עיבור החודש
|
|
הוספת יום אחד לחודש, קביעת חודש שיהא מלא - בן שלושים יום.
שנים עשר חודשי השנה נקבעים לפי מולד הלבנה. הלבנה, במהלכה על פני השמים נראית כמתחדשת מזמן לזמן, ומכאן - פרק הזמן שבין חידוש לחידוש נקרא "חודש". חידוש הלבנה בכל חודש נובע מזה, שכידוע אין ללבנה אור עצמי, אלא מקבלת היא את אורה מקרני החמה, ומתוך כך רק החלק הפונה אל החמה מאיר כולו או מקצתו, כפי מצב הלבנה מול החמה. מכאן, כל חודש עד חמשה עשר בו, הואיל ונראים לנו פני הלבנה הפונים אל החמה, אור הלבנה מוסיף והולך, ואילו מאמצע החודש ואילך הולכים ופונים אלינו פני הלבנה החשוכים שאינם מקבלים אור מהחמה, ואור הלבנה מתחיל להתמעט, עד שלסוף החודש מופנית אלינו הלבנה כולה בצידה האפל, ואינה נראית לנו כלל, לפי שהיא נמצאת בקו ישר בין הארץ ובין החמה. וכשהלבנה מתחילה שוב את סיבובה, נראה עליה קו אור דק, ורגע זה נקרא "מולד הלבנה", שהרי היא כאילו נולדה מחדש.
הזמן שבין מולד למולד הוא: כט, יב, תשצג. כלומר: 29 ימים, 12 שעות ו-793 חלקים (חלק הוא 1/1080 של השעה). לכן, חלק מהחודשים אורכם 30 יום וחלק מהם אורכם 29 יום.
בתקופת המשנה והתלמוד, אף על פי שידעו החכמים את חשבון המולד, מכל מקום לא היו קובעים "ראש חודש" לפי החשבון, אלא היו מקדשים את החודש על פי עדים שראו את הלבנה בחידושה. כלומר: עדים שראו את הלבנה בחידושה בליל השלושים לחודש, היו באים לבית דין הגדול ומעידים בפניהם שראו את הלבנה. בית הדין היו בודקים אותם, ולאחר שמצאו שעדותם נכונה, היה נשיא בית הדין מכריז, שיום השלושים מקודש, ושהוא ראשון לחודש הבא, והחודש שעבר "חסר" - בן עשרים ותשעה יום. אבל אם לא נראתה הלבנה בליל השלושים לחודש, או שלא הספיקו העדים לבוא ביום השלושים, נעשה החודש שעבר "מלא" - בן שלושים יום, ויום השלושים ואחד היה ראשון לחודש הבא.
בזמנינו, שלא מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, החודשים המלאים והחסרים הם כדלקמן: החודשים: תשרי, שבט, ניסן, סיון ואב, הם תמיד חודשים מלאים - בני שלושים יום. החודשים: טבת, אדר (בשנה לא מעוברת), אייר, תמוז ואלול, הם חודשים חסרים - בני עשרים ותשעה יום. חשוון וכסלו משתנים, לעתים שניהם מלאים - בני שלושים יום, לעיתים שניהם חסרים - בני עשרים ותשעה יום, ולעתים חשוון חסר וכסלו מלא. בשנה מעוברת: אדר ראשון הוא חודש מלא - בן שלושים יום, ואדר שני הוא חודש חסר - בן עשרים ותשעה יום.
