רציפות היישוב היהודי בירושלים

רציפות היישוב היהודי בירושלים נשמרה כמעט מאז חורבן בית שני. היא התבססה על האפשרות לשיבת ציון, קיבוץ גלויות ובנינו מחדש של בית המקדש. רק לאחר מלחמת ששת הימים כאשר הריבונות על ירושלים השלמה עברה לידי מדינת ישראל - מדינת העם היהודי - חודש היישוב היהודי, גם בעיר העתיקה במסגרת ירושלים שבין החומות.

התקווה לבניית בית המקדש

לאחר החרבן נשארו בירושלים רק יהודים בודדים. מסופר על רבי עקיבא כי , בעוד חבריו הצטערו ובכו בראותם את חורבנה של ירושלים ושממות מקדש ה' - הרי רבי עקיבא ראה בחורבן את התחלת קיום ייעודי הגאולה וכך מסופר במסכת מכות:" פעם אחת היו עולין לירושלים (רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה, ר' יהושע, ר' עקיבא), כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו ו"הזר הקרב יומת" ^[1] ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק דכתיב :"ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו"^[2], וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב :"לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" בזכריה כתיב:" עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" ^[3], עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו.^[4].

התקווה לחידוש הישוב היהודי בירושלים לא פסקה מעולם.

יוליאנוס הקיסר

היהודים לא הורשו להיות בירושלים לאחר מרד בר כוכבא. נגזר עונש מוות על היהודים שיבואו לתחומה ^[5].

אדריאנוס קיסר הרס את שרידי העיר ובנה במקומה עיר אלילית ושינה את שמה ל"אליה קפיטולינה" ^[6] . ההרס בוצע לפי המסורת בתשעה באב וכך נכתב בתלמוד:"טורנוסרופוס הרשע (שר הצבא של אדריאנוס) חרש את שרידי בית המקדש וסביבתו" ‏‏^[7] כך התקיימה הנבואה של מיכה הנביא שכתב: ציון שדה תחרש^[8], דהיינו נחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. לפי מנהג רומא - התקיימו חגיגות חריש בשטח שיועד לבניית העיר החדשה. במרוצת השנים, היהודים הורשו, אחת, לשנה, לבוא ולבכות על חורבן הבית.

ההתיישבות היהודית בירושלים חודשה במאה ה-4. יוליאנוס הקיסר הציע לבנות מחדש את בית המקדש. מדיניותו של יוליאנוס הקיסר כלפי היהודים לא הייתה חלק ממדיניותו הדתית הכוללת. יוסף גייגר ^[9] סבר כי"השקפתו על היהדות ותוכניתו להקים את בית המקדש הייתה פועל יוצא של השקפה כוללנית ושלימה על הבעיות הדתיות והמדיניות של הקיסרות". הוא ראה את "מורשת היהדות" - מחד-גיסא ו"התרבות היוונית" - מאידך גיסא, היו "היכין והבועז" של הדת הנוצרי. כמו כן, הוא יחס חשיבות לחידוש הקרבת הקורבנות בבית המקדש.

קיימות שתי אגרות המעידות על על החלטת הקיסר, בהן נאמר: ^[10]

• "על היהודים לחזור למקומם, לבנות את בית המקדש ולהחזיר את תוקף מנהגי אבותיהם (משמע עבודת הקרבנות)"
• היא מופנית אל "חבר היהודים" ובה הוא מודיע על הקלת נטל המס עליהם, מבקש להתפלל בעד שלום מלכותו לאל עליון... כדי שיוכל לבנות את בית המקדש בעיר הקודש ירושלים בה ישובו לישב יהודים"

המקורות היהודים מאותה תקופה, כמעט ולא מזכירים אירוע זה ולכן קשה לעמוד על יחס היהודים לבשורת הקיסר. מכל מקום, הקיסר מינה את אחד מעוזריו לביצוע התוכנית. לפי מקור נוצרי התקינו כלים מכסף כדי לעבד את האבנים, על מנת לשמור על האיסור להשתמש בברזל בבניה ^[11]. המקורות הנוצרים גם מוסרים על המוני יהודים שבאו לסייע.

סיומו של דבר, כאשר החלה הבנייה פרצה שריפה "כדורי אש" יצאו מבסיס הבניין, פועלים נשרפו והבנייה הופסקה. התיאורים הנוצרים על אירועי היום מפורטים ומצביעים על שמחה לאיד. יוסף גייגר מציין כי באותם הימים עלה באש מקדש אפולו המפואר באנטיוכיה, כך שייתכן ןהיו שני האירועים הצתה מכוונת מצד הנוצרים, אשר שללו את הקמת בית המקדש.

היו שנלהבו לכך. ביטוי לכך יש אולי בכתובת בכתובת עברית שנמצאה חקוקה על אבני הכותל המערבי, מתחת ל"קשת רובינסון" מאותה תקופה ובה נחרט "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה" ^[12]

הפרסים

במאה ה-7, צבאו של כוסרו פרוויז מלך פרס הגיעו לתחום השלטון הביזנטי בסוריה ובארץ-ישראל. בקרב יהודי א"י וסוריה קמה תסיסה ונוצרה הזדמנות לכיבוש ירושלים וחידוש ישובה על ידי היהודים . מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון) בספרו ‏‏^[13] כתב כיבאותו זמן הפרסים החלו להתקומם נגד השלטון הביזנטי. אליהם הצטרפו היהודים ובראשם בִּנְיָמִין אִיּשׁ טְבֶרְיָה "גיבור-חיל ורב-אוצרות מעיר טבריה...והוא נשוא-פנים ... לבו עשוי לבלי חת יחזה עתידות עמו לקום לתחיה על משואותיו ולהילחם בעד תחיתו.". הוא פנה אל יהודי התפוצות ובקש כי ישלחו לארץ את הצעירים המוכשרים למלחמה. ירושלים נכבשה אך היושב היהודי בה לא החזיק מעמד והוא מסיים "ונפוצו בני-ישראל אחרי ימי-המלחמה רבים איש לעברו."

