ביעור חמץ

ביעור חמץ הוא איבוד החמץ שברשות האדם מן העולם לפני חג הפסח, ובתוך החג - אם נמצא חמץ. ביעור החמץ הוא מצוה מן התורה.

הסוגיות בפסחים פרק ראשון.

ערך זה כולל גם את מצוות תשביתו וגם את איסורי בל יראה ובל ימצא.

לדוגמא, מפורר וזורה לרוח או מטיל לים פסחים כא. במשנה.

מקור, מהות וטעם[עריכה]

מקורו משלוש מצוות שונות:

א) עשה - "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" שמות יב-טו.

ב) לאו של בל יראה - "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" שמות יג-ז.

ג) לאו של בל ימצא - "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" שמות יב-יט.

באופן ביעור החמץ נחלקו תנאים: ר' יהודה אומר, "אין ביעור חמץ אלא שריפה", שלמדים חמץ מנותר, מה נותר שהוא ב"בל תותירו" ודינו בשריפה, אף חמץ שהוא ב"בל תותירו", שהרי עוברים עליו בבל ייראה ובל יימצא, ביעורו בשריפה; וחכמים אומרים, "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".

בגמרא נחלקו אמוראים בפירוש דברי חכמים: רבה מפרש, ש"מפרר" שאמרו מוסב על שניהם, כלומר שבין כשהוא זורה לרוח ובין כשהוא מטילו לים, צריך לפררו; ורב יוסף מפרש: אף מפרר וזורה לרוח, או שמטיל לים בלא פירור, כלומר ש"מפרר" מוסב על "וזורה לרוח" בלבד. ברם, לא נחלקו אלא במטיל לשאר נהרות, אבל כשמטיל לים המלח לדברי הכל אין צריך פירור.

טעמם של חכמים שחולקים על רבי יהודה הוא, לפי שנאמר בנותר: "ושרפת את הנותר באש", שהיה לו לומר: ושרפתו באש, אלא בא הכתוב ללמד שהנותר בשריפה, ואין כל איסורים שבתורה בשריפה, ואף חמץ בכלל כל האיסורים.

במהות מצוות תשביתו חקרו האחרונים האם המצווה לבערו (פעולה, קום עשה), או שיהיה מבוער (תוצאה, שב ואל תעשה) מנחת חינוך ט-א: רש"י ורמב"ם - תוצאה, תוס' - פעולה. גר"ח על הרמב"ם חמץ ומצה א-ג: לרבי יהודה שמצוותו בשריפה - פעולה, לרבנן שבכל דבר - תוצאה. חידושי ר' שמואל פסחים מעמוד טו עד עמוד כ. המידות לחקר ההלכה י-ג.

ונביא שתי נפקא מינות לכך:

א) נתן את כל חמצו לגוי קודם שעה שישית ולא נשאר לו חמץ לבער - האם קיים מצוות תשביתו, שאת התוצאה קיים, אך לא את הפעולה. והמשנה ברורה תמה-י כתב שלכתחילה ישאיר כזית חמץ כדי לבערו ולקיים בו מצוות תשביתו.

ב) בימינו, שאנו מבערים את החמץ קודם חצות היום - האם אנו מקיימים מצוות תשביתו, שאת התוצאה אנו מקיימים, אך לא את הפעולה, שהרי בזמן המצווה כבר אין ברשותנו חמץ מנחת חינוך שם ד"ה ולפי זה קשה לי. והמרדכי פסחים תקלג הביא שריב"א היה משהה פרוסת חמץ עד השעה השביעית ומבערה רק אז, כדי לקיים תשביתו, ומוכח שסובר שהמצווה בפעולה.

בפירוש "תשביתו" - האם הוא ביעור או ביטול, יש כמה דעות בראשונים:

א) לר"ן פירושו גם ביעור וגם ביטול, שבכל אחד מהם מקיים את המצווה ריש פסחים תחילת ד"ה אלא.

ב) לריטב"א פירושו ביעור, אך אם ביטל את חמצו לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ חשוב) ומעין זה כתב המאירי (פסחים ב. ד"ה והוא) שעיקר כוונת התורה ב"תשביתו" היא שיבדוק ויבערו.

ג) מהרמב"ם משמע שפירושו ביטול, אך אם ביער לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ).

בטעמו של בל יראה ובל ימצא יש אומרים שהוא סייג לאיסור אכילת חמץ לקח טוב ח-א דן בזה^[1].

