשים את זה מהמקראות בפרק הערל (יבמות ע"ד ב). וכתב הרמב"ן, שרב נחמן רצה לומר שיש שלישי במעשר רק מדרבנן.
ומביאה הנמרא את הפלוגתא דרבי מאיר ורבנן:

דרשני המקוצר[עריכה]