גירוש ספרד

גרוש ספרד בשנת ה"א רנ"ב (5,202) לבריאת העולם - שנת 1492 למנינם, היה אירוע מרכזי בתולדות עם ישראל. כינוי לתנועת הגירה כפויה של יהדות ספרד ואחר כך גם של יהודים שגרו ב[פורטוגל]] אל ארצות השפלה והארצות השוכנות לחופי הים התיכון. מאות אלפי יהודים נדרשו תוך פרק זמן קצר לצאת ממלכות קסטיליה וארגון בספרד ולאחר מכן משאר הממלכות ומפורטוגל, בשנת 1507 הצו הורחב על דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה. חלק ניכר מהם אבד בתלאות הדרך, אחר נפל בשבי שודדי ים והשאר התמקמו הערים באגן הים התיכון: צפון אפריקה, דרום אירופה - איטליה המרכזית והצפונית, צרפת, צפונה הולנד ובריטניה, מדינות הבלקן, מדינות הלבנט וארץ ישראל.

גירוש ספרד שונה מגזירות קנ"א , שהוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם, בשנת 1310. הוא ניתק את האנוסים מהתקוה לשוב ולהצטרף לקהילות היהודיות שנותרו בספרד. הברירה היחידה שהייתה להם הייתה לצאת את גבולות המדינה. ואכן, הם בחרו באפשרות זו: תחילה פנו לפורטוגל ובהמשך לארצות השפלה והארצות השוכנות לחופי הים התיכון. בין השאר, לאור העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתו את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא(סנהדרין מ"ד, ע"א)וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה(נדרים כ"ז, ע"א) ^[1]

הגירוש סימל סיומו של פרק בתולדות עם ישראל ופתיחתו של פרק חדש. תוצאותיו הרות האסון הותירו רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות אליהן הגיעו המגורשים מ"חצי האי האיברי" - ספרד ופורטוגל.

בטרם הגירוש

עד תחילת המאה ה-12 התקיים בספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה, בדרך כלל, סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. היהודים נהנו תחת שלטון זה מחופש דתי, תרבות משגשגת, כלכלה פורחת ואף זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד". בתקופה זו כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.

מהמאה ה-12] החלה רדיפה של היהודים בספרד, בתחילה על ידי המוסלמים (מורים) שכבשו את האזור, ולאחר מכן נכבש האזור מחדש על ידי הנוצרים שהמשיכו לרדוף את היהודים. רבים מהיהודים המירו את דתם לנצרות או לאיסלם. רבים מהם התנצרו או התאסלמו כלפי חוץ, אך בסתר המשיכו לקיים את מצוות הדת היהודית, ויהודים אלה נקראו "אנוסים".

מוסד בשם האינקוויזיציה היה בית משפט מטעם הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור מינים נוצריים, ועל כן רדף גם נוצרים חדשים, ביניהם האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת, היהדות. האינקוויזציה החלה לפעול בספרד ב־1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות שריפה על המוקד או תליה. היו יהודים שבחרו לא להמיר את דתם (או להעמיד פנים שעשו זאת כפי שעשו האנוסים), מנהיג האינקוויזיציה תומאס די טורקימדה חיבר מסמך למלכת ספרד^[2] מציג את הרקע של הגירוש. תחילה הוא מדבר על הצורך לא למסור מישרות ממשלתיות לאנשים לא ראויים. המשרות הציבוריות צריכות רק בידי האנשים הטובים. אשר ליהודים, הוא מיחד סעיפים מיוחדים:

• איסור גמור שיהיה להם מישרות ציבוריות ואין למכור להם את גביית המיסים "אלא בתנאים קשים".
• יגורו בנפרד.
• יישאו סימנים מיוחדים, לא ילבשו בגדי משי, לא בצבע אדום ולא שום דבר מוזהב.

בעקבותיו שוכנעו ת המלך פרדיננד והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרתו של הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים.

תולדות הגזרות

ב-31 מארס 1942 חתמן המלכים הקתוליים : פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה, על "צו גירוש היהודים מכל מלכויותיהם ושטחי שליטתם ובעלותם". היה זה שלושה חודשים לאחר שנכנסו לארמונם "ארמון אלהמברה" בעיר "גרנדה", עם סיום טיהור המוסלמים מאדמת ספרד הנוצרית. אלף חמש מאות ישוב יהודי בספרד בא לסיומו חיים ^[3]. ערכו של כיבוש ספרד היה בכך שהוא למעשה סיים את מסע הצלב של הנצרות כלפי האיסלאם . כל עוד הייתה בספרד אוכלוסייה יהודית, היה נראה כי המטרה לא הושגה.

בטרם גירוש ספרד משנת רנ"ב היו גזרות קנ"א. תוצאות הגזרות הביאו בהשתלשותם לגירוש ספרד. בתולדות ספרד הנוצרים דנו ביחסי היהודים ששמרו על דתם כלפי "הנוצרים החדשים" - מרצונם או באונס. נוצרה בעיה, אוכלוסייה גדולה יצאה מקרב היהדות אך אל הנצרות לא הגיע. חיים ביינארט, שחקר את הנושא, מציין כי הרעיון של גירוש טוטאלי היה של הנזיר אלפונסו די אספינה. הוא טען שאנגליה, אשר גרשה את יהודיה בשנת 1290 וצרפת - בשנת 1306, מצליחות לחיות ללא יהודים זמן רב. היהודים קלקלו את המומרים ועלולים לקלקל גם את "הנוצרים הטובים".