לגבי בל יראה ובל ימצא נחלקו המפרשים האם הוא לאו הניתק לעשה של תשביתו האריך בזה השאגת אריה פב, ויש בזה שלוש דעות שאגת אריה פא בתחילתו:

א) שיטת ר"י שהוא ניתק לעשה, ולכן מותר להשהות חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח, ואם ביערו - למפרע אינו עובר כלל ובטעם לזה ביאר השאגת אריה (שם ד"ה ולדעת) שאע"פ שבשאר לאו הניתק לעשה אפילו אם קיים את העשה עדיין היא עבירה (לשיטתו של השאגת אריה, ויש חולקים^[2]), כאן, שעל איסורי בל יראה ובל ימצא עובר בלי מעשה - אם קיים את העשה למפרע לא עבר כלל.

ב) שיטת רש"י שהוא ניתק לעשה ולכן אין לוקים עליו, ואעפ"כ המבער חמץ בתוך הפסח, ואפילו משהה חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח וביערו - עדיין עובר בבל יראה ובל ימצא על כל הזמן שהיה ברשותו עד שביערו.

ג) שיטת הרמב"ם שאינו ניתק לעשה.

והגר"ח חמץ ומצה א-ג ד"ה ולפ"ז תלה זאת בחקירה בגדר תשביתו^[3], שאם מצוותו בקום עשה, א"כ הבל יראה ניתק לעשה של תשביתו, אך אם תשביתו הוא שב ואל תעשה, א"כ הבל יראה אינו ניתק לעשה, משום שאינו מצוות עשה אלא איסור עשה.

בדין הביעור - בין תשביתו ובין בל יראה - ביאר החזון איש שיש שני אופני ביעור: הוצאת החמץ מרשותו, וביעורו מהעולם כשאר איסורי הנאה (וכמובן שאם מבערו מהעולם ממילא גם הוציאו מרשותו) או"ח קיח-ב. ואופן הביעור תלוי בדינים השונים:

א) לדין תשביתו קודם שש שעות - מספיק שיוציא מרשותו (ואם הוציא יצא ידי חובה גם לכשיגיעו שש שעות) שם ג, והוסיף שנהגו לבער מהעולם.

ב) לדין תשביתו לאחר שש שעות - חייב לבער מן העולם שם ג.

ג) לדין תשביתו בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות - מספיק שיוציא מרשותו אפילו לאחר שש שעות שם ה.

ד) לדין בל יראה - מספיק שיוציא מרשותו שם ז.

זמן הביעור[עריכה]

זמנה של מצות ביעור חמץ היא, ביום ארבעה עשר בניסן בתחילת השעה השישית של היום; ואף על פי שמן התורה אין החמץ אסור אלא מחצות היום ואילך, מכל מקום חכמים עשו סייג לבערו שעה קודם לכן, גזירה שמא יטעו ויחשבו על השעה השביעית שהיא ששית.

זמן מצוות תשביתו

בזמן מצוות תשביתו יש כמה דעות הביאם השדי חמד ח"ז מערכת חמץ ומצה ה ד"ה גם, עמוד 125:

א) רוב הפוסקים כתבו שמחצות היום (של י"ד בניסן) עובר בכל רגע ורגע שלא משביתו.

ב) הצל"ח פסחים ו חידש שעובר רק משחשיכה, כמו מצוות מילה שאינו עובר בעשה עד שיעבור כל היום השמיני ובשיעורי הגר"ד פוברסקי תלה את מחלוקתם של הצל"ח ושאר הפוסקים בחקירה בגדר תשביתו, שאם הוא שב ואל תעשה, דהיינו שלא יהיה לו חמץ, א"כ עובר בכל רגע, אך אם הוא קום עשה, שיש מצווה להשביתו - עובר רק משחשיכה^[4].

ג) יש שחילקו שבערב פסח מחצות עד שתחשך, שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו", עובר בכל רגע. אך בשאר ימי הפסח, שנלמדים רק בגזירה שווה "שאור שאור", עובר רק אם לא השבית בכל הפסח שואל ומשיב ח"א רט, נודע ביהודה ושאגת אריה, הובאו שם בד"ה אמנם. והשדי חמד (שם) כתב שגם הדעות שהובאו לעיל אות א מחלקות כך, שכל מה שכתבו שעובר בכל רגע הוא רק על ערב פסח, אך בשאר ימי הפסח מודים שאינו עובר אלא א"כ השהה את חמצו כל הפסח.

