אירוסין ונישואין בזמן המשנה והתלמוד

שינויים רבים ישנם בין האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד לבין האירוסין והנישואין בזמנינו, בעוד שטקס האירוסין שימש בזמן המשנה והתלמוד ככינוי לקידושין, הרי שבזמנינו משמש האירוסין כינוי למעמד הצעת נישואין וגמר קשרי שידוכים. מעמד הנישואין התקיים בצורה שונה, כך גם הזמן שבין האירוסין לנישואין ובין הקידושין לנישואין התארך לפעמים על פני כמה שנים.

למרות השינויים הרבים קשורים בעיקר לנורמות שונות, בעיות טכניות שונות (כמו למשל גזירות מלך שרירותיות), ירידת הדורות, אך בהלכות אין כל שינוי, וכשאר הסוגיות ההלכתיות, הלכות חופה וקידושין הנוהגים כיום נכתבו בשולחן ערוך על סמך המשנה והתלמוד.

שידוכים

בזמן התלמוד מקובל היה לקיים שידוכים בין שני הצדדים לפני הקידושין (כבזמנינו), לרוב היה זה בין החתן לאבי הכלה. מי שלא קיים שידוכין נחשב לפורץ גדר, ולפי המקובל בישיבת סורא, רב ששימש כראש הישיבה אף היה מלקה את מי שהיה מקדש אשה ללא שידוכין.

לעומת זאת לפי גירסת חכמי ישיבת נהרדעא, רב הלקה רק מי שקידש אשה על ידי הקניין השלישי מדרכי הקניינים - בביאה, ללא שידוכים (ולפי דיעה אחרת - אפילו עם שידוכים) מכיון שהדבר נחשב כפריצות‏^[1]

נישואי קרובים

בעבר, המקובל היה להתחתן עם קרובי משפחה, וזאת על פי מאמר חז"ל "הנושא את בת אחותו... עליו נאמר אז תקרא ואני אענה", וכנראה שאחוז גדול מאוד מהנישואין היו של קרובים. לפי הסבר הראשונים, המעלה בנישואין עם בת של אחות היא בכך, שהאהבה מאח לאחותו נמשכת באופן טבעי לבנותיה של האחות - האחייניות, ואהבה זו, תתוסף על האהבה הרגילה של האיש לאשה. למרות שכמובן, אדם גם אוהב את אחיו כאחותו, שיערו חז"ל כי האהבה של אח לאחותו גדולה יותר, ומסיבה זו העדיפו חז"ל את הנישואין עם בת של אחות על פני בת של אח. סיבה נוספת להעדפה של בת אחות על פני בת של אח קשורה למצוות היבום, שכן במקרה שהבעל שנשא את בת אחיו ימות מת ללא בנים, לא יוכל אחיו לייבם את אשתו כנדרש על פי מצוות יבום, שהרי אשתו של האח היא גם בתו, ומכיוון שהנישואין עם בת חמורים ביותר, התורה לא התירה גילוי עריות מפני מצוות יבום, ונמצאת מצוות יבום מתבטלת.

פולמוס הלכתי נרחב התקיים בנוגע לצרת הבת. כאשר בנוסף לבת האח, ישנה אשה נוספת שהייתה נשואה לבעל המת, ואיננה בתו של האח, השאלה היא האם במקרה כזה על האח לייבם את האשה השניה, לפי דעת בית שמאי יש לייבם במקרה כזה את האשה השניה, לעומת זאת, בית הלל קיבלו מרבותיהם כי במקרה כזה לא קיימת מצוות יבום, שכן דין זה אומר, שכאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה להתייבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך בחליצה, אם אין יבמים נוספים.

כבר בתנ"ך אנו מוצאים את אברהם נושא את שרה בת דודתו הרן, יצחק נושא את רבקה בת קרובו בתואל הארמי, ואת יעקב נישא את בנות לבן דודו. גם רבן גמליאל השיא את בתו לאחיו‏^[2], בתלמוד תועדו מקרים רבים אודות נישואין כאלו, כך למשל מסופר במסכת נדרים אודות אדם שהפצירו בו להתחתן עם בת אחותו, אלא שלזו היתה חסרה שן במקום בולט, וחסרונה כיער את מראה פניה. האיש, שככל הנראה הפעילו עליו ככל הנראה לחץ כבד להתחתן עימה, נדר שלא יתחתן עימה. רבי ישמעאל ששמע מכך, ציווה להכניס אותה לביתו, שם התקיו בפיה שן מזהב לבן. לאחר מכן, שאל אותו רבי ישמעאל: מזו נדרת? ענה לו האיש: וודאי שלא! לו הייתי יודע שתהיה כל כך יפה, לא הייתי נודר את הנאתי ממנה, כאשר שמע זאת רבי ישמעאל הוא בכה ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מכערת אותן.

