בית הכנסת העתיק בעין גדי

בית הכנסת העתיק בעין גדי הוא שריד לבית כנסת עתיק שהיה בעין גדי שבמדבר יהודה. בעין גדי היה ישוב בתקופות עתיקות והוא מוזכר במקרא, בין השאר במגילת שיר השירים. הממצאים שהתגלו מבית הכנסת הם מהמאה ההשלישית. כאשר התחדש הישוב לאחר חורבנו הקודם ממרד בר כוכבא,. במאה השישית אז חרב המקום שוב, ובית הכנסת נשרף.

הממצאים החשובים שהתגלו באתר היו: "רצפת פסיפס" שהשתמרה להפליא ופסיפס מאוחר יותר ובו כתובות בשפה הארמית. אחת הכתובות מזהירה מגילוי סודה של העיר לזרים – השמן שהופק מפרי האפרסמון. "אוסביוס מקיסריה" שחי במאה הרביעית כולל את עין גדי בתחום דרומא וכותב עליה: "כפר גדול מאוד של יהודים".

איזכורים מקראיים

עין גדי המקראית התפרסמה בזכות הבשמים הנדירים שנרקחו בעיר: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי." (שיר השירים א', 14-13).

בתנ"ך מוזכרת עין גדי כמקום של "מצדות" וכ"מדבר" , אליו בורח דוד המלך מפני שאול המלך: "וַיַּעַל דָּוִד, מִשָּׁם; וַיֵּשֶׁב, בִּמְצָדוֹת עֵין-גֶּדִי" (שמואל א' כ"ג, 29). וכן, בהמשך "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל, מֵאַחֲרֵי, פְּלִשְׁתִּים; וַיַּגִּדוּ לוֹ, לֵאמֹר, הִנֵּה דָוִד, בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי. {כ"ד, א') בדברי הימים ב' מכונה עין גדי בתור "חצצון תמר, מקום בו התרכזו צבאות זרים ללחימה בממלכת יהודה , כאמור: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן בָּאוּ בְנֵי-מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים, עַל-יְהוֹשָׁפָט--לַמִּלְחָמָה. ב וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר, בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם; וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר, הִיא עֵין גֶּדִי. (כ'. א'-ב')

בסוף ספר ירמיהו , כאשר מתוארת היציאה לגלות בבל כתוב: "וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ--הִשְׁאִיר, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים: לְכֹרְמִים, וּלְיֹגְבִים.(נ"ב, ט"ז") במסכת שבת כתב רב יוסף:"אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (כ"ו, א').

ניתן לראות במקום שרידים המעידים על 1300 שנים של התיישבות יהודית רצופה באזור, החל מהמאה השביעית לפני-הספירה עד למאה השישית.

בחפירות ארכאולוגיות, שנערכו בתל גורן, מקום מושבה של העיר עין גדי הקדומה, בין נחל דוד לנחל ערוגות, נחשפו ממצאים שראשיתם בימי המלוכה בישראל והם מגיעים עד להתקופה הרומית - התקופה הביזנטית. היישוב היהודי במקום נהרס לאחר שנבוכדנצאר צר על ירושלים. הוא התחדש עם שיבת ציון ועמד בשגשוגו עד תקופת בית שני.

בימי מרד בר כוכבא, הוא ניטש מיושביו ונהרס. בהמאה השלישית נבנתה עין גדי מחדש ושרידי בית הכנסת הם מתקופה זו.

מימצאי החפירות

בשנת 1965, בשעת חריש בשדה, נחשפו מימצאים שהעידו על קיום בית כנסת. החפירות הארכיאולוגיות בוצעו בשנים 1970- 1972 על ידי בר"ג, י.פורת ואהוד נצר. בית הכנסת היה קיים כ-400 שנה.

במקום נחשף בית כנסת ששלבו הראשון היה מהמאה הרביעית . ציר האורך של בית הכנסת היה לכיוון ירושלים. הפתח היה מצפון, כך שנכנסו לבית הכנסת כאשר הגב לכיוון ירושלים (בשלב שני נפתח הפתח מדרום}. משלב זה רצפת פסיפס ובה "צלב קרס" – סמל שנמצא גם בבתי הכנסת בבית הכנסת העתיק בקצרין ובגמלא ועוד. מצד מזרח, הוקן בקיר מושב לראש הקהל, המכונה במקורות "קתדרא דמשה".

השלב השני הושלם במאה השישית. הבנין הורחב , נוספו פתחים וחדרים נוספים. בצמוד לקיר הדרומי הוקמו ספסלים. התגלה מתקן דמוי "במה" , מעברו מדרגה, אולי "דוכן" להנחת ספר תורה. בין הממצאים שבו: [רצפת פסיפס שהשתמרה להפליא על אף היותה העתיקה ביותר בארץ, ופסיפס מאוחר יותר ובו כתובות בשפה הארמית. תוכן הכתובות הוא:^[1]

1. רשימת הדורות מאדם ועד יפת (ויפית) – במקור הארמי.
2. רשימת והמזלות: בעברית: טלה, שור, תאומים,סרטן, ארי, בתובה מאוזניים, עקרב, קישת, גדי ודלי דגים. כמו כן, רשימת החודשים העבריים , לפי מקובל היום ומוזכרים גם "חנניה מישאל ועזריה – שלום על ישראל".
3. כתובת המוקדשת לתורמים להקמת בית הכנסת, שלושה אחים: יוסי, עזרין וחזקין הבנים של דחלפי.
4. כתובת ארוכה וחשובה, שאין לה דוגמא מבתי כנסת אחרים. היא מתייחסת להתנהגות באי בית הכנסת: כל מי שיעשה את אחד מהגברים הבאים:
   1. יגרום למחלוקת בין אדם לחברו.
   2. יספר לשון הרע על חברו לגוים.
   3. גונב את חפצי חברו.
   4. הי מן גדלי רזה בקרתה – יגלה את סודה של ה"קריה"

"זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה" ^[2]

הרצפה כללה דגמי מנורת ברונזה קטנה יצוקה שבעת הקנים (22 ס"מ על 14 ס"מ)^[3] , פסיפסים בעלי מבנה של מרובעים ומשולשים בהם דגמי צומח ועופות כמו עגורים, כן נמצא במקום אוצר של 5,000 מטבעות מהמאה ה-4 עד זמנו של יוסטינוס השני (565-578)

הכתובת מתייחסת לסוד גידול האפרסמון, עץ פרי שתנאי הסביבה מאפשרים את גידולו באזור. עץ שאת טיבו איננו יודעים. מפריו הופק בושם משובח כבר בשלהי תקופת הבית הראשון. הוא נחשב לבושם משובח והיה מוצר יצוא בתקופת בית שני.

בית הכנסת נחרב בשריפה. כמו כן, בתי מגורים שנמצאו לידו, אף הן נחרבו בשריפה.

מהות הקללה בכתובת

לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותביה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:

"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים.

שאול ליברמן במאמר בתרביץ, כתב עת מדעי במדעי היהדות, מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם גידול האפרסמון מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים , מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב:

"א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו" (פרק ב', הלכה א' גמרא) אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות וכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים , שהרי כולם שייכים לקיסר.

אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים ובינהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני , כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילו מביא להם תועלת.

ליברמן מסכם, "סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם "

הארכאולוג, בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתח והיוו מעמד כלכלי סגור.

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל – משרד הביטחון - ההוצאה לאור , 1991
• שאול ליברמן, הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי, (בתוך) מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973. פורסמה בתרביץ שנה מ' חוברת א'