פרשני:בבלי:חולין צט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין צט ב

חברותא[עריכה]

ודחינן: לא בששים הוא מתבטל, אלא במאה!
ותמהינן: והא מדרישא דאיירי במין במינו, ושאתה מחמיר בה בכל ענין, אתה אומר שמתבטל במאה, ואפילו כשאין בגריסין בנותן טעם, סיפא, דאיירי במין בשאינו מינו, הרי צריך להיות ביטולו בששים! שהרי זהו החילוק בין מין במינו למין בשאינו במינו כשאין בנותן טעם - אם הביטול הוא בששים או במאה!?
דקתני רישא: להחמיר מין ומינו - כיצד? שאור של חטין שנפל לעיסת חיטין, דהוי מין במינו, ויש בו כדי לחמץ, דדמי לנותן טעם, הרי בין יש בו בהיתר כדי להעלות במאה ואחד, ובין אין בו כדי להעלות במאה ואחד - אסור!
וכן אם אין בו בהיתר כדי להעלות במאה ואחד, הרי בין שיש בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ - אסור!
והיינו, להחמיר במין במינו, שכאשר אין בו מאה ואחד הרי הוא אינו מתבטל גם כשאין בו כדי לחמץ. ובהכרח דבמין בשאינו מינו, שאנו מקילים בו, אם אין בו כדי לחמץ לא בעינן מאה ואחד.
וכי איכא לאוקמי רישא וסיפא במאה? אלא, בהכרח, רישא איירי במאה, וסיפא איירי בששים, ומוכח שבשאר איסורין, בטל בששים. (עיין היטב ברש"י ובתוס'!)
ודחינן: לא תידוק מיניה. אלא רישא איירי שהביטול הוא במאה וחד, וסיפא במאה! (והיינו, מלבד האיסור).
ותמהינן: אי רישא במאה ואחד דהיתר, כיצד אמרינן שאם יש בו כדי לחמץ הרי הוא אוסר אפילו במאה ואחד - וכי יש בו כדי לחמץ במאה וחד!? וכי יתכן שהחימוץ ישפיע עד כדי כך!?
אישתיק רב דימי.
אמר ליה: דלמא שאני שאור, דחימוצו קשה!
אמר ליה: אדכרתן מילתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא כל השיעורין שווין! שהרי ציר של דג טמא שיעורו - קרוב למאתיים!
דתנן: דג טמא, צירו אסור! ורביעית של הציר אוסרת כשנתערבה בסאתיים היתר של ציר טהור. (וסאתיים הן מאתיים רביעיות).
והוינן בה: והאמר רבי יהודה - מין במינו לא בטיל!?
ומשנינן: שאני ציר של דג טמא דזיע בעלמא הוא!
שנינו במשנה: כיצד משערינן.
אמר רב הונא: כבשר בראשי לפתות! שראשי הלפתות מתוקים מזנבותיהם, ונמצא שכדי לתת טעם בראשי לפתות צריך שיעור יותר גדול מהשיעור של טעם בזנבות הלפתות.
ואמרינן: מתניתין דקתני דגיד הנשה שנתן טעם אוסר, דלא כהאי תנא!
דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אין בגידין בנותן טעם!
ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא לשאלו דבר הלכה בגיד שהתבשל. הוה יתיב רבי יהודה בר זבינא אבבא, (על פתח השער של רבי חנינא).
כי נפק אותו שבא לשאול את רבי חנינא, אמר ליה רבי יהודה - מאי אמר לך רבי חנינא?
אמר ליה: שריא ניהליה!
אמר ליה: הדר, חזור לרבי חנינא, עייליה לקמיה, ותשאל אותו פעם נוספת מהי ההלכה בגיד הנשה שנתן טעם בקדרה.
אמר רבי חנינא, כשחזר אותו אדם ושאלו פעם נוספת: מאן האי דקא מצער לי!? (כשכוונתו לרבי יהודה). זיל, אימא ליה למאן דיתיב אבבא: אין בגידין בנותן טעם!
כי אתו לקמיה דרבי אמי לשאלו בדין נותן טעם בגיד, הוה משדר להו היה משלחם לקמיה דרבי יצחק בן חלוב, דמורי בה להיתירא, משום דרבי יהושע בן לוי,
וליה, לרבי אמי עצמו, לא סבירא ליה לאכשרינהו, אלא כיון דמשמיה דרבי יהושע בן לוי שרי ליה לא מחי רבי אמי בהדייהו!
והלכתא - אין בגידין בנותן טעם.
שנינו במשנה: גיד הנשה שנתבשל.
והוינן בה: וליבטול ברובא כשאינו מכיר את הגיד בתוך התערובת?

דרשני המקוצר[עריכה]