שיחה:מי שפרע

הנה הערך שיצרתי בויקיפדיה:

מי שפרע הוא כינוי לקללה בה קיללו חז"ל אדם שאינו עומד בדיבורו, ולאחר שסיכם על עסקה מסחרית וקיבל את תשלומיה הוא חוזר בו.

רקע[עריכה]

במשפט העברי, כאשר אדם משלם כסף על קרקע, חל מיד קניין מיידי והקרקע עוברת מרשות המוכר לרשות הלוקח, ואין המוכר יכול לחזור בו.

במטלטלין, נחלקו החכמים האם חל בהם קניין כסף כדי להעביר את המטלטלין מרשות לרשות. להלכה נפסק כדעת רבי יוחנן, הקובע שמדין תורה גם מטלטלין (נכסי דניידי, בשונה מנכסי דלא ניידי) נקנים בכסף, אלא שגזרו חכמים, שאדם אינו קונה חפץ על ידי כסף אלא רק במשיכה, הגבהה וכדומה, (כדי שהמוכר לא יתרשל בשמירת החפץ עד לגניבתו ובכך יפסיד הלקוח). אלא שלמרות זאת אסור לו למוכר לחזור בו מהעסקה לאחר שקיבל מעות.

מסיבה זו, מובן שרק במטלטלין, שייך לומר שאדם שחזר בו לאחר שנתן כסף יקבל מי שפרע. במכירת קרקעות לא תיתכן מציאות כזו.

הקללה[עריכה]

לשון הקללה מובאת במשנה:

	מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו
– תבנית:משנה, תבנית:בבלי

הסמ"ע^[1] מסביר כי בדברים אלו מתפרסמת השגחת אלוהים על מעשיהם הרעים של בני אדם, שפרע להם בפרהסיה לפי מעשיהם. מוזכרת קריעת ים סוף משום שבה נראתה השגחה פרטית מיוחדת, שמצרים נענשו באותו דבר בו חטאו, שמכיוון שזממו להשליך את בני ישראל לים - הם טבעו בים.

רבא מסביר, כי מדובר במקרה בו הקונה שילם מעות, במקרה כזה, למרות שאנו פוסקים שלא ניתן לקנות דבר באמצעות תשלום כסף ללא מעשה קניין אחר, בכל זאת רובצת עליו הקללה. אבל כאשר סיכמו על העסק ועדיין לא שילם הלוקח מעות אין עליו קללה זו, אך מכל מקום אין רוח חכמים נוחה הימנו.

אביי ורבא נחלקו בקשר לקללה, האם מודיעים לו על קללת "מי שפרע", או שבית הדין עצמם מנדים אותו. לפי אביי מודיעים לו לחזור בו מפני שרובצת עליו קללה, אבל אין לבית הדין לקלל אותו, שכן אסור לקלל יהודי, כאמור בפסוק "ונשיא בעמך לא תאור". לפי רבא מותר לקלל אותו, שכן אין הוא נקרא "עמך" - עושה מעשה עמך. בשולחן ערוך‏^[2] פוסק המחבר כרבא, והרמ"א מביא את דעתו של הטור בשם הרא"ש הפוסק כאביי, ומביא גם את דעתו של המרדכי שיש אומרים שאומרים לו זאת ברבים.

ההלכה[עריכה]

האמוראים רב ורבי יוחנן נחלקו‏^[3] האם מותר לאדם לחזור בו מדיבורו או לא. לדעת רב מותר ואין בכך עוולה כל זמן שלא היה מעשה קניין, ורבי יוחנן סבר שהדבר אסור, וכך נפסקת ההלכה ^[4], וראיה לדבר ממשנה זו בה נפסק כי קיימת קללת "מי שפרע" על מי שחוזר מדיבורו.

הגמרא קובעת כי האיסור לחזור מדיבורו הוא רק כאשר השני סמך על הדיבור, אך כאשר מדובר באדם שאין לו את הסמכות המליאה לגמור את העסקה והוא זקוק להתייעץ עם עוד אדם, אין השני סומך בדעתו על גמר העסקה, ומותר לחזור בו.

באיסורים[עריכה]

במקום אחר קובע התלמוד‏^[5] כי יש להניח שיהודי אינו חוזר בו מדיבורו, כל זמן שלא הוכח אחרת. הדוגמה שהובאה היא ממעשה שהיה, כאשר בעל ואשתו התווכחו למי לקדש את בתם, אם לקרובו של הבעל או לקרובו של האישה. לבסוף הסכים הבעל בעל כורחו לדעת אשתו, והם אף ערכו סעודה לרגל הקידושין, אלא שבינתיים בא קרובו של הבעל וקידש את הבת במקום מסתור. על כך פסק רבא כי "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב", ויש להניח כי מכיוון שהבעל הסכים לכך שקרובה של האשה יקדש את הבת אין בדעתו לחזור בו, ואם כן הקידושין שהתבצעו במקום המסתור אינם תקפים, שכן הם לא היו בהסכמתו של האב.

הערות שוליים[עריכה]

הערות שוליים