בהתחשב בתופעה המתרחבת והולכת, תיקנו חז"ל תקנות מסוימות, שהתחשבו בתופעה זו. כך למשל תיקנו חז"ל שבגט ייכתב הזמן המדויק בו נכתב הגט, שכן חשו חז"ל, שגם במקרה בו תזנה האשה על בעלה ותבגוד בו, הוא עדיין יאהב אותה וירחם עליה אודות לקשר הדם שביניהם, ולכן הוא יכתוב לה גט ללא זמן, כדי שתוכל לטעון שהוא נכתב עוד לפני הזנות, ואינה חייבת מיתת סקילה, שכן היתה פנויה בשעת הזנות ואינה העונש המוטל עליה בסקילה.

גם כיום מקובלים נישואי קרובים, בעיקר במשפחות האדמור"ים החסידיים.

בין האירוסין לנישואין

ברוב תפוצות ישראל היה נהוג שלא להתייחד בין האירוסין לנישואין, מכיוון שהחתן אסור לבוא על כלתו בזמן זה, לפני שנכנס לחופה ובירך את ברכות החופה, שכן "כלה בלא ברכה אסורה על בעלה כנדה". לעומת זאת, במחוז יהודה, נהוג היה לייחד את הכלה והחתן יחד{{ה, במטרה לגרום להם להתקרב זה אל זה, ואולי גם לגרום לה לקיים יחסי אישות לפני הנישואין הרשמיים, אם כי לפני כן קיימו את כל ההלכות הנדרשות להיתר יחסי אישות, ובירכו את ברכת הנישואין לפני המפגש הראשון. הסיבה לשוני במנהגים מוסבר על ידי הרב המאירי בכך, שבמחוז זה היתה גזירה קשה מהמלך, שכל בתולה הנשאת עליה להבעל קודם להגמון, ובכך שהם ייחדו את החתן ואת הכלה לפני הנישואין, הם גרמו לשני דברים: היחסים הראשונים המשפיעים על הכלה‏^[3] יהיו עם החתן, ובנוסף, ההגמון שישמע שאינה בתולה, יעזוב אותה לנפשה.

סעודת אירוסין וקידושין

לאחר השידוכין, כאשר החליטו בני הזוג סופית כי ברצונך להתחתן יחד, היה הנוהג לערוך סעודת אירוסין. לאחר הסעודה או במהלכה, קידש החתן את הכלה. מקרה נדיר נרשם, בו היה מריבה בין אבי הכלה לאמה למי לקדש את הבת, אם לקרובתו או לקרובו, אם הכלה ניצחה בדיון והוחלט להשיאה לקרובתה, אך במהלך הסעודה, בא לפתע קרוב החתן, קרא לכלה לעליית הגג, וקידשה. במקרה כזה, קבעו ראשי ישיבת פומבדיתא אביי ורבא, אין הכלה מקודשת, שכן למרות שהאב רצה לקדש את הכלה לקרובו, הרי כאשר הוא אמר שמסכים הוא לקדש אותה לקרובתה - הוא לא יחזור בו שכן "שארית ישראל לא יעשה עוולה ולא ידבר כזב"‏^[4].

סעודת סבלונות

תקופה לאחר האירוסין, נהוג היה לעשות סעודת סבלונות, היו עורכים סעודת עשירה ומכובדת בבית הכלה, במהלך הסעודה היה החתן מגיע, ונותן לכלה מתנות כלים יפים‏^[5] ויקרים, כשחלקם הם מתנות לכלה בזמן שהותה בבית הוריה, וחלקם מיועדות שתביא אותם לביתה לאחר הנישואין. במקרה והנישואין התבטלו והחתן גירש את אשתו, ההלכה היא שהיא חייבת להחזיר לו את כל המתנות, שכן הוא הביא אותם לה רק כדי שתביא אותם לביתו לאחר נישואיה, ולא במתנה גמורה. לעומת זאת, מתנות העשויות לשימוש חד פעמי או כאלו המתבלות לאחר שימוש בזמן מסוים ועשויות היו להתבלות עד זמן החתונה, אין היא חייבת להחזיר לו, שכןיודע היה שהמתנות יתבלו, ועל דעת כן נתן אותם לו.

עוד דנו החכמים אם הכלה צריכה להחזיר לחתן את הוצאות הסעודה, במקרה והנישואין התבטלו, וההלכה נפסקת שאם אכל או שתה שם בשווי דינר, נחשב הדבר שהוא השתתף בסעודה ונהנה ממנה, ואת השאר הוא מחל לכלה.

