רציפות היישוב היהודי בירושלים

רציפות היישוב היהודי בירושלים נשמרה כמעט מאז חורבן בית שני. היא התבססה על האפשרות לשיבת ציון, קיבוץ גלויות ובנינו מחדש של בית המקדש. רק לאחר מלחמת ששת הימים כאשר הריבונות על ירושלים השלמה עברה לידי מדינת ישראל - מדינת העם היהודי - חודש היישוב היהודי, גם בעיר העתיקה במסגרת ירושלים שבין החומות.

התקווה לבניית בית המקדש

לאחר חרבן בית שני , בשנת 71 לספירה נשארו בירושלים "עוד איזה בתים וחלק אחד בחומה , ואותם הרס אדריאנוס אחרי מרד בר כוכבא^[1].

מסופר על רבי עקיבא, שצפה בחורבות ירושלים וסבר אחרת מחבריו. בעוד חבריו הצטערו ובכו בראותם את חורבנה של ירושלים ושממות מקדש ה' - הרי רבי עקיבא ראה בחורבן את התחלת קיום ייעודי הגאולה וכך מסופר במסכת מכות:" פעם אחת היו עולין לירושלים (רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה, ר' יהושע, ר' עקיבא), כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו ו"הזר הקרב יומת" ^[2] ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק דכתיב :"ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו"^[3], וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב :"לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'" בזכריה כתיב:" עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" ^[4], עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו.^[5].

התקווה לחידוש הישוב היהודי בירושלים לא פסקה מעולם.

יוליאנוס הקיסר

היהודים לא הורשו להיות בירושלים לאחר מרד בר כוכבא. לפי אוסביוס מקיסריה נגזר עונש מוות על היהודים שיבואו לתחומה ^[1].

אדריאנוס קיסר הרס את שרידי העיר ובנה במקומה עיר אלילית ושינה את שמה ל"אליה קפיטולינה" ^[6] . ההרס בוצע לפי המסורת בתשעה באב וכך נכתב בתלמוד:"טורנוסרופוס הרשע (שר הצבא של אדריאנוס) חרש את שרידי בית המקדש וסביבתו" ‏‏^[7] כך התקיימה הנבואה של מיכה הנביא שכתב: ציון שדה תחרש^[8], דהיינו נחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. לפי מנהג רומא - התקיימו חגיגות חריש בשטח שיועד לבניית העיר החדשה.

יפ אוסביום מקיסריה, במרוצת השנים, היהודים הורשו, אחת, לשנה, לבוא ולבכות על חורבן הבית ^[1]. .

ההתיישבות היהודית בירושלים חודשה במאה ה-4. יוליאנוס הקיסר הציע לבנות מחדש את בית המקדש 362 בשנת ד"א אכ"ב (362-363) - 293 אחרי חורבן הבית. היה זה הנסיון הרציני ביותר לבניית בית המקדש מחדש. מדיניותו של יוליאנוס הקיסר כלפי היהודים לא הייתה חלק ממדיניותו הדתית הכוללת. יוסף גייגר ^[9] סבר כי"השקפתו על היהדות ותוכניתו להקים את בית המקדש הייתה פועל יוצא של השקפה כוללנית ושלימה על הבעיות הדתיות והמדיניות של הקיסרות". הוא ראה את "מורשת היהדות" - מחד-גיסא ו"התרבות היוונית" - מאידך גיסא, היו "היכין והבועז" של הדת הנוצרי. כמו כן, הוא יחס חשיבות לחידוש הקרבת הקורבנות בבית המקדש.

קיימות שתי אגרות המעידות על על החלטת הקיסר, בהן נאמר: ^[10]

• "על היהודים לחזור למקומם, לבנות את בית המקדש ולהחזיר את תוקף מנהגי אבותיהם (משמע עבודת הקרבנות)"
• היא מופנית אל "חבר היהודים" ובה הוא מודיע על הקלת נטל המס עליהם, מבקש להתפלל בעד שלום מלכותו לאל עליון... כדי שיוכל לבנות את בית המקדש בעיר הקודש ירושלים בה ישובו לישב יהודים"

המקורות היהודים מאותה תקופה, כמעט ולא מזכירים אירוע זה ולכן קשה לעמוד על יחס היהודים לבשורת הקיסר. מכל מקום, הקיסר מינה את אחד מעוזריו לביצוע התוכנית. לפי מקור נוצרי התקינו כלים מכסף כדי לעבד את האבנים, על מנת לשמור על האיסור להשתמש בברזל בבניה ^[11]. המקורות הנוצרים גם מוסרים על המוני יהודים שבאו לסייע.

