פרשני:בבלי:חולין צא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין צא א

חברותא[עריכה]

רב אשי אמר: הא דקתני במשנה "והגידים" לא נצרכא לגיד הנשה עצמו, ולא תפשוט כלום בדעת רבי יהודה. אלא לשמנו של גיד הנשה איצטריכא.
דתניא: שמנו של גיד הנשה מותר. וישראל קדושים נהגו בו איסור!  2  וכיון שאינו יכול לאכלו מצד המנהג בעל כרחו הוא נותר לאחר זמנו. ומכל מקום, הוא חייב בשריפה, שהרי מדאורייתא הוא מותר באכילה, ובכלל "נותר" הוא.

 2.  שמנו מותר, וישראל קדושים, נהגו בו איסור. גיד הנשה, על פיצוליו, עובר בין נתחי בשר הירך. בין הנתחים הללו נמצאים גם שכבות שומן, וגיד הנשה עובר דרכן. ומבאר רש"י את האמור בגמרא "ישראל קדושים נהגו בו איסור", שישראל "העושין סיג לתורה" אסרוהו משום שהוא דומה לגיד (רש"י לעיל עד ב ד"ה גוממו). והאור זרוע סימן תמ"ד כתב שאיסור שומנו של גיד הנשה נוהג גם בחיה, אף על פי שאיסור חלב אינו נוהג בחיה.
רבינא אמר: לא נצרכא אלא לכדרב יהודה אמר שמואל: דאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה:
פנימי, שנמצא בצד הפנימי של הירך, דהיינו, בצד הקרוב לירך השניה, וסמוך אותו הגיד לעצם הירך - אסור מדאורייתא וחייבין עליו מלקות.
חיצון, שנמצא בצד החיצון של הירך, וסמוך לבשר הירך - אסור מדרבנן, ואין חייבין עליו מלקות.
ואותו גיד החיצון, כיון שהוא אסור באכילה, הרי הוא נשאר עד אחר זמן האכילה, ואז חייב לשורפו, שהרי מדאורייתא הוא מותר (ולכל האוקימתות מתורץ למה שנה התנא במשנה "גידין" בפני עצמן ולא כללן ב"נותר", כיון שהוא שונה מנותר רגיל שבאקראי הוא נותר לאחר זמנו, ואילו בכל אלו לכתחילה הם עומדים לכך שיבאו לידי נותר וישרפו לאחר מכן).
תא שמע, לפשוט האיבעיא האם רבי יהודה פשיטא ליה שירך ימין היא האסורה או שהדבר ספק לו.
דתנן: אכל משני גידי הנשה, מזה שבירך ימין של הבהמה - כזית, ומזה שבירך שמאל - כזית, סופג שמונים שתי מלקיות שהרי עבר פעמיים על אכילת גיד הנשה.
רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים מלקות בלבד, שהרי רק אחד מהם אסור.
אי אמרת בשלמא, מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, שפיר לוקה מלקות אחת על הגיד שבירך הימנית. אלא, אי אמרת ספוקי מספקא ליה, אם כן בכלל לא היה צריך ללקות, שהרי כשמתרין בו לפני אכילת כל אחד משני גידי הנשה שלא יעבור על האיסור הויא ליה התראת ספק, כי שמא גיד זה אינו אסור, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר התראת ספק לא שמה התראה! וממילא, אי אפשר לחייבו מלקות על אף אחד משני הגידים.
דתניא, שרבי יהודה סובר התראת ספק לא שמה התראה.
אדם שספק מי הוא אביו - איש זה או איש אחר, שהכה את זה וחזר והכה את זה, והיינו, שהכה את שני האנשים שאנו מסתפקים מי מהם הוא אביו, בזה אחר זה. או שקלל את זה וחזר וקלל את זה, או שהכה את שניהם בבת אחת בהכאה אחת, או שקלל את שניהם בבת אחת. חייב מיתה, משום שהכה או קלל את אביו, שהרי אחד מהם ודאי אביו הוא.
