מחלוקת בעניין הקרבת קרבנות בחג

מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהקרבת קרבנות בחג היא מחלוקת עתיקה בין בית שמאי ובין בית הלל אודות גבולות ההיתר לשחוט קרבנות בחג, ואודות היתר סמיכה על הקרבן בחג.

רקע

מחלוקות לימודיות היו נפוצות תמיד בעם ישראל, לרוב הם הוכרעו על פי הכלל "אחרי רבים להטות", וכפי ההחלטה שהחליטו רוב חכמי ישראל, כך הוכרעה ההלכה. לעיתים הכריעו את ההלכה על פי כללים כמו "רבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי" למשל, וכדומה. אך לעיתים נדירות לא הוכרעה המחלוקת. אחד ממקרים אלו היא מחלוקת התנאים האם מותר לסמוך על בעל חיים בחג.

המחלוקת בדורות הראשונים

כבמשנה במסכת חגיגה^[1] מופיעה מחלוקת זו, היחידה במינה, בנושא הסמיכה, מחלוקת שהתמשכה במשך דורות רבים, הראשון שהוזכר בכל זוג הוא נשיא הסנהדרין והשני הוא אב בית דין. לכל אחד מהשניים זכות ווטו על פסק הדין, ולכן המחלוקת לא הוכרעה:

	יוסי בן יועזר אומר: שלא לסמוך; יוסי בן יוחנן אומר: לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר: שלא לסמוך; ניתאי הארבלי אומר: לסמוך. יהודה בן טבאי אומר: שלא לסמוך; שמעון בן שטח אומר: לסמוך. שמעיה אומר: לסמוך; אבטליון אומר: שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם - נכנס שמאי. שמאי אומר: שלא לסמוך; הלל אומר: לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אב בית דין.

הקשר המשנה, מסכת חגיגה העוסקת בקרבנות שמביא כל אדם בשלושת הרגלים, מלמד שהסמיכה המדוברת כאן היא סמיכה על קרבנות החג. כך גם נאמר במשנה הבאה:

	בית שמאי אומרים: מביאין שלמים, ואין סומכין עליהם... ובית הלל אומרים: מביאין שלמים... וסומכין עליהם.

הנושא הנדון הוא השאלה האם ביום טוב, שאסור במלאכה, צריך לסמוך על הקרבנות. ברקע הדיון עומדת ההלכה, שאסור לרכב על בעלי חיים ביום טוב, וזהו איסור מדרבנן^[2]. מכיוון שהסמיכה כרוכה בהישענות על בעלי חיים, האסורה בשבת ויום טוב כמו רכיבה, היו שסברו שאסור לסמוך ביום טוב. אולם לדעת המתירים, המצווה לסמוך גוברת על האיסור מדרבנן בהישענות על בעל חיים. על כך אמר רבי יוחנן^[3]: "לעולם אל תהא שבות^[4] קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור". דיון זה הוא אחד המקורות לקדמותם וחשיבותם של הדינים מדרבנן.

זהו הפירוש המקובל למחלוקת זו^[5]. מחלוקת זו לא הוכרעה במשך כמה דורות, מסיבה שלא הובררה לגמרי. יש אומרים שלנשיא או לאב בית דין יש "זכות וטו" על ההצבעה, ומכיוון שנחלקו בה הנשיאים עם אבות בתי הדין - לא הושגה הכרעה^[6].

בית שמאי ובית הלל

באחת מהדורות של התנאים נחלקו חכמי ישראל לשני קבוצות. קבוצה אחת הם תלמידיו שמאי הזקן וקיבלה ממנו את דרכו הלמודית, וקבוצה אחת היו תלמידיו של הלל הזקן שלמדו ממנו את דרכו הלימודית השונה, המקילה יותר (לרוב).

אחת מהמחלוקות הידועות בין שני הקבוצות היו אודות הקרבת קרבנות בחג ואודות הסמיכה. מחלוקת זו נכתבה במסכת ביצה, בפרק השני:

	בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים - וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן. אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת - וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם
– משנה ביצה ב ד

במשנה זו אנו מוצאים שני מחלוקות בין בית שמאי ובין בית הלל, האחת היא אילו קרבנות מותר להקריב בחג, והשנייה על אילו קרבנות מותר לסמוך בחג.