חכמי התלמוד רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו האם סעודת זו היא סעודת מצווה או סעודת רשות. לפי רבי שמעון בר יוחאי, שהנישואין הם סעודת מצווה, במקרה שהכלה משתייכת לאחת ממשפחות הכהונה, והחתן אינו תלמיד חכם, הנישואין אינם נחשבים לסעודת מצווה, כן במקרה כזה הנישואין יתפרקו על ידי פטירה מוקדמת של אחת מהשנים, או גירושין מוקדמים.

זמן הנישואין

זמן הנישואין היה לעיתים שנים מספר לאחר האירוסין, כך למשל מסופר אודות רב יוסף בנו של רבא: כאשר התארס עם בת זוגו, סוכם בין הצדדים כי ילך ללמוד מיד אחר האירוסין בבית מדרשו של רב יוסף שש שנים. לאחר שלוש שנים הוא החליט לחזור לעירו בערב יום הכיפורים, כדי לראות את אשתו (האירוסין הוא כינוי לקידושין שנערכו בנפרד מהנישואין), אך אביו רבא, יצא מולו בכלי זין, כיוצא למלחמה, והביע את תרעומתו הרבה על מעשה זה, שמראה כי אינו שקוע דיו בלימוד התורה, עד שזכר מאשתו. המריבה נמשכה, עד ששתיהם לא הספיקו לאכול את הסעודה המפסקת לפני יום הכיפורים. אודות חכמים אחרים מסופר כי הלכו ללמוד שנים עשר שנים לפני הנישואין.

לאחר שהוחלט לקיים את הנישואין, היה מסכמים החתן והכלה על זמן הנישואין הסופי. על הנישואין להערך בהסכמה מליאה של הכלה או אביה - אם היא קטנה, ואם לא - אין להם כל תוקף.

חז"ל כי תיקנו כי על החתן והכלה לתת זמן מספק זה לזה, החל מהזמן בו הוחלט סופית לערוך את הנישואין עד החתונה, לפחות כחודש, וזאת אם היא התארסה בעודה בוגרת, כך שכבר לפני אירוסיה הכינה ככל הנראה את תכשיטיה, מכיון שכבר הגיע זמנה להנשא, ועליה להכין רק את הצרכים הסמוכים לחתונה. לעומת זאת, אם היא התארסה בעודה קטנה, כך שלא הכינה את תכשיטיה לפני האירוסין מכיון שעדיין לא בגרה, יש לחתן להותיר לכלה מרווח זמן של שנים עשר חודש. כאשר מדובר באלמנה, די בחודש כדי שתכין את תכשיטיה, שכן יש לה כבר תכשיטין מהנישואין הראשונים.

אם החליטו הצדדים להפרד, נחלקו חכמים אם עליה להחזיר את טבעת הקידושין לחתן, כלומר את ההפרש שבין שווי פרוטה לשווי הטבעת, לבעל, שכן יתכן שהוא הביא לה את הטבעת רק על מנת שתנשא עימו ותשתמש בו בעודה נשואה עימו. לפי רבי יהודה הנשיא ורבו רבי מאיר, "קידושין לטיבועין נתנו", כלומר אדם נותן את טבעת הקידושין לאשתו בלי חשבון שהיא תבוא עם הטבעת לבית בעלה לאחר הנישואין, ולכן גם אם נפרדו לפני הנישואין אין עליה להחזיר את הטבעת, לעומת זאת סבורים רבי נתן ורבי יהודה כי "קידושין לאו לטיבועין נתינו" ועליה להחזיר את הטבעת, ורבי יוסי קובע כי הדבר ספק, ולכן עליהם לחלוק בכסף, ולקזז ממנו את דמי הכתובה שחייב להביא לה.

מעמד הנישואין

מעמד הנישואין התרחש לרוב בבית פרטי של אבי החתן, לפעמים הוא העניק אותו לחתן במתנה, ולכן שיערו חז"ל, כי אם מדובר בבנו הראשון של החתן, בנישואין ראשונים משני הצדדים, יש לשער שהאב העניק את הבית לבן החתן, והוא קונה את הבית, אם האב אינו רוצה להעניק את הדירה לחתן, עליו לעשות סימן לכך, מסופר על רב אשי, כאשר חיתן את בנו בדירה הייכת לו, ששם בבית כדי יין וכדי שמן, מר זוטרא במקרה דומה הניח בבית צלוחית דגים, כדי להורות שאין הם מעניקים את הבית לחתן.

החופה

כבר במקרא החופה מופיעה: "יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" (יואל ב,טז), "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח" (תהילים, יט,ו).

מתוך משלים במדרשים אנו לומדים מעט על מראה החופה בזמנם. היו מסיידים ומציירים אותה, והיו שמים בה מחצלות ווילונות^[6].