רבי יהודה אומר: רק אם הכה או קלל שניהם בבת אחת, חייב, לפי שיש כאן התראת ודאי. אבל בזה אחר זה, פטור לפי שעל כל אחת מההכאות יש התראה נפרדת, שהיא התראת ספק, כי שמא לא זה הוא אביו, ואין כאן מעשה המחייב מיתה, ורבי יהודה סובר שהתראת ספק לא שמה התראה.
ודחינן: לעולם רבי יהודה מספקא ליה, ולא תיקשי למה מחייב רבי יהודה מלקות בגיד הנשה והרי הוי התראת ספק. משום דהאי תנא דתני את דברי רבי יהודה בגיד הנשה, סבר לה כאידך תנא דרבי יהודה, דאמר התראת ספק שמה התראה! שנחלקו תנאים בדעת רבי יהודה אם הוא סובר דשמה התראה או לא.
דתניא: "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו", בא הכתוב ליתן עשה של שריפת הנותר בבקר, אחר שעבר על לא תעשה של "לא תותירו". לומר, שאין לוקין עליו על הלאו הזה שהרי הוא ניתק לעשה, וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, דברי רבי יהודה.
ותנא זה סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, שלולי הטעם דניתק לעשה היה מחייב רבי יהודה מלקות על נותר, ואף על פי שהתראתו היא התראת ספק, כי בשעה שמתרין בו "אל תותיר" אין ודאות שהוא עובר על האיסור, כי שמא בסוף הלילה יאכל את הקרבן.
רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה! שלא מחמת דניתק לעשה הוא פטור בנותר. אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה! שהמותיר את הקרבן אינו עושה שום מעשה, אלא מאליו הוא נעשה נותר. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! תא שמע לפשוט הבעיא בדעת רבי יהודה: אכל שני גידין של גיד הנשה משתי ירכות, משתי בהמות, סופג שמונים! שתי מלקיות על שני הגידין שאכל.
רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים!
ודייקינן: מדקאמר תנא קמא "משתי ירכות משתי בהמות" ולא משתי ירכות של בהמה אחת, פשיטא דתרוייהו לאיסורא! והיינו, דאיירי ששתי הירכות היו ימניות, ושתיהן אסורות. שלפיכך נקט התנא שתי בהמות, שיש בכל אחת ירך ימנית שאילו היה מדובר שאחת ימנית ואחת שמאלית, היה יכול לומר בבהמה אחת. ולרבי יהודה איצטריך, שהוא סובר שהאיסור אינו אלא בירך הימנית. ולכן נקט בשתי ירכות ימניות, כדי להשמיענו שאפילו הכי לא מחייב רבי יהודה שתים אלא אחת בלבד, וכדמפרש ואזיל.
שמע מינה, מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה. שאם היה מסתפק איזה ירך אסורה לא היה מחייב אפילו אחת כשאכל משתי ירכות ימניות, כי שמא שתיהן מותרות. ומסקינן: שמע מינה!
ומקשינן: ואי פשיטא ליה, אמאי סופג ארבעים ותו לא, לילקי שמונים שהרי אכל שני גידים האסורים?
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: כגון דלית ביה כזית באחד משני הגידים. שרק אחד מהם יש בו כזית והשני אין בו. ולכן, אינו חייב אלא על הגיד שיש בו כזית. ותנא קמא סבר שהאוכל גיד הנשה שלם חייב אפילו אין בו כזית, לפי שהוא "בריה", שאינה צריכה שיעור.
דתניא: אכלו לגיד הנשה כשהוא שלם ואין בו כזית - חייב מלקות משום שהוא "בריה"!
רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיהא בו כזית, משום שגיד הנשה אינו נחשב כ"בריה".
והוינן בה: וטעמא מאי? מהיכן למד רבי יהודה שהגיד שבירך הימנית הוא הגיד האסור?
ומשנינן: אמר רבא: אמר קרא "הירך" בה"א הידיעה ללמדך שהוא הגיד של המיומנת שבירך.
