פרשני:בבלי:חולין קיב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קיב א

חברותא[עריכה]

והני מילי צנון  דאגב חורפיה בלע. אבל קישות שהיא מתוקה, אין השמנונית נבלעת, אלא היא צפה על מקום החתך, ולכן, גריר גורר בסכין מעט לבי פסקיה למקום החתך ומסיר את השומן הדבוק שם, ואכיל.
קילחי דליפתא - שרי. שקלחי הלפת מתוקים הם ואין טעם השומן ניכר בהם.
דסילקא - אסירי שהשומן נותן בהם טעם.
ואי פתך אם מערב בהו בשעת החיתוך, קלחים דליפתא, שחותך במעורב קלחים של לפת ושל תרד, כלומר חותך לפת אחת ואחריה תרד, שפיר דמי. שמבטל קלח הלפת את טעם השמנונית שעל הסכין. ואין התרדים מקבלים ממנו טעם.
בעא מיניה רב דימי מרב נחמן: מהו לאנוחי, להניח, כדא דמלחא גבי כדא דכמכא של כותח, שיש בו חלב? האם צריכים אנו לחשוש שמא יפול מן הכד של הכותח לכד המלח, ויבואו למלוח בשר במלח שמעורב בו כותח חלבי?
אמר ליה: אסור.
ועוד שאל רב דימי מרב נחמן: מהו להניח כד של כותח ליד כד דחלא חומץ, מאי? האם יש לנו לחשוש שמא יפול מן הכותח אל החומץ, ויבואו ליתן מהחומץ הזה לתוך תבשיל של בשר?
אמר ליה: שרי. שלא חוששים שמא ישפך הכותח לחומץ ויתננו לתבשיל של בשר.
ומאי שנא מלח מחומץ?
אמר לו רב נחמן לרב דימי: אסביר לך את הטעם לחלק בין מלח לחומץ רק לכי תיכול כאשר תמדוד לי עלה, בתמורה להסברי, כורא דמלחא! והיינו, שתשלם לי כור מלח בשכרי!
מאי טעמא? מהו אכן החילוק בין מלח לחומץ? האי, הכותח שהתערב במלח איתיה איסורא בעיניה, שניכר הכותח במלח, ולכן אסור למלוח בו את הבשר, מפני שאינו מתבטל.
והאי, כשנופל הכותח לחומץ ליתיה איסורא בעיניה, וגם אין נותן הכותח טעם בחומץ ומתבטל, ולכן מותר למלוח בו את הבשר.
ההוא בר גוזלא גוזל קטן דנפל לכדא דכמכא של כותח. שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא, ואף על גב שיש בכותח מלח, ולא החשיב את זה כבישול.
אמר רבא מאן חכים למישרי כי האי גוונא, אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא.
קסבר רב חיננא: כי אמר שמואל "מליח - הרי הוא כרותח", גם לגבי בישול בשר בחלב, הני מילי היכא דאינו נאכל המליח מחמת מלחו. והיינו, שהיתה מליחותו מרובה ולא ניתן לאכלו אלא לאחר ששורים ומדיחים אותו במים. אבל האי כותחא הרי נאכל הוא מחמת מלחו. כלומר, אין מליחותו רבה.
והני מילי שמותר, כשנפל הגוזל והיה בשרו חי. אבל אם היה בשרו צלי - בעי קליפה, מלמעלה, מסביב.
ואי אית ביה בבשרו פילי בקעים - כוליה אסור, משום שבולע דרך הנקבים והסדקים.
ואי מתבל בתבלין - כוליה אסור, שהתבלינים מרככים אותו ובלע יותר.
אמר רב נחמן אמר שמואל: ככר שחתך עליה בשר צלי אסור לאכלה, לפי שהדם היוצא מהבשר הצלוי נבלע בה.
והני מילי דאסמיק, שהיה בשר הצלי אדום.
והני מילי דאבריה, שעבר הדם בכיכר מצדו האחד לצדו השני.
והני מילי דאסמכיה, שהיה המוהל היוצא מהבשר סמיך.
אבל קלישתא מוהל צלול - לית לן בה. שאינו נחשב דם.
שמואל שדי ליה לככר שכזאת לכלביה.
רב הונא יהיב ליה לשמעיה לשמשו, ולא אכלו בעצמו.
והוינן בהנהגתו של רב הונא: מה נפשך? אי שרי - לכולי עלמא שרי. אי אסור - לכולי עלמא אסור!?
ומשנינן: לעולם הוא מותר, אלא שאני רב הונא, דאנינא דעתיה שלא אכלו מחמת שהיה איסטניס, ולא מחמת איסור.
רבא אכיל ליה וקרי ליה "חמר בשר", דהיינו "יין הבשר".
אמר רב נחמן אמר שמואל: אין מניחין כלי ("בי דוגי", דלעיל) תחת בשר - עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו.
מנא ידעינן שמכאן ולהבא לא יזוב ממנו מראה אדום ושכבר מותר להניח תחתיו כלי? מר זוטרא משמיה דרב פפא אמר: משתעלה תימרתו. שיעלה כעין עשן מהבשר. (ובלשון אחר ביאר רש"י - מאז שהגחלים תחתיו יעלו עשן, שכל עוד יוצא הדם הוא מכבה את הגחלים, ורק כשפוסק הדם ומתחילה השמנונית לצאת נדלקים הגחלים).
מתקיף לה רב אשי: ודלמא תתאה מטא, עילאה לא מטא!? שמא רק הצד התחתון הפונה כלפי האש נצלה, אבל הצד העליון עדיין לא נצלה, אלא, אמר רב אשי: לית ליה תקנתא, אלא משדא ביה לזרוק על הבשר וכן ליתן בכלי שמולחים בו תרתי גללי מלחא, שתי חתיכות מלח ובכך ישקע הדם לשולי הכלי, ואז <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  ומשפייה, והיינו שאת השומן שיצוף מעל הדם מותר לשפוך במתינות, כדי שלא יתערב בו הדם, לכלי אחר, ולאכלו.

דרשני המקוצר[עריכה]