רבי דוד בן זמרא

רבי דוד בן זמרא (רדב"ז), היה מחשובי הפוסקים, בדור שבין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים.

תולדות חייו

נולד בספרד לרבי שלמה בן זמרא בשנת ר"מ. בשנת רנ"ב, בזמן גירוש ספרד, גורש עם משפחתו, והתיישב בצפת. למד מפיו של רבי יוסף טאייטצאק (מאבותיו של בנימין זאב הרצל, מייסד הציונות), מרבי לוי בן חביב (המהרלב"ח) ומרבי יוסף סאראגוסי. כמו כן, התחבר לרבי יוסף אלכסנדרי. כנראה שהתיישב בפאס שבמרוקו לכמה שנים, ובשנת רע"ב או רע"ג התיישב במצרים, תחילה באלכסנדריה ואחר כך בקהיר הבירה. בקהיר מונה להיות דיין בבית דינו של רבי שמואל הנגיד. לאחר ביטול משרת הנגיד במצרים, התמנה למשרה העליונה של "ראש רבני מצרים". רבי אברהם הלוי כותב (גינת ורדים חו"מ ג), כי במצרים נהגו כפי פסקי הרדב"ז ומהרי קאשטרו תלמידו, אפילו כאשר הם כנגד שיטת הרמב"ם. רדב"ז בחר להתפרנס מיגיע כפיו ולא לקבל שכר על רבנותו, ועסק במסחר עורות ותבואה. הצליח מאד בעסקיו, ונחשב לאחד הסוחרים הגדולים, וכן יצר קשרים עם בכירים במצרים ובמדינות נוספות. בקהיר ייסד ישיבה גדולה, ממנה יצאו תלמידי חכמים גדולים, ביניהם הארי", רבי יוסף קאשטרו (קסטרו)- מהריק"ש, רבי בצלאל אשכנזי- בעל שיטה מקובצת ועוד. בשנת שי"ג עזב את מצרים ועלה לירושלים. המצב הכלכלי בירושלים היה אז רע מאד, ורדב"זתיקן תקנות ופעל לתיקונו. למשל, ביטל את התקנה לפיה תלמידי חכמים פטורים משלמים רק מחצית מהמסים, והטיל עליהם מס מלא ככל אנשי העיר. המושל הע'תמאני של ירושלים קינא בעשרו הרב של רדב"ז, והטיל עליו מס כבד מאד. לאור זאת, עזב הרדב"ז את ירושלים, וחזר לצפת. כשחזר לצפת, בגיל שבעים ומש, התקבל בכבוד רב אצל רבני העיר רבי יוסף קארו והמבי"ט. הוא ענה תשובות בהלכה לכל רחבי העולם- לארץ ישראל, סוריה, רודוס ויוון, מקדוניה, מצרים, ג'רבה ועוד. בפולמוס הגדול אודות חיודש הסמכיה שהיה בצפת, צידד בדעת רבו המהרלב"ח שאין לחדש את הסמכיה, כנגד דעת מהר"י בירב. נפטר בכ"א בחשוון של"ג בגיל 110, ונטמן במערה בבית העלמין העתיק בצפת. יחד עמו נטמן המבי"ט.

שיטתו בפסיקת הלכה

על אף שהיה בקיא בקבלה, סבר שכאשר חכמי הקבלה חולקים על חכמי הנגלה- הלכה נפסקת כדברי החכמים הנגלים: "בכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות, אפילו שיהיה הפך ממה שכתב בספרי הקבלה, אני מודה בו ולא אחוש למה שכתוב באחד מאותם הספרים. ולעצמי- אם אם היא חומרא- אני ונהג בו ואם קוחא- לא אחוש לה".

הוא נקט בשיטה כי בדרך כלל יש להקל ולא להחמיר: "איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים, והלוואי שישמרו מה שהוטל עליהם שתפסת מרובה לא תפסת ולא ישאר בידם לא זה ולא זה".

מכצביו ניכר כי לעיתים היו שואלים אותו שאלות בזמן הליכתו: "שיתנו לי שאלה או ענין שיש בו תורה ואני מניח אותו בתוך המצנפת...אשר אבוא אל הבית לעיין בו".

מפסקיו

• לגבי יהדות אתיופיה, פסק כי הם בני שבט דן (שו"ת רדב"ז ח"ב תשובה אלף רצ).
• מותר לקראים לבוא בקהל עאם יחזרו בתושבה ויקבלו את כל אמונותינו והלכותינו שם.
• כהן אבל צריך לשאת את כפיו ולברך ברכת כהנים (חלק א סימן א).
• הוא דן במיקום המקדש והעזרות על הר הבית, ועל פיו הוכרע כי "כיפת הסלע" היא מקום קודש הקדשים. העולים בימינו להר הבית, מסתמכים על שיטה זו (אף שיש ראשונים שחולקים בזה).
• במצרים פרץ סכסוך בין הקהילה המערבית לקהילת המסתערבים, האם יש לנהוג כפי פסק הרמב"ם שלא לומר חזרת הש"ץ או לא, ופסק כנגד הרמב"ם שיש לנהוג לומר חזרת הש"ץ.

ספריו

• שו"ת רדב"ז- ארבעה חלקים הכוללים אלפי תשובות.נדפס במהדורות רבות בליוורנו, ונציה, סדילוקוב, ורשה, פרוידה, ירושלים ועוד. ספר זה נחשב לאחד מספרי היסוד בפסיקת הלכה, ומובא פעמים רבות בבית יוסף.
• יקר תפארת- על משנה תורה ספרי קדושה, הפלאה, זרעים ושופטים.
• כללי הגמרא- הודפסו בספר "מהררי נמרים" לרבי אברהם עקרה.
• דברי דוד- פסקי דינים.

[[מיון רגיל:דוד בן זמרא}}