ורבנן, שסברי ששתי הירכות אסורות, דרשי מה"ירך" שדוקא ההוא דפשיטא איסוריה בכוליה ירך, דהיינו, הגיד הפנימי, שהוא גדול ומתפשט בכל הירך, רק הוא אסור, לאפוקי גיד החיצון, שהוא קצר, דלא! שאינו בכלל האיסור.
ורבי יהושע בן לוי אמר: מכאן למד רבי יהודה: דאמר קרא "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו", כאדם שחובק את חבירו מלפניו, וידו הימנית מקיפה אותו מאחוריו, ומגעת עד לכף ימינו של חבירו. כך המלאך נגע בכף ירך יעקב הימנית. ואיסור גיד הנשה, שהוא בסיבת אותה נגיעה, נאמר בירך ימין דוקא.
רבי שמואל בר נחמני אמר: מכאן למד רבי יהודה: שהרי המלאך שנאבק עם יעקב כעובד כוכבים נדמה לו. שיעקב חשב שהוא גוי, דאמר מר: ישראל שנטפל לו עובד כוכבים בדרך - טופלו לימינו! כדי שאם ירצה הגוי לפגוע בו ישלח הישראל את ידו הימנית הסמוכה ויאחז בו. ואם כן המלאך נגע ביעקב בירך הסמוכה לו, שהיא הימנית.
רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: מכאן למד רבי יהודה: שהרי כתלמיד חכם נדמה לו. דאמר מר: המהלך לימין רבו - הרי זה בור! שאין בו חכמת דרך ארץ. שכבוד הוא לרב שיהיה בצד ימין. ויעקב חלק כבוד למלאך כאילו הוא רבו, והלך לשמאלו, והמלאך היה לימינו, ונגע בירך יעקב הימנית.
ורבנן דאסרי בשתי הירכות סבירא להו, מאחוריה דיעקב אתא המלאך, ונשייה בתרוייהו! שהכהו בשתי יריכיו.
והוינן בה: ורבנן, האי "בהאבקו עמו", דדרשינן מיניה שנגע המלאך בירך ימינו, מאי דרשי ביה?
ומשנינן: מיבעי ליה לכאידך דרשא דרבי יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי: מלמד שהעלו אבק מרגלותם תוך כדי האבקם - עד כסא הכבוד! דכתיב הכא "בהאבקו עמו" וכתיב התם, אצל הקב"ה "וענן אבק רגליו".
ואמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמו "גיד הנשה"? שנשה, קפץ הגיד ממקומו, ועלה!
וכן הוא אומר "נשתה גבורתם, היו לנשים". שקפצה הגבורה מהם, ונעשו חלשים כנשים.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב "דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל", ביאורו: "דבר שלח ביעקב" - זה גיד הנשה, שאירע ליעקב. "ונפל בישראל" - שפשט איסורו של גיד הנשה בכל ישראל.
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב אצל יוסף ואחיו, שאמר יוסף לאיש אשר על הבית, "וטבוח טבח והכן", ביאורו: פרע גלה להם לאחי יוסף את בית השחיטה כדי שיווכחו שהוא שחוט.
"והכן" - טול גיד הנשה בפניהם!
סבר לה רבי יוסי ברבי חנינא כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח, והיינו לבני יעקב קודם מתן תורה, שהיו אז כבני נח.
"ויותר יעקב לבדו".
אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. שהרי את הכלים החשובים כבר העביר לפני כן את נחל יבק כדכתיב "ויעבר את אשר לו". ואת הפכין קטנים לא הספיק להעביר.
מכאן ראיה לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם!
וכל כך למה?
לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
"ויאבק איש עמו עד עלות השחר".
אמר רבי יצחק: מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. שהרי יעקב ניזוק משום שנשאר יחידי בלילה.
רבי אבא בר כהנא אמר: מהכא למדנו זאת:

דרשני המקוצר[עריכה]