פרשני:בבלי:חולין סג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין סג ב

חברותא[עריכה]

מכדי, הרי ספר משנה תורה לאוסופי, להוסיף על מה שלא נכתב בשאר הספרים הוא דאתא (כדאמרינן לקמן, למה נשנו עוד פעם הבהמות הטמאות במשנה תורה, להביא את השסועה, שלא הוזכרה בפרשת שמיני).
מאי שנא הכא בפרשת שמיני דכתיב דאה, ומאי שנא הכא, בפרשת ראה, דכתיב ראה, ולא כתיב גם הדאה?!
אלא, שמע מינה, מין ראה ודאה, אחת היא! שזהו עוף אחד, אלא שלפעמים קוראת לו התורה ראה, ולפעמים דאה, וכדי שלא יבא אדם להכשירה במקום שהיא נקראת ראה, ויאמר שאת הדאה אסרה התורה ולא את הראה, לכן חזרה התורה וכתבה ראה, לומר, שבין אם היא נקראת דאה ובין אם היא נקראת ראה, אסורה היא, לפי שאותו עוף הוא.
ומקשינן: ואכתי כ"ה עופות הוו, עשרים ואחד הכתובים במשנה תורה בפרשת ראה, ועוד ארבעה שנתרבו לעיל!?
ומשנינן: אמר אביי: כשם שראה ודאה אמרנו אחת היא, כך איה ודיה המוזכרים בפרשת ראה - אחת היא! וקראה להם התורה בשני שמות כדי שלא לתת פתחון פה לבעל דין לומר שאת האיה אסרה התורה ולא את הדיה.
דאי סלקא דעתך תרתי עופות אינון, הן, מכדי, הרי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא. מאי שנא הכא, בפרשת שמיני, דכתיב "למינה" אאיה, ומאי שנא התם, בפרשת ראה, דכתיב "למינה" אדיה, ולא כתיב "למינה" על איה, כדכתיב בפרשת שמיני!?
אלא, שמע מינה, איה ודיה אחת היא, ולכן כתבה התורה "למינה" פעם אחת על האיה ופעם אחת על הדיה, כי שתיהן אותו עוף הן.
ומבארינן: וכי מאחר שאיה ודיה אחת היא - למה ליה לתורה למיכתב בפרשת ראה איה ודיה!?
כדתניא: רבי אומר: אקרא אני, די היה שהתורה תכתוב איה, שהרי היא עצמה דיה, ואם כן, "דיה" למה נאמרה באותה פרשה?
כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. שלא תהא אתה קורא בתורה איה, והוא קורא לה בשם דיה, ויכול הוא לומר, רק את האיה אסרה התורה, ואילו זוהי היא דיה, והיא מותרת.
וכן אם היה כתוב "דיה" ולא היה כתוב "איה", היה לבעל דין פתחון פה לחלוק, מפני שאתה קורא בתורה דיה, והוא קורא לה בשם איה, ויכול הוא לומר, את הדיה אסרה התורה, ולא את האיה.
לכך, כתב רחמנא במשנה תורה בפרשת ראה "והראה, ואת האיה, ודיה למינה". לומר לך, שאיה ודיה - אחד הם!
מיתיבי לרב חסדא בשם רב, שאמר עשרים וארבעה עופות טמאים הן, ודאה וראה חשיב ליה עוף אחד, ואיה ודיה חשיב ליה עוף אחד.
שהרי שנינו בברייתא: למה נשנו, למה חזרה התורה וכתבה בפרשת ראה את איסור אכילת הבהמות הטמאות והעופות הטמאין? בבהמה חזרה התורה וכתבה - מפני השסועה, שהיא בריה בפני עצמה, שיש לה שני גבין ושני שדראות, וכדפרשינן לעיל.
ובעופות - חזרה התורה וכתבה מפני הראה, שלא הוזכרה בפרשת שמיני!
והשתא דייקינן: מאי לאו, מדבהמה דהתם (שהיא השסועה), לאוסופי אתא, להביא בהמה חדשה שלא הוזכרה קודם בפרשת שמיני, עופות נמי, לאוסופי עוף חדש שלא הוזכר אתא. ושמע מינה דאה וראה שני עופות הם, שחזרה התורה והוסיפה עוף חדש ששמו "ראה", לומר שגם הוא אסור.