סיומו של דבר, כאשר החלה הבנייה פרצה שריפה "כדורי אש" יצאו מבסיס הבניין, פועלים נשרפו והבנייה הופסקה. התיאורים הנוצרים על אירועי היום מפורטים ומצביעים על שמחה לאיד. יוסף גייגר מציין כי באותם הימים עלה באש מקדש אפולו המפואר באנטיוכיה, כך שייתכן ןהיו שני האירועים הצתה מכוונת מצד הנוצרים, אשר שללו את הקמת בית המקדש.

היו שנלהבו לכך. ביטוי לכך יש אולי בכתובת בכתובת עברית שנמצאה חקוקה על אבני הכותל המערבי, מתחת ל"קשת רובינסון" מאותה תקופה ובה נחרט "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה" ^[12]

הקיסרית אודוקיה (אשתו של הקיסר הביזנטי תאודוסיוס) (401-460) עלתה לרגל לירושלים בשנת 438 ונשארה בה עד יום מותה. היה לה יחס חיובי לישוב היהודי בעיר מאז ביקורה הראשון. היה זה למורת רוחם של הנזירים הקיצוניים דוגמת בר-צובא מנציבין. היהודים נענו בחיוב לבקשה לבטל את איסור הכניסה לעיר. בעקבות זה פנו מנהיגי היהודים בגליל באגרת לקהילות ישראל במזרח לעלות לירושלים. וכן, בחג של שנת 438 חודש מנהג העלייה לרגל והמוני יהודים הגיעו לעיר. באגרת שנשלחה יש הדים ל"אתחלתא דגאולה": "לעם הגדול והעצום של היהודים מאת הכהנים והראשיים שבגליל, שלום. דעו שהגיע קץ גלות עמנו ובא יום קיבוץ שבטינו, כי הנה מלכי הרומאים ציוו, שעירנו ירושלים תושב לנו. מהרו לבוא לירושלים לחג הסוכות, כי מלכותינו עתידה לקום בירושלים"^[13]==הפרסים==

במאה ה-7, צבאו של כוסרו פרוויז מלך פרס הגיעו לתחום השלטון הביזנטי בסוריה ובארץ-ישראל. בקרב יהודי א"י וסוריה קמה תסיסה ונוצרה הזדמנות לכיבוש ירושלים וחידוש ישובה על ידי היהודים . מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון) בספרו ‏‏^[14] כתב כיבאותו זמן הפרסים החלו להתקומם נגד השלטון הביזנטי. אליהם הצטרפו היהודים ובראשם בִּנְיָמִין אִיּשׁ טְבֶרְיָה "גיבור-חיל ורב-אוצרות מעיר טבריה...והוא נשוא-פנים ... לבו עשוי לבלי חת יחזה עתידות עמו לקום לתחיה על משואותיו ולהילחם בעד תחיתו.". הוא פנה אל יהודי התפוצות ובקש כי ישלחו לארץ את הצעירים המוכשרים למלחמה. ירושלים נכבשה אך היושב היהודי בה לא החזיק מעמד והוא מסיים "ונפוצו בני-ישראל אחרי ימי-המלחמה רבים איש לעברו."

לפי עדות אוטיכיוס (Eutychius), בישוף בית גוברין, רוב הלוחמים היהודים, שנלוו על הכובשים הפרסים, היו מאנשי טבריה, הר הגליל, נצרת וסביבתה. אל יהודי הגליל הצטרפו גם יהודי סביבת ירושלים, ואולי גם יהודי דרום הארץ. יהודי א"י, עמדו בצדם של הפרסים, לפני שערי ירושלים.[[יוסף ברסלבי] כתב :" עשרות אלפי הלוחמים עמדו לפני חומות עיר הקודש, שהייתה אסורה עליהם בישיבה כחמש מאות שנים רצופות. וכך הסתערו על מעוז הנצרות, שנואת נפשם" ^[15] מקור אחר משנה את שמו של הכובש הפרסי ל"כורש" - המסמל רבות לעם היהודי ומונה את מספר החיילים היהודים אשר עזרו לידו ב-24 אלף בתקווה שיוכלו לשבת בעיר^[1].