ספרות שלמה פורסמה במאה השנים שקדמו לגירוש ספרד. כולה "לעג ליהדות וקריאת גנאי שכאילו חברה יהודית תביא כליה על הנצרות". תוצאה מכך היה גירוש אנדלוסיה בשנת 1483. רמז על כך מופיע בצו הגירוש משנת תר"ב בדברים הבאים:"ויודעים אנו כי התרופה האמיתית לכל הנזקים והרע הזה הוא לנתק את המגע בין היהודים הנזכרים (ששמרו על דתם) לבין הנוצרים ולגרש אותם ממלכותינו. היה ברצוננו להסתפק בזה שציווינו עליהם לצאת מכל הערים, הכפריפ ומקומו היישוב באנדלוסיה, ששם נאמר, הביאו את הנזק הרב ביותר".

המסקנה העיקרית הייתה גירוש כללי, אשר יביא לפתרון מצבה הדתי והחברתי של המדינה.

יציאת היהודים מספרד

הפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ, 1492, על ידי כרוז הממונה מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם. בנוסף לכך, נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר או לעזור ליהודים בגלוי או בסתר. רק בשנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו זה בטקס בבית כנסת במדריד, דבר שאיפשר ליהודים לחזור ולגור באופן רשמי בספרד.

הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם.

על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה ה"מרקנטליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל 31 ביולי, שיצא, על פי הלוח העברי בתשעה באב, באותה שנה

היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית, בתנאים הגאו-פוליטיים ואפילו היו קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות. לאחר החלת גזרות הגירוש על פורטוגל, היהודים עברו לנסות את מזלם במציאת מקלט בארצות השפלה. אבל היציאה ההמונית הייתה לארצות אגן הים התיכון: צפון אפריקה, הלבנט ואיטליה.
ממדי היציאה עד מחצית המאה ה-16 לא היו ניכרים. במאה ה-17 כבר גברה היציאה ואפילו משפחות שלמות היגרו כמו של דונה גרציה נשיא.

לפורטוגל

בתחילה הם פנו למדינה השכנה, בחצי האי האיברי. אבל המלכים הקתוליים, יוזמי הגירוש, לא הסכימו כי פורטוגל תהיה מקלט לבורחים מהאינקויזיציה הספרדית. כאשר המלכים הקתוליים השיאו את בתם איזבל עם מנואל מלך פורטוגל הם היתנו עימו כי מדינתו לא תהיה יותר מקלט לאנוסים. אך האנוסים מספרד המשיכו להגיע לפורטוגל. גם לאחר השמד שהוצאו בשנת 1497, כאשר מלך פורטוגל יזם מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפיה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו לפורטוגל לספרד, בהתאם לבולה של "אינוקטיוס השמיני" משנת 1487, אך פורטוגל לא קבלה על עצמה להסגיר יהודים לספרד. אם האינקויזיציה רצתה את הסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית ועשתה זאת בדרכים מקוריות. ^[4] רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל , בסוף שנות השלושים של המאה ה-16, יהדות פורטוגל החלה לסבול מנחת זרועה של מוסד האינקויזיציה

ארצות השפלה

חלק אחר ממגורשי ספרד פנו אל ארצות שנקראו אז "ארצות השפלה" - והיו באזור המדיני של הולנד ובלגיה של היום. חלקם יצאו באמצעות ספינות אל אפריקה הצפונית, איטליה. אבל רוב רובם של המגורשים פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ולארצות צפון אפריקה.

ל"עולם החדש"

בעקבות גילוי יבשת אמריקה גם האנוסים הגיעו ל"עולם החדש". אך הסיבות לכך לא היו דתיות, לכל היותר כרכו את יציאתם ברצון לקיים את מצוות היהדות בסתר. המניע להגירה היה כלכלי. כך גם ראה את התופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם אפילו ביבשת החדשה, ולא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.
חוקר יהדות ספרד, חיים ביינארט ^[5] מביא את סיפורו של רודריגו אלווארס די מדריד מהעיר מלגה שהשיג בשנת 1512 היתר יציאה ^[6]. ללכת בדרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות. מי שקבל "צו" כזה לא רק נפטר מאינקוויזיציה אלה גם שערי ספרד היו פתוחים בפניו.

למערב אירופה

אם היציאה לארצות המזרח התיכון היה לקהילות קיימות, הרי במערב אירופה מגורשי ספרד הקימו קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בארצות אלה: צרפת, ארצות השפלה, אנגליה וצפון מערב גרמניה בהמבורג. אפשר לומר כי "האנוסים ששבו ליהדות הם הם שיסדו שם קהילות לעם ישראל" ^[7]

לצרפת

באוגוסט 1550 הנרי השני, מלך צרפת, העניק לפורטוגזים זכות ישיבה " בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים" ^[8] להלכה ולמעשה היה בכך פתיחת שערי ההגירה לאנוסים וכח מניע לקביעת כיוון הגירתם. מה עוד שמדובר במדינה עם גבולות עם ספרד ופורטוגל

מקורות ולקריאה נוספת

• יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, הוצאת עם עובד
• חיים ביינארט יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז- הי"ז -ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ב. סרמוניטה, דניאל קארפי , ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני, ירושלים, תשל"ח - עמודים 63-106