רבי ישראל אלתר

רבי ישראל אלתר היה האדמו"ר הרביעי מגור.

נולד בגורא קלווריא (גור) שבפולין בכ"ד בתשרי תרנ"ה לאדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר- ה"אמרי אמת". כילד היה אמנם חריף ובעל תפיסה מהירה, אולם היה גם שובב גדול. בשל שתי תכונות אלו, פיקחותו ושובבותו, חיבבו סבו רבי יהודה אריה לייב אלתר- השפת אמת. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר עם אביו לוורשה, ונשאר בה גם לאחר מכן, שם למד בהתמדה. עסק זמן קצר במסחר, וכן ייסד קבוצת חסידים העוסקים בתורה ובחסידות בהדרכתו. כשהתחילה השואה היה בוורשה, וניצל בנס מהפצצת הנאצים על העיר. בניסן ת"ש ברח יחד עם אביו לארץ ישראל, כאשר אשתו ובניו נשארו בפולין ונספו בשואה. בארץ היה יד ימינו של אביו, והופקד על הדרכת החסידים הצעירים. עם פטירת אביו, בשנת תש"ח, החל לכהן כאדמו"ר תחתיו (על פי צוואת אביו ובזכות שכנועו של הרב יעקב משה חרל"פ). הוא נחשב לאחד ממניהיגי היהדות החרדית בארץ ישראל, וישב בראשות "מועצת גדולי התורה" של אגדות ישראל. על דמותו כאדמו"ר מספר חוקר החסידות הרב ד"ר יצחק אלפסי, מחסידי גור המקורבים לאדמו"ר: "בחכמתו ובתבונתו ידע להלוך כנגד כל אחד ואחד. לחכם- בחכמתו, לעשיר- בעשרו, לסוחר- במסחרו, לחולה- במחלתו וללמדן- בלמדנותו. זו היתה דמות מיוחדת במינה, נדירה בתכונותיה. הפגישה איתו היתה לחוויה. מבט עיניו היה חודר ומדהים... די היה בשמיעת מילה אחת מדבריך, והרבי כבר ידע במה המדובר, והיה משיב על אתר בחריפות, בקיצור, בחכמה... מן הדין לציין את זכרונו הפינומנלי... כל אדם שר' ישראל ראהו פעם אחת, כבר זכר את שמו ומעשיו..." (אנצילקופדיה לחסידות בהוצאת מוסד הרב קוק אישים חלק ב' עמ' תק"ח-תק"ט).

בראש חודש אדר תשל"ז, שבת פרשת משפטים שקלים, החל להרגיש ברע, ועזב באמצע התפילה. במוצאי שבת הובהל לבית החולים הדסה. לפני צאתו ציווה על רעייתו לשמוח- כי "משנכנס אדר מרבין בשמחה". למחרת בבוקר, בב' באדר תשל"ז, נפטר, ונקבר בהר הזיתים. אחיו, רבי שמחה בונים אלתר כיהן תחתיו כאדמו"ר.

לאחר פטירתו הוציאו מכתב ידו חמישה חלקים של ספרו בית ישראל- שעל שמו מכונה "הבית ישראל מגור".