פרשני:בבלי:חולין מה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין מה ב

חברותא[עריכה]

כמין שני  פולין  37  יש, ואותם שני פולין מונחין על פי הקדרה, במקום חבור הצואר והגולגולת.

 37.  עיין בספר שיחת חולין בהרחבה מה הן "פולין" אלו.
מן הפולין ולפנים - כלפנים.
מן הפולין ולחוץ - כלחוץ.
ואותו חלק של המח שמצוי כנגד הפולין עצמן, איני יודע אם דינו כלפנים או כלחוץ.
ומסתברא, שהמוח אשר כנגד פולין עצמן, דינו כלפנים.
רבי ירמיה בדק בעופא, ואשכח שגם בעופות מצויים כמין שני פולין, כשהן מונחין על פי הקדרה.
שנינו במשנה: ניקב הלב לבית חללו:
בעי רבי זירא: לבית חלל קטן או לבית חלל גדול?
אמר ליה אביי: מאי תיבעי לך? מי לא תנן בדין ריאה שניקבה (לעל מב א): רבי שמעון אומר, עד שתנקב ויגיע הנקב לבית הסמפונות.
ואמר על כך רבה בר תחליפא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: עד שתנקב הריאה, ויגיע הנקב לסמפון האמצעי הגדול! ואם כן, הוא הדין בניקב הלב, בעינן עד שיגיע הנקב אל החלל הגדול!?
ודחינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!? הרי התם, בנקב שבריאה, עד שתנקב ל"בית הסמפונות" קתני, דהיינו, להיכא, למקום דשפכי סמפונות כולהו, שהוא החלל הגדול שאליו משתפכים כל הסמפונות. ואולם הכא, לגבי ניקב הלב, הרי "לבית חללו" קתני, וביחס להגדרת "חלל הלב", מה לי חלל גדול, מה לי חלל קטן?!
איתמר: קנה הלב שניקב:
רב אמר, נקב במשהו.
ושמואל אמר, עד שינקב ברובו!
והוינן בה: הי ניהו קנה הלב?
אמר רבה בר יצחק אמר רב: חלב שעל גבי דפנות. והיינו, החלב היורד מן השדרה על הצלעות.
ותמהה הגמרא: וכי חלב "דפנות" סלקא דעתך?! וכי תעלה על דעתך לומר כי יש חיות בחלב הדפנות, עד שנקב פוסל בהן!?
אלא, הכא איירי בקנה המוקף שומן שעל גבי דופני ריאה, היורד בין שני חלקי הריאה, ומחובר לחלל הלב.
אמר אמימר משמיה דרב נחמן: תלתא קני הוו. דהיינו, אחר שנכנס הקנה לבית החזה, הוא מתפצל לשלשה כוונים: חד פריש לליבא, וחד פריש לריאה, וחד פריש לכבדא.
דריאה - דינו כריאה, בנקב כל שהוא.
דכבדא - דינו ככבדא, עד שינטל כולו.
דליבא - פליגי ביה רב ושמואל, לעיל.
מר בר חייא מתני איפכא: דריאה - ככבדא, עד שינטל כולו. דכבדא - כריאה, במשהו. דליבא - פליגי ביה רב ושמואל.
אזל רבי חייא בר יוסף, אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל.
אמר ליה שמואל: אי הכי אמר אבא (כינוי של כבוד, שהיה שמואל מכנה את רב), לא ידע רב בטרפות, ולא כלום!
שנינו במשנה: נשבר השדרה:
תנו רבנן: חוט השדרה, שנפסק ברובו, ברוב רוחבו, דברי רבי.  38 

 38.  חוט השדרה הוא החוט הלבן שיוצא מהמוח שבראש ונמשך על כל פני השדרה (בתוך החוליות של השדרה) עד לאליה ולזנב. החוט הזה הוא המשכו של המח, ובו נמצאים העצבים, שבאמצעותם מעביר המח שבראש את פקודותיו לכל אברי הגוף, ומפעילם. שבירת השדרה מטריפה בגלל פסיקת החוט של המוח שבתוכה, אך אם לא נפסק החוט, אין השבירה של השדרה מטריפה. רש"י ורמב"ם. אך כתב הדגול מרבבה בסימן מז, שאם נשברה השדרה יש לחוש ולבדוק אם לא נפסק החוט, וכיון שאין אנו בקיאים לבדוק, היא טריפה.
רבי יעקב אומר: אפילו ניקב.
הורה רבי כרבי יעקב.
אמר רב הונא: אין הלכה כרבי יעקב.  39 

 39.  וכן הלכה שהיא כשרה, רמב"ם ושולחן ערוך.
וכמה הוא רובו? רב אמר, כשנחתך רוב היקף עורו, ואפילו לא נפרד מהמוח כלום, וכולו קיים, הרי היא טרפה, כי כיון שנפסק העור, סוף המח לצאת.  40 

 40.  רש"י. שולחן ערוך.
ואמרי לה, ויש אומרים, רוב מוחו. שאם נפרד רוב מוחו, הרי אף על פי שהעור לא נחתך, הרי היא טרפה.
מאן דאמר רוב מוחו, כל שכן רוב עורו, כיון שהעור מחזיק את המח, ונפסק, סופו של המוח להפרך ולצאת.
אך למאן דאמר רוב עורו, יש לדון: נפסק רוב מוחו, מאי?
תא שמע: דאמר ניולי אמר רב הונא: רובו שאמרו - רוב עורו, כי מוח זה, לא מעלה ולא מוריד.  41 