לפי עדות אוטיכיוס (Eutychius), בישוף בית גוברין, רוב הלוחמים היהודים, שנלוו על הכובשים הפרסים, היו מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו גם יהודי סביבת ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ. יהודי א"י, עמדו בצדם של הפרסים, לפני שערי ירושלים.[[יוסף ברסלבי] כתב :" עשרות אלפי הלוחמים עמדו לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש מאות שנים רצופות. וכך הסתערו על מעוז הנצרות, שנואת נפשם" ^[14] מקור אחר משנה את שמו של הכובש הפרסי ל"כורש" - המסמל רבות לעם היהודי ומונה את מספר החיילים היהודים אשר עזרו לידו ב-24 אלף בתקווה שיוכלו לשבת בעיר^[5].

צבי ברס ^[15] מביא פירוט נוסף של ההתרחשויות. היהודים אכן השתתפו במצור על העיר ובכיבושה וכן פגעו בנוצרים והרסו כנסיות. בנימין איש טבריה מתרץ את הפגיעה בכך ש"הם שונאי אמונתי". גם המקורות הנוצריים מעידים על השנאה ההדדית. היהודים הספיקו לבצע פעולות שיכלו לסמל את חידוש הישוב היהודי בירושלים: הקרבת קורבן, הקמת סוכה בהר הבית, תפילה בשערי הר-הבית ועוד. אך לאחר שנים אחדות, הפרסים שבקשו להשקיט את הרוחות בעיר, גרשו ממנה את היהודים.

בשנת 627 הקיסר הביזנטי הרקליוס השתלט על ארץ ישראל וסוריה. הוא פגש את בנימין בטבריה, שהייתה מרכז הישוב היהודי בארץ. היהודים הצליחו להשיג הסכם הגנה אך הדבר לא עזר לחידוש הישוב היהודי בירושלים, שכן כאשר הקיסר הגיע אליה הושפע מתושבי העיר הנוצרים לא להרשות את שובם והם נצטוו להישאר במרחק 3 מילים מהעיר.

המוסלמים

בשנת 636 המוסלמים צרו על ירושלים. היא הוסגרה להם על-ידי הנוצרים, בתנאי כי היהודים לא יכנסו אליה. הכובש המוסלמי ביקר בקבר דוד ומצא אותו מלא אשפתות "אשר מילאו הנוצרים בשנאתם ליהודים" ^[5]. רק בשנת 638 הורשו היהודים לעיר, אחרי הקמת המסגד בהר הבית ועשרה מהם "שרתו שם לטאטא בכל יום". עם זאת נחשבה תקופה זו לטובה עבור היהודים.

הכליף מעאד' אלמעז לדין אללה (953-975) נחשב לאוהד היהודים והעדה היהודית בירושלים גדלה ^[5].

בשנת 1071 נכבשה הארץ על-ידי הסלג'וקים, אשר שמו קץ למרכז היהודי בירושלים. עם מרבית יהודי ירושלים, שנפוצו לכל עבר, ברחה גם" הישיבה הראשית", זה מרכז הגאונות הארצישראלית, והשתקעה בעיר החוף צור, שנשארה בידי השליטים הפאטימיים במצרים.

הצלבנים

בשנת 1099 כבשו משתתפי "מסע הצלב הראשון" את ירושלים . ביום כ"ג תמוז ד"א התנ"ט (25 ביולי) העיר נכבשה ותושביה המוסלמים והיהודים נהרגו ביום השבת כ"ד תמוז.

וכך מתואר בדף הקשר של ישיבת הר עציון :" שיכורים מניצחונם, ערכו הצלבנים טבח נורא בתושבי העיר, שכמוהו לא ידעה ירושלים מעודה. גדודי הלוחמים שעטו ברחובות כאחוזי תזזית, דקרו ושחטו בדם קר כל מי שנקרה בדרכם, עד כי סוסי הצלבנים התבוססו בנחלים של דם עד ברכיהם. אורגיית הרצח, האונס והביזה הייתה כה נוראית, עד כי כרוניקאי צלבני מתאר:

"אי-אפשר היה לחזות במספר העצום של הנשחטים מבלי לחוש אימה ולהתחלחל; בכל מקום היו מושלכים חלקי גופות של בני אדם; האדמה הייתה מכוסה בדמם הניגר של ההרוגים. אבל נורא עוד יותר היה להביט במנצחים עצמם, מתבוססים בדם ונוטפי דם מכף רגל ועד ראש, מראה נורא שעורר אימה בקרב כל מי שפגש בהם".

כהמשך לפרעות תתנ"ו, היה גורלם המר של בני הקהילה היהודית. הם התכנסו כולם בצפיפות רבה בבית הכנסת הגדול ונשרפו על ידי הצלבנים בהיותם בחיים. כך באה לקיצה הקהילה הענקית של ירושלים, שישבה ברובע היהודי של התקופה, האזור שנקרא שנים לאחר מכן בשם "הרובע המוסלמי", ובחלקו נמצא היום "הרובע היהודי המתחדש".

הערות שוליים