ד) הירושלמי פסחים א-ד הביא דעה מחודשת של רבי מאיר, שתשביתו מתחיל רק שעה אחת קודם שקיעת החמה של ליל ט"ו.

זמן איסור בל יראה

בזמן איסור בל יראה נחלקו המפרשים האם מתחיל ביום י"ד בחצות או רק בליל ט"ו דן בזה שדי חמד ח"ז מערכת חמץ ומצה ה-י עמוד 122.

מצא חמץ בפסח[עריכה]

המוצא חמץ בביתו בחול המועד, יוציאו מרשותו מיד ויבערו. אם מצאו ביום טוב, יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, כדי שלא ישכח ויאכלו, ובמוצאי יום טוב יבערו.

פרטי הדין[עריכה]

לדעה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה, דהיינו רבי יהודה פסחים כא., אם פירר וזרה לרוח נחשב שביטל עשה בידיים עונג יום טוב ל (ד"ה ונסתפקתי) בשם הנודע ביהודה והשאגת אריה.

חמץ ידוע יש דעות שאי אפשר לבטלו, אלא רק חמץ שאינו ידוע כסף משנה חמץ ומצה ב-ב מביא גירסא כזו.

המשהה חמץ על מנת לבערו, תוס' כתבו שאינו עובר עליו פסחים כט: סוף ד"ה רב, והשאגת אריה כתב שכן עובר פא בתחילתו.

לא ימכור חמצו לנכרי קודם הפסח (לדעת בית שמאי פסחים כא.) - ויש להסתפק האם טעם האיסור כי חיוב ההשבתה לא פוקע ע"י המכירה, או שהוא פוקע, אך אסור להפקיע את המצווה, וכמבטל מצוות עשה ברכת אברהם פסחים כא. ד"ה וילהס"ת.

חמץ גזול - יש לחקור האם הנגזל אינו עובר בבל יראה כלל, או שעובר אך הוא אנוס חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קכט, קמב.

חמץ בפסח הכל מצווים עליו לבערו - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין תשביתו, שתשביתו חל על כל אדם מישראל, או מדין אפרושי מאיסורא (אך תשביתו הוא רק על הבעלים) חידושי ר' שמואל פסחים עמוד קלח.

חמץ של הפקר שברשותו - הפני יהושע כתב שעובר עליו בבל יראה, שכל המיעוט "לא יראה לך - אבל אתה רואה של אחרים" הוא דווקא על חמץ של אחרים, שאינו יכול לבערו, אך אין מיעוט על חמץ של הפקר, שהרי יכול לבערו. והמקור חיים תלא חלק עליו וכתב שלא עובר בבל יראה גם על חמץ של הפקר.

חצי שיעור בבל יראה ובל ימצא, בפשטות הוא תלוי במחלוקת האחרונים בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה, האם יש בהם דין חצי שיעור^[5]. והחכם צבי פו (סוף ד"ה ומזה) בתירוצו השני חידש שאפילו אם בכל האיסורים (שאינם אכילה) אסור מן התורה, בבל יראה ובל ימצא מותר מן התורה, שכל הטעם שחצי שיעור אסור מן התורה הוא שכיוון שעושה בחצי שיעור מעשה, כגון שאוכלו, מחשיבו. אך בבל יראה ובל ימצא, שהאדם לא עושה מעשה אלא רק שלא ביער את החמץ - אין דין חצי שיעור^[6].

חמץ שאינו שלו לומדים מ"לא ימצא" לאסור כשקיבל עליו אחריות ומ"לך" (בתנהו עניין) להתיר כשלא קיבל עליו אחריות - ויש לחקור האם לומדים מה"לא ימצא" לאסור חמץ שאינו שלו ומה"לך" להתיר כשלא קיבל עליו אחריות, או שלומדים מה"לך" להתיר חמץ שאינו שלו ומה"לא ימצא" לומדים שכאשר קיבל עליו אחריות נחשב שלו ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ד-ה ד"ה מיהו.

ראה גם[עריכה]

אכילת חמץ והנאתו

בדיקת חמץ

ביטול חמץ

חמץ משש שעות ולמעלה

הערות שוליים[עריכה]