בעניין הריקוד שנהגו לרקוד לפני הכלה כשליוו אותה לחופה ישנה מחלוקת בתלמוד:

	כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי "לדבריכם, אפילו חגרת ואפילו סומא, יאמרו כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!" אמרו להן בית הילל לבית שמאי "לדבריכם, הרי שלקח מקח רע מן השוק, יגננו בפניו או ישבחנו בפניו, הוי אומר ישבחנו בפניו". מכאן אמרו חכמים, שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

עטרות חתנים וכלות

עטרות חתנים וכלות הם קישוטים שנהגו להניח בעבר בעת החופה.

החתן היה מניח על ראשו עטרה של הדס או של ורד. הכלה ענדה בראשה עטרה של זהב בה הייתה מצוירת ירושלים של זהב, עליה היה החתן מניח טלית צבעונית.

לאחר עליית אספסיאנוס על ירושלים, אסרו חז"ל את עטרות החתנים בכלל ואת עטרות הכלות כשהן עשויות מדברים יקרים, והביאו ראיה לכך מהכתובים "נפלה עטרת ראשנו" (איכה ה, טז) ו"הסיר מצנפת והרים העטרה" (יחזקאל כא, לא), כיוון שהוסרה המצנפת מראשו של כהן גדול בחורבן - יש להרים את העטרה מראשיהם של החתנים.

החל מימי הביניים כינו את ה"יריעה על גבי כלונסאות" חופה, ונהגו לערוך את החופה בבית הכנסת. יש שהתנגדו לעריכת החופה בבית הכנסת. אחרים המליצו על קיום החופה בחצר בית הכנסת כדי להיות מתחת לכוכבים, לסימן שירבה זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים, וכך נוהגים היום האשכנזים.

שושבינות

בתקופת המשנה, השושבינים היו חברי החתן או הכלה, המלווים אותם לחופה והשמחים אתם בסעודתם. השושבינים היו שולחים מתנות לחתן ביום החופה, והוא בתורו היה שולח מתנות שוות ערך כשחבר אחר מן השושבינים מתחתן. דבר זה, הנקרא שושבינות, נחשב כהלוואה וכהתחייבות ממונית לכל דבר.‏^[7]

התוספתא מספרת על הבדלי המנהגים בין הגליל ליהודה בעניין השושבינים:

	ביהודה בראשונה היו מעמידין שושבינין שנים: אחד משל בית חתן ואחד משל כלה, ואף על פי כן לא היו מעמידין אלא לנישואין, ובגליל לא נהגו כן. ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנין במקום שחתן וכלה ישינין, ובגליל לא נהגו כן.
– תוספתא כתובות א,ד

לפי פרשנות התלמוד הבבלי, תפקידם של השושבינים היה גם למטרות פיקוח הלכתי, כדי למנוע בעיות ב"טענת בתולין" של מוציא שם רע:

	בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין - אחד לו ואחד לה, כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה, ובגליל לא היו עושין כן... וכל שלא נהג כמנהג הזה, אינו יכול לטעון טענת בתולים.
– כתובות יב עמוד א

הנישואין

הנישואין עצמם התבטאו בחדר החופה, שנהוג היה לעשותו לאחר סעודת הנישואין. החתן והכלה היו נכנסים לחדר, כשהששובינים בודקים את שניהם מחוץ לחדר ושושביני הכלה משגיחים על החתן שלא יכניס עימו מטלית ללא דם, כדי לטעון שלא היתה בתולה בשעת הנישואין וסכום הכתובה הוא רק מאה זוז, ואילו שושביני החתן בדקו שאין הכלה מכנסת לחדר מטלית עם דם, כדי לטעון שהיא בתולה למרות שיתכן ואיננה כזו

בעבר, נהוג היה כי על המיטה היה כיסוי, שנועד לצניעות מיוחדת. כיסוי זה נסמך על ארבעה מקלות משתי קצות המיטה, כך שגג הכיסוי היה פרוש על המיטה בצורה ישרה. לעומת זאת, לכבוד החתן והכלה מכינים היו כילה מפוארת, שנסמכה על שתי מקלות, עם גג משופע. פוסקי ההלכה דנו רבות אודות כילות אלו, ופסקו שבעוד שהראשונה נחשבת לאוהל על פי ההלכה, שכן גגה בצורה ישרה כגג אוהל, הרי שתקרת כילת חתנים אינה נחשבת לאוהל, ולכן אם יושנים תחת כילה זו מתחת לסוכה, נחשבת השינה כשינה רגילה בסוכה.

החתן והכלה היו שמחים בחדר החופה בכל שבעת ימי המשתה. חז"ל פטרו אותם ואת שושביניהם ממצוות שינה ואכילה בסוכה, אם שבעת ימי המשתה חלו בחג הסוכות, וזאת על פי הקביעה כי " אין שמחה אלא בחופה".

הערות שוליים