אסרו חג

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:49, 13 בספטמבר 2021 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (←‏מקור)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Nuvola apps kcmpartitions.png יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

אסרו חג הוא היום שלמחרת שלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות). היום נקרא על שם הכתוב (תהלים קי"ח, כ"ז): "אסרו חג בעבותים", ממנו דרשו חז"ל: "כל העושה איסור לחג - אגודה לחג ביום שלמחרתו - באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: אסרו חג בעבותים - בהמות עבות ושמנות - עד קרנות המזבח". משום כך, נוהגים להרבות באסרו חג באכילה ושתיה.

מקור[עריכה]

הגמרא סוכה מה ב לומדת מהפסוק "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", שכל מי שעושה איסור (קשר) לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן. רש"י מסביר שם שמדובר על היום שאחרי החג, שיש להרבות בו במאכל ומשתה כדי להמשיך את קדושת החג גם לימי החול הבאים אחריו. מקור שמו "אסרו חג" נובע מכך שאוסרים (אוגדים) את היום לאחר החג יחד עם החג ובכך מראים את חביבותו של החג שקשה עלינו להיפרד ממנו.

בירושלמי (עבודה זרה א א) מכונה אסרו חג "בריה דמועדא" - כלומר בן המועד. לפי הגמרא שם, אסרו חג נחוג כבר בימי נחמיה ולכן נקבע צום ביום כ"ד תשרי ולא יום אחרי סוכות, משום שאין לצום ביום "בריה דמועדא".

להלכה, הרמ"א אורח חיים תכט א הביא שיש להרבות ביום זה במאכל ובמשתה. מכיוון שיום זה מוגדר כעין תוספת לחג נוהגים שלא להספיד ולא להתענות בו.

מנהגים[עריכה]

שמחה, הספד, אכילה ושתיה[עריכה]

צריך לשמוח ולמעט בהספד ובתענית (שבלי הלקט רסב), ונוהגים להרבות בו קצת באכילה ושתיה (רמ"א או"ח תכט ב. וראה לעיל מסוכה מה ב, ורש"י שם)[1].

תענית[עריכה]

יש מהראשונים שכתבו, שהמנהג שלא להתענות ביום שאחר החג, לא היה נהוג בתחילת ימי בית שני (תוספות ראש השנה יט ב ד"ה מימות[2]). ואין בזה איסור מן הדין, שהרי שבת ויום טוב אסורים בהספד רק לפניהם, ולאחריהם מותרים (ראה ברייתא תענית יז ב, ושם יח א), אלא מנהג הוא (מגן אברהם תכט סק"ח; שולחן ערוך הרב או"ח תכט יז[3]).

ויש שהוכיח מדעת ראשונים שאינם סוברים כלל מנהג זה (ברכי יוסף או"ח תצד סק"ד, בדעת הרי"ף והרא"ש. והרמב"ם שהשמיטו דין זה. וראה מגן אברהם תכט סק"ח, בדעת השו"ע).

נפילת אפיים, וידוי, צידוק הדין[עריכה]

נהגו שלא ליפול על פניהם באסרו חג, ולא לומר וידוי אם חל בשני או בחמישי, וצידוק הדין (ראה ערכו) אחר מת נהגו לומר בו ביחד, שלא כדרך הספד (שבלי הלקט רסב[4]. וראה בית יוסף יורה דעה תא ו שאומרים אותו דרך הליכה). וכשחל בשבת, אין אומרים במנחה צדקתך צדק (שבלי הלקט קכו).

מלאכה[עריכה]

אין איסור עשיית מלאכה באסרו חג, אפילו לנשים שנוהגות איסור מלאכה בראש חדש (ראה ערך ראש חדש. שלטי הגבורים בהגהות מרדכי שבת תנו; תשב"ץ קטן קסט; מגן אברהם תצד סק"ג), וכל שכן לאנשים (ערוך השלחן תצד[5]).

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. וראה שו"ת תורה לשמה סי' קמ שחייבים לנהוג בו כמו בחול המועד ללבוש בגדי שבת, ולמנוע עצמו ממקח וממכר כשאינו דבר האבד. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' שכא מה שהשיג עליו.
  2. בירושלמי לעיל מבואר שכבר בזמן עזרא ונחמיא נהגו בזה - ראה משנה למלך כלי המקדש ו ט, וברכי יוסף או"ח תצד סק"ד.
  3. בשאלה האם האיסור להתענות הוא דין או מנהג ראה במשנה למלך וברכי יוסף שם באריכות.
  4. באגור תרסה, ובבית יוסף או"ח תצד, העתיקו: "ביחיד", אבל ראה בתשובות הגאונים שערי תשובה ריט, ובאוצר הגאונים מועד קטן קנה, ובשבלי הלקט קצב, לענין צידוק הדין בראש חדש שאם עונים כאחד מותר, ואם אחד מדבר והכל עונים אחריו אסור.
  5. ראה ברכי יוסף שם שצידד לומר שבאסרו חג של שבועות אסור במלאכה, וראה משנה למלך שם.