ומשנינן: לא. אין זו ראיה. אלא, התם, בבהמות, אתא לאוסופי את השסועה. ואילו הכא, בעופות, לפרושי אתא את כל שמותיה של הדאה, ולומר שהדאה נקראת גם בשם "ראה".
ופליגא הא דרב חסדא בשם רב, שאמר עשרים וארבעה עופות טמאין הן, על דרבי אבהו.
דאמר רבי אבהו: ראה המוזכרת בספר דברים - זו איה המוזכרת באותה פרשה.
ולמה נקרא שמה ראה? שרואה ביותר, שיש לה ראיה טובה. וכן הוא אומר בספר איוב (פרק כח) "נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה". ובאור הפסוק הוא, שאפילו האיה, שראייתה טובה, לא ראתה את הנתיב הזה.
וכיון שאמר רבי אבהו "ראה היא איה", ואנן על כרחן אשכחן שדאה וראה, וכן איה ודיה, אחת היא, מדלא הדר וכתבה תורה לדאה במשנה תורה, אלמא, לרבי אבהו, כולהו, דאה וראה, ודיה ואיה, חדא היא, נמצא שלפיו יש פחות מעשרים וארבעה עופות טמאים.
תנא (בדרך גוזמא): איה עומדת בבבל, ורואה נבלה בארץ ישראל.
ופרכינן: מדראה היינו איה לדעת רבי אבהו, מכלל, דדאה לאו היינו ראה. דקא סלקא דעתין השתא, שגם רבי אבהו סבירא ליה דאיכא עשרים וארבעה עופות טמאים הן, וכיון שהוא סובר שראה היינו איה, הרי אם נאמר דסבירא ליה שגם דאה היינו ראה, חסר לו עוף אחד למנין עשרים וארבעה עופות טמאין. אלא ודאי, הוא סובר כי דאה לאו היינו ראה. (ושלא כדברי אביי שאמר ראה ודאה אחת היא). ולכן, אף על פי דסבירא ליה ש"ראה היינו איה", יש לו עשרים וארבעה עופות טמאין.
ואם כן קשיא, מכדי, הרי מה כתיב בספר משנה תורה, לאוסופי הוא דאתא על שאר החומשים, ואם נאמר כי דאה לאו היינו ראה, מאי שנא הכא, בפרשת שמיני, דכתיב דאה, ומאי שנא התם, בפרשת ראה, דלא כתיב דאה!?
(כי אם דאה היא ראה, הרי כבר כתבה התורה ראה בספר דברים).
אלא, לאו, שמע מינה, דאה וראה ואיה, אחת היא (ולכן התורה לא כתבה דאה, דהיינו ראה, וראה היינו איה, כמו שאמר רבי אבהו).
וכדי ליישב את השאלה, היכן מצינו לרבי אבהו עשרים וארבעה עופות טמאים, בהכרח צריך לומר, ומדראה היינו איה, מכלל דדיה לאו היינו איה, וכיון דדיה לאו היינו איה, יש לו לרבי אבהו עשרים וארבעה עופות טמאים.
אך גם תירוץ זה קשה, כי אם דיה לאו היינו איה, מאי שנא התם, בפרשת שמיני דכתיב "למינה" אאיה, כדכתיב "ואת האיה למינה".
ומאי שנא הכא, בפרשת ראה, דלא כתיב "למינה" אאיה, אלא רק אדיה, כדכתיב "ואת האיה והדיה למינה"!? והלא משנה תורה לאוסופי הוא דאתא, ומדוע גרעה התורה, ולא כתבה "את האיה למינה"!?
אלא, מדלא כתבה התורה בפרשת ראה "ואת הדיה למינה", שמע מינה, בין דאה וראה ובין דיה ואיה, כל ארבעת השמות של העופות הללו, אחת היא! ולא סבירא ליה לרבי אבהו שיש עשרים וארבעה עופות טמאים, אלא רק עשרים ושלשה עופות טמאים איכא!
תניא: איסי בן יהודה אומר: מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן - מין איה הן!
תני אבימי בריה דרבי אבהו: ז' מאות מיני דגים טמאין הן.  116 