צבי ברס ^[16] מביא פירוט נוסף של ההתרחשויות. היהודים אכן השתתפו במצור על העיר ובכיבושה וכן פגעו בנוצרים והרסו כנסיות. בנימין איש טבריה מתרץ את הפגיעה בכך ש"הם שונאי אמונתי". גם המקורות הנוצריים מעידים על השנאה ההדדית. היהודים הספיקו לבצע פעולות שיכלו לסמל את חידוש הישוב היהודי בירושלים: הקרבת קורבן, הקמת סוכה בהר הבית, תפילה בשערי הר-הבית ועוד. אך לאחר שנים אחדות, הפרסים שבקשו להשקיט את הרוחות בעיר, גרשו ממנה את היהודים.

בשנת 627 הקיסר הביזנטי הרקליוס השתלט על ארץ ישראל וסוריה. הוא פגש את בנימין בטבריה, שהייתה מרכז הישוב היהודי בארץ. היהודים הצליחו להשיג הסכם הגנה אך הדבר לא עזר לחידוש הישוב היהודי בירושלים, שכן כאשר הקיסר הגיע אליה הושפע מתושבי העיר הנוצרים לא להרשות את שובם והם נצטוו להישאר במרחק 3 מילים מהעיר.

המוסלמים

בשנת 636 המוסלמים צרו על ירושלים. היא הוסגרה להם על-ידי הנוצרים, בתנאי כי היהודים לא יכנסו אליה. הכובש המוסלמי ביקר בקבר דוד ומצא אותו מלא אשפתות "אשר מילאו הנוצרים בשנאתם ליהודים" ^[1]. רק בשנת 638 הורשו היהודים לעיר, אחרי הקמת המסגד בהר הבית ועשרה מהם "שרתו שם לטאטא בכל יום". עם זאת נחשבה תקופה זו לטובה עבור היהודים.

הכליף מעאד' אלמעז לדין אללה (953-975) נחשב לאוהד היהודים והעדה היהודית בירושלים גדלה ^[1].

בשנת 1071 נכבשה הארץ על-ידי הסלג'וקים, אשר שמו קץ למרכז היהודי בירושלים. עם מרבית יהודי ירושלים, שנפוצו לכל עבר, ברחה גם" הישיבה הראשית", זה מרכז הגאונות הארצישראלית, והשתקעה בעיר החוף צור, שנשארה בידי השליטים הפאטימיים במצרים.

הצלבנים

בטרם הגיעו הצלבנים לירושלים הייתה בה קהילה יהודית עם פחות תושבים מאשר ברמלה, אשר הייתה "עיר ואם בישראל", עד הופעת הצלבנים בארץ. אולם חשיבות הקהילה הירושלמית נקבעה הן על-ידי המסורת של עלייה לרגל מן הארץ ומחוצה לארץ והן על-ידי קיומה של "ישיבת גאון יעקב" או "ישיבת ארץ הצבי", אשר החלה לפעול בה בתקופה המוסלמית.

ראש הישיבה הוכתר בתואר גאון, תואר אשר העיד על מעמדו בתור הנציג הרישמי בפני השלטונות בתקופת החליפות ^[17] לבית עבאס (750-1258). בכתב מינויו הורשה הגאון למנות חזנים, דיינים ושופטים לעדת היהודים הרבניים (לא-הקראים).^[18].

הכיבוש הסלג'וק של ארץ ישראל בשנת 1071 הביאה לכך שקהילת רמלה נחרבה ואף קהילת ירושלים סבלה וגאון הישיבה עם ישיבתו עבר לדמשק.וכך כבר "דור אחד לפני הופעת הצלבנים בארץ ישראל נלקחה מן הישוב היהודי המדולדל אף הנהגתו הרוחנית והפוליטית המסורתית" ^[19].

קהילת ירושלים השתכנה תחילה, עם הכיבוש המוסלמי, לרגלי מסגד אל-אקצא, אולי בקרבת הארמון לבית אומיה ^[19] שהתגלו בחפירות ליד הכותל המערבי. הרובע נעזב במרוצת השנים אך לא מו הנמנע כי בית כנסת נשאר שם, אולי בפינה הצפונית-מערבית של הר-הבית - "רחוב יוהשפט" הצלבני - היום בקרבת שער האריות והויה דולורוזה^[19] . בהמשך הזמן נוצר עוד רובע יהודי בירושלים ליד מערת צדקיהו, ליד שער שכם, אשר בתקופה הצלבנית נקרא "רובע היהודים" (Juiverie) ^[20].

