פרשני:בבלי:חולין קכו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין קכו א

חברותא[עריכה]

ותני עלה דההיא משנה: רבי יוסי מטהר. והוינן בה: אהייא קאי רבי יוסי?
אילימא אסיפא? תיקשי, מאי קמשמע לן רבי יוסי, הרי תנא קמא נמי טהורי קא מטהר?
אלא, על כרחנו לומר, דשמעיה רבי יוסי דקאמר תנא קמא - טומאה בתוכה הבית טמא.
ודין זה נאמר בשני אופנים -
אי באופן שיש בחלל המגירה פותח טפח, וכדקתני ברישא, שאז אין הטומאה טמונה, אלא הטעם שהבית טמא הוא משום דדרך טומאה לצאת דרך הבית.
ואי באופן שאין סוף הטומאה לצאת דרך הבית (כגון שהמגירה בפתח הבית), אלא שאין בחלל המגירה טפח, ולכן הבית טמא, משום דטומאה טמונה שבתוך המגירה בוקעת דרך המגדל ועולה לתוך הבית, והרי הבית מאהיל עליה.
ודין זה משתמע מזה שתנא קמא העמיד את דבריו רק באופן שיש בחלל המגירה חלל טפח, ומשמע שאם אין שם חלל טפח הרי הבית טמא גם באופן של הסיפא, שאף שפתח המגירה הוא לחוץ, ואין סוף הטומאה לצאת לבית, מכל מקום הבית טמא משום שטומאה רצוצה בוקעת ועולה.
וקאמר ליה רבי יוסי לתנא קמא: חולק אני עליך בשני האופנים -
הא דקאמרת ברישא שהבית טמא מפני שדרך טומאה לצאת - הרי אני מטהר מפני שיכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה.
ודקאמרת בסיפא (כפי שמשתמע מדבריך שם) שהבית טמא משום דטומאה טמונה בוקעת - הרי אני חולק על זה וסובר דטומאה טמונה אינה בוקעת.
הרי מצינו שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה.
ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי שבמקום אחר מצינו שגם הוא סובר את הדין דטומאה טמונה בוקעת ועולה?
דתנן במסכת אהלות: הכלב שאכל בשר אדם מת, ומת הכלב (שאילו היה הכלב חי, לא היה בשר המת שבבטנו מטמא, דטומאה בלועה היא), והיה הכלב מוטל על האסקופה מפתן הבית, וצוארו בתוך הבית וגופו בחוץ.
רבי מאיר אומר: אם יש בצוארו פותח טפח שרוחב הצואר הוא טפח  164 , הרי הצואר נחשב כאהל, והוא מביא את הטומאה לתוך הבית, שהצד העליון של הכלב משמש כאהל להעברת הטומאה מהבטן (ששם נמצא הבשר המת) דרך הצואר והפה אל תוך הבית. (ואף על פי שחלל הצואר מבפנים אין בו טפח, מכל מקום סובר רבי מאיר שרואין את פנים הצואר כאילו נחקק ונתרחב עד לטפח - תוספות).