המחלוקת הראשונה

השאלה הראשונה תלויה בשאלה האם התירה התורה רק צרכי אוכל נפש בחג, כאמור בפסוק "עצרת תהיה לכם" ודרשו חזל - "לכל צרכיכם", כך שלפי זה יהיה מותר לשחוט בחג רק שלמי חגיגה שגם מביא הקרבן משתתף באכילה, או שמא התירה התורה אף צרכי גבוה - קרבנות, ואם כן מותר לשחוט גם עולת ראייה, ואלי גם קרבנות אחרים‏^[7] בתוך מחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל, קיימת מחלוקת אחרת שנולדה בדורות האמוראים אודות גדרה המדוייק של המחלוקת. לפי עולא ורב אדא בר אהבה אין ספק שגם לפי הדיעה המקילה (בית הלל) מותר לשחוט רק קרבנות שהם לכבוד החג, ולא עולת נדבה רגילה, שאינה קשורה לכבוד החג. לפי רב יוסף, אף קביעה זו של עולא תלויה ועומדת במחלוקת, וקיימת דיעה תנאית האומרת שגם נדרים ונדבות מותר לשחוט בחג. רב יוסף מצא ברייתא, שלפי פרשנותו, חלוקים בה הדיעות שלפי תנא קמא ורבי שמעון אסור להקריב נדרים ונדבות בחג, ולפי רבי אלעזר ברבי שמעון מותר להקריב בחג נדרים ונדבות.

טעם המחלוקת

לפי עולא טעמם של בית הלל הוא כפי שניתן ללמוד מהפסוק (לפי שיטת בית הלל) "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ"‏^[8], - שמותר לשחוט בחג כל קרבן המוקרב לכבוד החג ולכבוד שמים בבית המקדש‏^[9]‏^[10] בברייתא מובא נימוק נוסף של בית הלל, על פי הכלל קל וחומר, ולפיו מכיוון שאנו מוצאים שקל יותר להקריב קרבנות לאלוקים מאשר צרכי אוכל נפש - בכל שבת שבה מותר לחלל שבת רק כדי להקריב קרבנות, אם כן יש להניח שבחג שבה מותר לעבור על המלאכות האסורות, לצורך אוכל נפש - ברור שאז יהיה מותר להקריב קרבנות לאלוקים. ביסוד המחלוקת עומדת השאלה האם ניתן להשוות קרבן עולה, שניתן להקריבו במשך שבעה ימים לקרבנות השבת שניתן להקריב אותם במשך יום אחד בלבד, ולקרוא לשניהם קרבנות שהוקבע זמנם, וממילא טענת ה"קל וחומר" נכונה שכן היא נעשית בין שני דוגמאות דומות, או שמא קרבן שניתן להקריב במשך שבעה ימים לא נחשב ל"הוקבע זמנו".

לפי טעמו של רב יוסף, שהם חלוקים בשאלה האם ניתן להקריב נדרים ונדבות בחג, והשאלה אינה מוגבלת לקרבנות חובה בלבד אלא גם לקרבנות נדבה, מובא בברייתא טעם אחר, ולפיו בית הלל טוענים "ומה במקום שכירתך סתומה - כירת רבך פתוחה, מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה", ולפיו לא ייתכן שתותר שחיטה בחג לצורך אוכל נפש - שהיא צורך אנוש, ולא לצורך הקרבת קרבנות הנחשבת לצורך גבוה‏^[11].

המחלוקת השנייה

המחלוקת השנייה היא האם מותר לסמוך על קרבן שלמים המוקרב בחג. השאלה היא האם הדבר אסור מכיוון שהסמיכה אסורה מדברי חכמים, שכן היא נעשית כשהסומך - בעל הקרבן - נשען על בעל החיים בכל כוחו, דבר המנוגד לתקנת החכמים לא להשתמש בבעלי חיים - "אין רוכבין על גבי בהמה"‏^[12], בית שמאי אוסרים מסיבה זו, ובית הלל מתירים שכן הם סוברים שהסמיכה היא חובה גמורה מהתורה, הן העשייה והן שתהיה סמוך לשחיטה (כך שלא ניתן לעשותה לפני החג).

בדורות המאוחרים יותר, נחלקו התנאים בגדר המחלוקת.

• לפי רבי יוסי שניהם, בית שמאי ובית הלל, מודים כי קיימת חובת סמיכה מהתורה בקרבן שלמים המוקרב בחג (שלמי חגיגה), והמחלוקת היא האם "תיכף לסמיכה שחיטה", כלומר בית שמאי סוברים שהסמיכה אינה צריכה להבצע בסמוך להקרבת הקרבן, ובמקרה זה ניתן לעשותה גם קודם החג, ולכן ברור שהיא אינה דוחה את החג, ואילו בית הלל סוברים ש"תיכף לסמיכה שחיטה".