בשנת 1099 הגיעו משתתפי "מסע הצלב הראשון" לקרבת ירושלים . היהודים הופקדו להגן על הקטע שבין שער שכם, שער הפרחים ומגדל החסידות (בורג' אל-לקלק) ^[21]. בהתקפה חזיתית הצליחו הצלבנים לעבור את הפיר-המלאכותי, שעמד בפניהם, וחדרו לעיר. ביום כ"ג תמוז ד"א התנ"ט (25 ביולי) העיר נכבשה ותושביה המוסלמים והיהודים נהרגו ביום השבת כ"ד תמוז. הצלבנים ציינו את עמידת הגבורה של היהודים, אך הדבר לא מנע את מר גורלם.

וכך מתואר מפי כרוניקאי צלבני ^[22] :" שיכורים מניצחונם, ערכו הצלבנים טבח נורא בתושבי העיר, שכמוהו לא ידעה ירושלים מעודה. גדודי הלוחמים שעטו ברחובות כאחוזי תזזית, דקרו ושחטו בדם קר כל מי שנקרה בדרכם, עד כי סוסי הצלבנים התבוססו בנחלים של דם עד ברכיהם. אורגיית הרצח, האונס והביזה הייתה כה נוראית, עד כי כרוניקאי צלבני מתאר:

"אי-אפשר היה לחזות במספר העצום של הנשחטים מבלי לחוש אימה ולהתחלחל; בכל מקום היו מושלכים חלקי גופות של בני אדם; האדמה הייתה מכוסה בדמם הניגר של ההרוגים. אבל נורא עוד יותר היה להביט במנצחים עצמם, מתבוססים בדם ונוטפי דם מכף רגל ועד ראש, מראה נורא שעורר אימה בקרב כל מי שפגש בהם".

כהמשך לפרעות תתנ"ו, היה גורלם המר של בני הקהילה היהודית. הם התכנסו כולם בצפיפות רבה בבית הכנסת הגדול ונשרפו על ידי הצלבנים בהיותם בחיים. כך באה לקיצה הקהילה הענקית של ירושלים, שישבה ברובע היהודי של התקופה, האזור שנקרא שנים לאחר מכן בשם "הרובע המוסלמי".

הטבח ביהודי ירושלים נמשך שלושה ימים. בסופו, אחדים מהם נלקחו בשבי ונפדו כל-ידי אחיהם באשקלון. עד שנת 1110 הושמדו היהודים והמוסלמים בכל הערים שנכבשו. הצלבנים לא הסכימו לקבל כניעה. רק הישוב היהודי באשקלון, בצור ובגליל המשיך להתקיים.

התחיקה המפורשת אסרה על היהודים והמוסלמים לשבת בעיר. היא הוקלה בשנת 1120 כאשר המוסלמים הורשו להביא מזון לעיר ^[23] . הנוסע היהודי בנימין מטודלה בשנת 1174 כתב על יהודי העיר:

אחד המקומות החשובים שהוא ביקר בהן היא ירושלים. הוא הגיע לעיר לאחר שהצלבנים רצחו את כל התושבים היהודים ועתה היא נכבשה מחדש על-ידי המוסלמים. על יהודי העיר אנו מותאים את התאורים הבאים ^[24]

• על התעסוקה של היהודים - "ויש שם בית צביעות שקונים אותו היהודים בכל שנה מן המלך. שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים, כי אם היהודים לבדם.
• על קהילה - מאתים יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה.
• על מקומות מקודשים - ולפי אותו מקום כותל מערבי והוא אחד מן הכתלים שהיו קודש הקדשים וקוראים אותו שער הרחמים ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה ^[25]

אוצר ישראל מוסיף כי לקהילה רב חסיד ופרוש מאבלי ירושלים בשם ר' אברהם אלקושטנמיטי.