 164.  הר"ש במסכת אהלות שם כתב, שמשערים האם יש בצואר טפח על ידי חוט, שאם יש בהקיפו שלשה טפחים סימן שיש בו רוחב טפח. והקשה הרש"ש, הרי זה יהיה סימן שיש בקוטר שלו טפח, אך עדיין אין בו טפח על טפח בגובה טפח, שהרי רק הצד העליון יש בו גובה טפח? ובאמת הרא"ש שם כתב, שצריך שיהא בהקיפו ארבעה טפחים וחומש. וראה רש"ש כאן מה שכתב על דברי הרא"ש.
ואם לאו, שרוחב הצואר הוא פחות מטפח, אינו מביא את הטומאה לבית, שפחות מטפח אינו נחשב לאהל כדי להביא את הטומאה.
רבי יוסי אומר: רואין את הטומאה היכן היא נמצאת בתוך הגוף של הכלב.
אם היא מכנגד השקוף המשקוף ולפנים, דהיינו, שהיא בתוך הבית, הרי הבית טמא ואפילו אם אין ברוחב הצואר טפח.
ואם הטומאה נמצאת מכנגד השקוף ולחוץ - הבית טהור. ולהלן הגמרא מבארת את דבריו.
רבי אלעזר אומר: אם פיו של הכלב לפנים ונקב אחוריו לחוץ - הבית טהור. (ובאופן שהטומאה מחוץ לבית, ואין בצואר רוחב טפח, שמצד דין אהל ומצד דין טומאה רצוצה אין סיבה לטמאות את הבית, ומצד סוף טומאה לצאת, הרי סופה לצאת דרך אחוריו ולא דרך פיו).
אבל אם פיו לחוץ ונקב אחוריו לפנים - הבית טמא. מפני שטומאה יוצאה דרך שוליו, שסוף הטומאה לצאת דרך אחוריו.
רבי יהודה בן בתירא אומר: בין כך ובין כך בין שפיו לפנים בין שפיו לחוץ, בין שהטומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין שהיא לחוץ, בין שיש בצוארו פותח טפח בין שאין בצוארו פותח טפח, בכל אופן הבית טמא. שאף בדרך כניסתה של הטומאה, דהיינו דרך הפה, היא מוציאה את הטומאה לבית. (פירוש אחר - שלפעמים הטומאה יוצאת דרך פיו על ידי שהוא מקיא את האכל).
והשתא מבארינן דברי רבי יוסי: מאי לאו, אהא דקאמר רבי מאיר שאם אין בצוארו פותח טפח הבית טהור קאי רבי יוסי, ואמר, שאם הטומאה מכנגד המשקוף ולפנים, הבית טמא. שאף על פי שהצואר אין בו שיעור אהל, הרי הבית עצמו מאהיל על הטומאה, שהרי הטומאה טמונה, שאין לה חלל טפח מעליה, ובוקעת ועולה לתוך הבית.
ושמע מינה, דרבי יוסי סבר טומאה טמונה בוקעת. וקשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי, שלגבי חבילי מיטה ולגבי תיבת המגדל אמר רבי יוסי דטומאה טמונה אינה בוקעת, ולגבי כלב שמת אמר טומאה טמונה בוקעת?
ומתרצינן: אמר רבא: רבי יוסי לא קאי על "אין בצוארה פותח טפח", כי בזה אפילו הטומאה בפנים הבית טהור, שלפי רבי יוסי טומאה טמונה אינה בוקעת. אלא על מה שאמר רבי מאיר דאם יש בצד החיצון של הצואר רוחב טפח הוא מביא את הטומאה לבית, על זה פליג רבי יוסי, וקאמר שדוקא אם חלל הצואר מבפנים הוא טפח יש עליו דין אהל להביא את הטומאה. אך אם רק הצד החיצון הוא טפח ובחלל בפנים אין רוחב טפח אינו נחשב כאהל להביא את הטומאה.
והאי "רואין את הטומאה" דקאמר רבי יוסי היינו רואין את חלל מקום הטומאה קתני, האם יש בו טפח אם לא.
וסיום דבריו "מכנגד השקוף ולפנים" הוא ענין אחר וכדמפרש -
ורבי יוסי בתרתי פליג. וקאמר ליה לרבי מאיר: הא דקאמרת דכי יש בצוארו אפילו בצד החיצון פותח טפח, מביא את הטומאה לבית,
אנן - בתר חללה אזלינן.
ודקא אמרת על האסקופה כולה הבית טמא, שמסתימת דבריך משמע שאפילו אם פי הכלב מונח על החלק החיצוני של האסקופה גם כן כל הבית טמא, לפי שכל רוחב האסקופה נחשבת כתוך הבית, שאם יש שם מת כל הבית טמא,
על זה אני אומר: דוקא אם פי הכלב מכנגד השקוף מאותו מקום שהדלת שוקפת (נוקשת) בו בסגירתה ולפנים, הבית טמא.
אבל מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. שאותו חלק נחשב כמחוץ לבית.
רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא במתניתין: רבי יוסי אומר: רואין את חלל הטומאה, וכשינויא דרבא.
והוינן בה: ומאן הוא התנא דפליג עליה דרבי יוסי ואומר דאהל לא נקרא "נוגע"  165 ?

 165.  רש"י פירש דמקשינן על התנא שהובא לעיל, שאם נגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית אחר שאינם מצטרפים, משום שאהל ומגע נחשבים כשני שמות, והוא חולק על רבי יוסי שהם נחשבים לשם אחד, ובהאי משנה מקשינן מיהו התנא הזה. אך התוספות והרמב"ן הקשו עליו, דהאי תנא סבר כרבי יוסי, שהרי גם רבי יוסי לא אמר שמאהיל נקרא נוגע אלא בלמטה מטפח לאביי או במאהיל על הטומאה לרבא, אך באהל המשכה גם רבי יוסי מודה דלא חשיב נגיעה? ולכן פירשו, דמדאמרינן לעיל מאן תנא דקרי למאהיל נוגע רבי יוסי משמע דאיכא תנא דפליג, והשתא מקשינן מיהו התנא שחולק על רבי יוסי. ולפי מה שכתב הקהלות יעקב (טהרות סימן כא) בדעת הרמב"ם, דבמשנה דאהלות מודה רבא דמיירי ברישא כרבי זירא או כאביי, ורק בדעת רבי יוסי קאמר כן, אתי שפיר, דתנא דאהלות פליג על רבי יוסי. אך עדיין קשה תירוץ הגמרא, דמשני דאתיא כרבי שמעון, והא לדעת רבי שמעון על כרחך אין אופן של מאהיל דחשיב נוגע, דהא קאמר והיכן מגען באחת מהן, ולא קאמר בטומאה רצוצה בין שני מגדלים או בלמטה מטפח?
ומשנינן: רבי שמעון הוא!
דתניא: רבי שמעון אומר: כל הטומאות שפורשות מהמת, כגון, כזית בשר, אבר שלם, רובע עצמות, רוב מניינו ובניינו של מת, שדרה וגולגולת ועוד, הרי הם מטמאות בשלשה אופנים: א. מגע. ב. משא. ג. אהל.

דרשני המקוצר[עריכה]