 41.  ומפרש רבינו יהונתן שאם נשאר רוב העור, הרי אפילו נפסק רוב המח הוא יכול להתרפאות, ולחיות. ועיין בשיטת התוס'.
רב נתן בר אבין הוה יתיב קמיה דרב, בדק ברוב עורו, וקא בדיק ברוב מוחו.
אמר ליה: אם רוב עורו קיים - מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד!
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: נתמרך חוט השדרה, שנתרכך ונהיה כמים - פסול! נתמסמס - פסול!
ומבארת הגמרא: איזוהי "המרכה" ואיזוהי "המ סמ סה"?
המרכה - כל שנשפך כקיתון של מים מתוך הנקב.
מסמסה - שהתרכך, אבל לא נשפך כקיתון, אלא כל שאינו יכול לעמוד בשעה שמחזיקים את החוט ביד ומשאירים ממנו קצת כלפי מעלה, שאותו הקצת מתכופף כלפי מטה, ואינו יכול להשאר זקוף.
בעי רבי ירמיה: אם אינו יכול לעמוד החוט שמוחזק כלפי מעלה מפני כבדו, שהוא עב וכבד, מאי? האם נחשב הדבר לחולי או לאו.  42 

 42.  רש"י מבאר שני טעמים מדוע חלוק דין המרכה מהדין שאמרו "מח זה אינו מעלה ואינו מוריד". האחד, שידעו חכמים שמתוך ליקוי זה הוא עתיד להפסק, או שאין לך פיסוק גדול מזה (שהרי המח כאילו אינו, רשב"א בתורת הבית), ורק על ההפרדה הוא שאמרו מח זה אינו מעלה ואינו מוריד, ולא על הפיסוק.
ומסקינן: תיקו!
בי רב אמרי: נתמסמס - פסול. נתמזמז, נתרוקן מקצת המח מאליו - כשר!
מיתיבי: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בהמה שנתמזמז מוחה - טרפה!
ומשנינן: ההיא - נתמסמס איתמר!
ופרכינן: איני, והא לוי הוה יתיב בי מסותא, במרחץ, חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה, שנפל והוכה ראשו בכותל ונתנדנד מוחו. אמר לוי: נתמזמז מוחיה דדין (של אדם זה)! והיינו, שהיה לוי מצטער ודואג על אדם זה שנתמזמז מוחו.
ודייקינן: מאי לאו, כוונתו של לוי לומר, דלא חיי, שאדם זה לא יחיה!
אמר אביי: לא! אלא כוונתו לומר, שאינו מוליד. כי הפגיעה במח פוגעת בכח ההולדה.
עד היכן חוט השדרה? והיינו, עד איזה מקום בחוט השדרה נחשבת פסיקתו טרפה?
אמר רב יהודה אמר שמואל: עד בין הפרשות. והוא המקום שבו מתחילים להתפצל ולצאת חוטים נפרדים מחוט השדרה שבעמוד השדרה אל חלקי הגוף. והתפצלות זו היא בשלבים, בחוליות האחרונות שלפני הזנב. ועד בין הפרשות, אם נפסק רובו של חוט השדרה נעשית הבהמה טריפה. אבל מבין הפרשות ואילך, כבר תשש כוחו של עמוד השדרה, ואין ההפסק ברובו מטריף, כיון שהירכיים מעמידים את השדרה, ואינה מתה בגלל ההפסק ברובו שם.
רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל לבי חוזאי, ומיהר לצאת לדרכו.
אתא לקמיה דרב יהודה. אמר ליה: ליחוי לי מר "בין הפרשות" היכא הוא מצוי.
אמר ליה: זיל, אייתי לי גדי, ואחוי לך.
אייתי ליה גדי שמינה, כשהוא שחוט ומופשט, ולא קרע אותו עד שיוכל רב יהודה להראות לו באופן ברור את מקום הפיצולים של בין הפרשות, אלא ביקש שיראה לו את המקום מבחוץ, שהחוט לבן ונראה כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם, כי היה ממהר רב דימי בר יצחק לדרכו.
אמר ליה רב יהודה: בליעה טפי, כיון שהגדי הזה שמן, בלוע בו החוט יותר, ולא ידיע, אינו ניכר מבחוץ, וקשה לכוון בו את המקום בדיוק, כי כחוט השערה מכאן כשר, וכחוט השערה מכאן טרף.
אייתי ליה גדי כחוש.
אמר ליה: בליטן טפי, כיון שהגדי כחוש, לוחצת ודוחקת העצם את הבשר שעליו דבוק חוט השדרה, עד שנעשה דק, ולא ידיע, אינו ניכר.
אמר ליה: תא אגמרך גמרא, בוא ואלמדך את הדין מבלי להראותך בגדי עצמו. הכי אמר שמואל: אם נפסק חוט השדרה עד הפרשה האחת, והיינו, עד למקום ההתפצלות הראשונה, הרי היא טרפה. מההתפצלות השלישית ואילך - כשרה. אבל מההתפצלות השניה ואילך - איני יודע!
בעי רב הונא בריה דרב יהושע: הא דקאמר שמואל "עד הפרשה האחת טרפה",

דרשני המקוצר[עריכה]