פרשני:בבלי:חולין צו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין צו א

חברותא[עריכה]

אמר רבא: מריש הוה אמינא דסימנא עדיף מטביעות עינא, שזיהוי על ידי סימן ודאי יותר מזיהוי שעל ידי טביעות עין, וראיה לדבר דהא מהדרינן אבידתא בסימנא  ולא מהדרינן בטביעות עינא. השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, שהתירו את האיסור על ידי טביעות עין בלבד, אמינא טביעות עינא עדיפא! (ומה שאין מחזירין אבידה על פי טביעות עין הוא בגלל שאנו חושדים בו שהוא משקר).
דאי לא תימא הכי, שאפשר לסמוך על טביעות עין, היאך סומא מותר באשתו? ובני אדם איך מותרים בנשותיהם בלילה? ואינם חוששים שמא זו אינה אשתו. אלא, על כרחך, בטביעות עינא דקלא, שמכיר קולה הכא נמי אפשר לסמוך בטביעות עינא.
אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע שטביעות עין עדיפה מסימנים דאילו אתו בי תרי שני עדים ואמרי: פלניא, דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא, שאיננו מכירים את ההורג אלא אנו יודעים את הסימנים שלו, לא קטלינן ליה על פי הסימנים. ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה, שאנו מכירים אותו, קטלינן ליה!
אמר רב אשי: תדע! דאילו אמר ליה איניש לשלוחיה: קרייה לך וקרא לפלוני, דהאי סימניה והאי סימניה! ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה. הרי השליח אינו בטוח למי הכונה. ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה, כי חזי ליה השליח לאותו איש, מיד ידע ליה, שהוא האיש שעליו לקרוא לו.
מתניתין:
הנוטל גיד הנשה מתוך הירך צריך שיטול את כולו לחטט אחריו ולהוציא את שרשיו. רבי יהודה אומר: אין צריך לחטט אחריו אלא חותך את מה שמעל כף הירך בלבד כדי לקיים בו מצות נטילה.
האוכל מגיד הנשה כזית, סופג את הארבעים מלקות, לפי שעבר על לאו של אכילת גיד הנשה.
אכלו את כל הגיד ואין בו כזית, חייב מלקות. משום שגיד הנשה כשהוא שלם הרי הוא "בריה", שחייבים עליה אפילו בכל שהוא.
אכל משני גידי הנשה מזה שבירך ימין כזית, ומזה שבירך שמאל כזית, סופג שמונים, שתי מלקיות, שהרי עבר פעמיים על גיד הנשה.
רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים. דהיינו, מלקות אחת בלבד, לפי שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך ימין בלבד.
גמרא:
בר פיולי (שם אדם) הוה קאי קמיה דשמואל, וקא מנקר אטמא, מוציא גיד הנשה מהירך. הוה קא גאים ליה, חתך רק מלמעלה ולא חטט אחריו. אמר ליה שמואל: חות ביה טפי! רד וחתוך גם את שרשי הגיד שבתוך כף הירך. השתא, לא חזיתך, אילו לא הייתי נוכח בשעת מעשה, ספית ליה איסורא, היית מכשילני באיסור גיד הנשה.
אירתת בר פיולי מגערת שמואל, נפל סכינא מידיה! אמר ליה שמואל: לא תירתת! שאף אתה לא עשית שלא כשורה, משום דמאן דאורי לך לעשות כן, כרבי יהודה אורי לך! שהוא סבור שאין צורך לחטט אחר גיד הנשה. ואילו אני סובר כרבי מאיר.
אמר רב ששת: מאי דשקל בר פיולי, אותו חלק של הגיד הנשה שהוא נטל, אסור מדאורייתא לרבי יהודה.
ומקשינן: מכלל זה אתה למד, כי מה דשייר ולא נטלו, אסור מדרבנן לרבי יהודה. והשתא תיקשי: אלא מאן דאורי ליה לבר פיולי שלא ליטול יותר מהגיד, כמאן אורי ליה?! שהרי אפילו רבי יהודה מודה בחלק הנותר שהוא אסור מדרבנן.
ומתרצינן: אלא אמר רב ששת: מאי דשקל בר פיולי אסור מדאורייתא (בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה - עפ"י תוס'). ומאי דשייר, אסור מדרבנן לרבי מאיר. כי חיוב חטיטה לרבי מאיר אינו אלא מדרבנן. דאילו לרבי יהודה, אפילו מדרבנן שרי!
שנינו במשנה: האוכל מגיד הנשה כזית סופג את הארבעים.
אמר שמואל: לא אסרה תורה אלא אותו חלק של הגיד שנמצא על כף הירך בלבד, ולא מה שנמשך ממנו חוץ לכף הירך. שנאמר "על כף הירך".
אמר רב פפא: דברי שמואל הם כתנאי! דתניא: אכלו לגיד הנשה כולו, ואין בו כזית, חייב מלקות. רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיהא בו כזית.
והוינן בה: מאי טעמא דרבנן?
ומשנינן: משום דסברי: גיד הנשה שלם "בריה" היא, שחייבין עליה בכל שהוא.

דרשני המקוצר[עריכה]