התקופה הערבית השנייה

בשנת 1187 צלאח א-דין כבש את ירושלים והישוב היהודי בעיר חודש. מספר יהודה אלחריזי (1164-1294) בחיבורו "תחכמוני":" מיום לכדוה ישמעלים שכנוה ישראלים...ויער אלוקים את רוח מלך הישמעלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמישים ליצירה (1189) ונחה עליו רוח עצה וגבורה...ויתנה ה' בידו. ויצו להעכיר קול בכל עיר, אל כל רב וצעיר, לאמר: דברו אל לב ירושלים, לבוא אליה, כל הרוצה מזרע אפרים, אשר יבוא מאשור וממצרים והנדחים בקצה השמים" ^[26]

פראוור מציין בספרו כי אלחריזי מחכה את דברי עזרא על כורש באומרו "ויער אלוקים את רוח מלך ישמעאל" על משקל "העיר ה' את רוח כורש מלך פרס"" ויצו להעיבר קול בכל עיר" שם,^[27] . הכוונה היא לראות בכיבוש בערבי ככיבוש המונחה על-ידי ההשגחה העליונה, בה המצביא המוסלמי קורא לכל היהודים מעירק (אשור) עד מצרים לעלות לארץ ישראל. וכך בוטל החוק הצלבני אשר אסר ישיבת היהודים בעיר.

צעדו של צלאח א-דין לא תרמה רבות לחידוש הישוב היהודי, שכן העיר עברה משליט לשליט עד שנת 1260. כל שינוי שלטון לוו בשוד והאוכלוסיה סבלה רבות, כולל אילוץ לעזוב את בתי המגורים. עם זאת, דור אחד לאחר שחרור העיר, בקר בעיר אלחריזי, בשנת 1216, ומספר על עולים מצרפת, ציבור יהודי מאשקלון וכן קהילה של "מערביים" והוא מונה חמישה רבנים בעיר.

העלייה מצרפת ומאנגליה

העליה מצרפת ומאנגליה הם עדות לתגובה של מאמצי מסעי-הצלב לגיים כוחות באירופה לשחרור ארץ הקודש. הם עוררו אל גלי העליה של יהודי צרפת ואנגליה. העולים היהודים זכו לכתב חתום מ"מלך ירושלים" John of Brienne (1210-1212) חמיו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (1194-1250) ^[28] .

בשנת 1210 באו לארץ ישראל ר' שמואל בן שמשון ור' יונתן כבן מלוניל הוא "הכהן הגדול, רבינו יונתן הכהן". אחריהם באו כשלוש מאות יהודים מאנגליה ומצרפת. הם הורשו להקים בתי כנסיות ובתי מדרשות. כן נעשה להם נס, השנים היו שנות בצורת והנה ירד גשם "ונתקדש שם שמים על-ידם" ^[29]. בעקבות עלייה זו הגיעו עליות נוספות מאירופה לארץ ישראל. ברם, הישוב היהודי בעיר לא החזיק מעמד, לדעת פראוור, מסיבות כלכליות. אולי גם הריסת ביצורי העיר, תרמה להחלשת הרגשת הבטחון בעיר. בשנת 1244 נכבשה ירושלים על-ידי הממלוכים ממצרים. הם גרשו ממנה את הנוצרים ואת היהודים, אשר ברחו לשכם.

בשנת 1248 היה מסע הצלב השביעי בראשות לואי התשיעי, מלך צרפת. אליו נילווה ר' יעקב ה"שליח מצוה" ששלח רבנו יחיאל מפריז לאסוף נדבות להחזקת הישיבות בצרפת. ר' יעקב הגיע לירושלים , ומלבד תרומת כסף שקבל מיהודי העיר, הביא עימו לצרפת את תוצאות חקירותיו ויקראם בשם "סימני קברים" ^[30]

בשנת 1267 הרמב"ןבקר בעיר. הוא הגיע לעיר בגיל 72. הרמב"ן תיכנן את החייאת ירושלים לפני בואו, מתוך מודעות למצב הקודר בארץ ישראל. זמן קצר לפני שיצא לדרכו, הוא מסר דרשה על קדושת הארץ ועל חשיבות הצדקה. יתכן שהוא התכוון להכין את קהילתו למאמצי תמיכה להקמת מוסדות דת בארץ ישראל^[31]

על המצב בארץ ובירושלים הוא כתב לבנו :"ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרֵב יותר מחברו, ^[32]...

הוא החל לשקם את הקהילה. תחילה בנה בית כנסת מחוץ לעיר, בהר ציון, החזיר את ספרי התורה משכם והקים ישיבה בעיר.

הוא מזכיר את שרידי באגרות ששלח. וכך הוא כתב:" ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה". לונץ כתב בסוף המאה ה-19 כך ... ועד היום רואים בו את העמודים והכיפה שהרמב"ן מזכיר במכתבו.^[33] בית הכנסת עבר למקומו החדש בעיר העתיקה רק בשנת 1270, אחרי מותו של הרמב"ן.

הערות שוליים