• לפי רבי יוסי ברבי יהודה, המחלוקת היא יסודית יותר, והיא בכך האם קיימת כלל חובת הסמיכה ב"שלמי חובה" שהוא הקרבן השלמים המוקרב בחג. לפי בית הלל, ניתן ללמוד לפי הכלל במה מצינו שכמו שכל קרבן שלמים חייב בסמיכה כך גם קרבן זה חייב בסמיכה (למרות שקרבן שלמים רגיל נחשב ל"שלמי נדבה" וקרבן זה שחובה להביאו מוגדר כשלמי חובה הם סוברים שניתן ללמוד דינו של זה מדינו של האחר), או לפי גישה אחרת, מהצד השווה שבין שלמי נדבה לעולת חובה, שמכיוון שבשניהם יש חובה לסמוך, לא ניתן לתלות זאת בכך שהאחד שלמים / עולה או בכך שהאחד מהם נדבה / חובה, שהרי בשני המינים אנו מוצאים את חובת הסמיכה.

הרחבת המחלוקת ופסיקת ההלכה

מחלוקת זו, היתה זמן רב, והיו חיכוכים בין שני הישיבות. אך בעוד שתלמידי בית שמאי עמדו על דעתם וניסו לשכנע את בני הישיבה השנייה בצדתם, דגלו הישיבה השנייה בהנהגה פשטנית, וסברו כי עליהם להמנע מויכוחים ומחלוקות מיותרות. כך למשל, כאשר הגיע הלל הזקן בחג עם קרבן העולה, שלפי בית הלל מותר בהקרבה ולפי בית שמאי אסור, חברו עליו בית שמאי בטענה "מה טיבה של בהמה זו", במטרה להכנס עימו לדיון תלמודי. הלל הזקן שהיה ידוע במידה הענווה, השתמט מהם כשהוא מכשכש לבעל החיים בזנבו, ובכך הוכיח להם כביכול שמדובר בבעל חיים ממין נקבה‏^[13], הכשר רק לקרבן שלמים המותר להרבה אף לפי שיטת בית שמאי.

במעמד זה, שהה במקום אחד מזקני ישיבת בית שמאי ושמו בבא בן בוטא, שידע שההלכה בשמים נתקבלה כבית הלל על פי בת קול שיצאה משמים, והוא החליט להוכיח קבל עם ועדה שההלכה נפסקה כבית הלל. הוא ציווה להביא להר הבית את כל בעל החיים המשובחים שהיו בירושלים‏^[14], העמידם בהר הבית‏^[15], ואמר: "כל מי שרוצה לסמוך יבוא ויסמוך". בעקבות מעשה זה, שנעשה על ידי אחד מזקני ישיבת בית שמאי שהוא עצמו הודה לבית הלל שההלכה כמותן, נשתתקה ידם של צעירי תלמידי בית שמאי, וכולם הודו שכך היא ההלכה, אף אחד לא ערער עליה.

אחרי פסיקת ההלכה

לאחר פסיקת ההלכה, עדיין יחידים מתלמידי בית שמאי שלא נכנעו לפסק, ועדיין סברו שההלכה היא כבית הלל. בין אלו לתלמידי בית הלל היו התנגשויות. כך למשל, הביא אחד מתלמידי בית הלל את עולתו לעזרה, ומצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אותו תלמיד לא יכול היה לסבול את חילול החג שנעשה (לפי שיטת בית שמאי) ואמר לו בחריפות: "מה זו סמיכה", כלומר מה פשר הסמיכה הזו שאתם עושים, שהיא כרוכה באיסור חמור לפי שיטת בית שמאי? אותו תלמיד של בית הלל, יצא מגדרו, ולמרות ששיטת בית שהלל היה להבליג על חרפתם, הוא הבין כי כאן, לאחר שכבר נפסקה ההלכה כבית הלל עליו למחות על ביזוי הפסק‏^[16], והוא השיב לו: "מה זו שתיקה?" כלומר - עליך לשתוק ולא לערער על הלכה זו שכבר נפסקה ההלכה כמותה.

למרות התגובה החריפה יחסית של תלמיד בית הלל לבית שמאי, למדו חז"ל מהתגובה השקולה של תלמיד בית הלל, שעל אדם להזהר וגם כאשר מקניטים אותו ועליו לענות - לא להגביר את אש המחלוקת, אלא לענות באותו לשון שבו הקניטו אותו בלבד, ולא יותר, כמו אותו תלמיד בית הלל שנזהר לענות למחרפהו באותה לשון עצמה "מה זו" ולא הוסיף עליה‏^[17].

הערות שוליים

תבנית:הלכה