 116.  מאדם הראשון, שמסר לדורות שזהו מספר הטמאים, ידעינן לה. תוספות לקמן סו ב. ויש גורסים: ז' מאות דגים טהורים, וח' מאות חגבים טהורים. הגהות הב"ח
וח' מאות מיני חגבים טמאים הם.
ולעופות - אין מספר! רב הוא מספר העופות הטמאין.
ותמהה הגמרא: והרי עופות טמאין, כ"ד הוו! כדאמרינן לעיל. ואיך אמר אבימי שאין להן מספר!?
ומשנינן: אלא, הכי גרסינן: ולעופות טהורים, אין מספר.
תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הבהמות הטהורות. לפיכך, מנה הכתוב בטהורה את הבהמות הטהורות, כדכתיב בפרשת ראה "איל וצבי ויחמור", וכן הלאה, שרק אלו הן הטהורות.
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על העופות הטמאין, לפיכך, מנה הכתוב בטמאין, את העופות הטמאין, שרק אלו הן הטמאין.
ודנה הגמרא: מאי קא משמע לן רבי? הרי ודאי פשיטא הוא שאם היו עוד עופות טמאין, או עוד בהמות טהורות, התורה היתה מונה אותם!?
ומשנינן: רבי השמיענו, כדרב הונא אמר רב, ואמרי לה: אמר רב הונא אמר רב, משום רבי מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו את תלמודו בדרך קצרה, לפי שהדבר מתקיים אצלו יותר מאשר אם שונה לו בדרך ארוכה. ולכן מנתה התורה את הבהמות הטהורות והעופות הטמאים, שהן המועטין.
אמר רבי יצחק: עוף טהור - נאכל במסורת. שאם זכור הוא באדם כשר שאכלו, או שמסר לו רבו שעוף זה טהור, יכול הוא לסמוך עליו ולאכול את העוף.  117  ונאמן הצייד לומר: עוף זה טהור, כך מסר לי רבי.

 117.  כתב החזון איש (אגרות חלק ג קיג) לגבי השאלה אם להתיר את השור ההודי: בטוחים אנו שהוא טהור, ובכל זאת, בהנהגתנו, שגדרו לנו רבותינו, אנחנו מוזהרים שלא לקבל מין חדש. והדבר מבואר בש"ך (יו"ד פ א). וכך הוא האמת, שמימות הש"ך ואילך, יש לנו מנהג קבוע שלא לקבל שום מין חדש להביאו על שלחן ישראל מפני גדר מאכלות אסורות, אשר פרצה טהרה בישראל, ואין לנו לפרוץ גדר בזה. אין להתיר השור, לא מפני ספק טהרתו, אלא מפני מנהג שקבעו לנו רבותינו הגאונים, הש"ך, החכמת אדם, הערוך השולחן.
ואמר רבי יוחנן: והוא שבקי הרב או הצייד (כפי שיתבאר) בהן ובשמותיהן של אותו העוף ואת שמו.
בעי רבי זירא: מה שאמר רבי יצחק, נאמן הצייד לומר שכך מסר לו רבו, האם כונתו לרבו שהוא חכם בתורה, או כונתו לרבו צייד (זה שלמדו את אומנות הצייד)?
תא שמע: דאמר רבי יוחנן, והוא שבקי אותו רב בהן ובשמותיהן.
ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא שכונת רבי יצחק לרבו צייד, שפיר הדבר, שמסתבר לומר שרבו הצייד בקי בהם.
אלא, אי אמרת שכוונתו לרבו חכם, הרי בשלמא שמייהו, שמותן (שאמר רבי יוחנן שצריך הוא להכיר), גמיר להו, למד הוא את שמותם.
אלא אינהו, את העופות בעצמם, מי ידע להו!? מהיכן הוא יודע להכירן שלא יהיה עוף טמא הדומה לאותו עוף שהוא מתיר לו!?
אלא, לאו, שמע מינה, רבו צייד. שכונת רבי יצחק לומר, שצריך רבו הצייד להכיר אותם ואת שמותיהם.
ומסקינן: שמע מינה!
תנו רבנן: לוקחין ביצים מן העובדי כוכבים בכל מקום, ואין חוששין לא משום ביצי נבלות, ולא משום ביצי טרפות. שאין לחשוש שמא אלו הם ביצי עוף שנטרף או שהתנבל.  118 

 118.  קיימא לן בריש פרק ה דעדיות, שביצת הנבלה והטריפה אסורה באכילה.
והוינן בה: ודילמא ביצים דעוף טמא נינהו, וכיצד לוקחין ביצים מן העובדי כוכבים!?
ומשנינן: אמר אבוה דשמואל: זה שהתירה הברייתא ליקח ביצים מן העובדי כוכבים מיירי באומר אותו עובד כוכבים, ביצים אלו של עוף פלוני, הידוע לנו שהוא טהור, וכיון שאנו יכולין להביא ביצים של אותו עוף ולראות אם הם דומים לביצים שאנו לוקחין ממנו, לא חיישינן שמא משקר הוא.  119 

 119.  וכתבו התוס' שעכשיו נהגו ליקח ביצים (של תרנגולים ואוזים) אצל כל אדם, לפי שאין ביצי עוף טמא מצויות אצלנו. וכן אין לחשוש שמא הן ביצים של עופות טהורים שהן טריפה, וביצת טריפה אסורה, כיון שהרוב אינן טריפות.
והוינן בה: מדוע צריך העכו"ם לומר שהם של עוף פלוני טהור? ולימא העכו"ם שביצים אלו של עוף טהור, אפילו לא יאמר איזה עוף הוא, ודי בכך?
ומשנינן: אי הכי, אם לא יאמר מאיזה עוף הם, אית ליה, יש בידו היכולת לאישתמוטי, ולומר, שביצים אלו הם של עוף אחר טהור, שאין הלוקח מכירו, ואין הלוקח יכול להכחישו.
ומקשינן: ולבדוק את הביצים בסימנין, ואם יש להם סימני טהרה יוכל הוא לקנותם בכל אופן, ואם יש להם סימני טומאה לא יוכל לקנותם.
דתניא: כסימני ביצים - כך סימני דגים.
ויש לתמוה: סימני דגים סלקא דעתך!? וכי אפשר לומר שסימני הביצים דומים הם לסימני הטהרה של הדגים, והלא איפכא הוי, שהרי סנפיר וקשקשת אמר רחמנא בסימני הדגים הטהורים, ואין סימנים אלו שייכים כלל בביצים!? אלא אימא, כך היא כוונת הברייתא: כסימני ביצים - כך הם סימני  עוברי (ביצי) דגים.  120 

 120.  ביצי הדגים כמות שהן מחוברות יחד. רש"י ונחלקו רבותינו הראשונים האם גם בביצי דגים אין הסימנים בודאות, אלא רק כסיוע לנאמנות המוכר, כמו בביצי עופות. וכך היא דעת התוס' והרמב" ם. או שנאמר כי בביצי דגים הסימנים הם בודאות, בין סימני הטהרה ובין סימני הטומאה, לפי שידוע לחכמים שאין בביצי הדגים הטמאים הדומות לטהורים. ולפי הצד הזה, יועילו הסימנים בביצי הדגים גם לזהות את כשרות הדג שהולידם, אם אין לנו אפשרות לבדוק בקשקשיו. רבינו תם, וברמב"ן

דרשני המקוצר[עריכה]