רבי יוחנן טברסקי מטולנא

רבי יוחנן טברסקי היה האדמו"ר הקודם, הרביעי במספר, של חסידות טולנא ומייסד מוסדות החסידות בארץ ישראל.

תולדות חייו

נולד בי' באלול תרס"ו בטולטשין שבאוקראינה לאביו רבי דוד מרדכי טברסקי, וגדל אצל סבו האדמו"ר רבי מנחם נחום טברסקי מטולנא (נכדו של מייסד השושלת רבי דוד מטולנא). אמו היתה בתו של ר' שלמה זלמינא מראשקוב.

בשנת תרע"ג נמלט עם משפחתו לניו יורק מפני אי התייצבותו של אביו לצבא. בניו יורק למד בישיבה הקטנה "עץ חיים" ואצל מלמדים פרטיים ששכר לו אביו. בהיותו בר מצווה חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל, אולם אביו סרב מפני שהיה בן יחיד. לאחר שהבטיח לאביו כי יולד לו בן נוסף וכך היה, נאות אביו לאפשר לו לעלות לא"י, תוך התייעצות עם ידידו הרב יצחק ירוחם דיסקין.

לימודיו וקשריו עם רבנים ואדמורים

בירושלים למד בישיבת אהל משה של הרי"י דיסיקן בעיר העתיקה, שם שקד על תלמודו והחל סולל את דרכו בעבודת ה'. הוא למד בחברותא מדי יום עם הרב דיסקין במשך שנה ולאחר מכן מדי שבוע. כמו כן למד בחברותא עם רבי דוד יונגרייז (לימים חבר העדה החרדית) ורבי זלמן וובר (לימים ראש ישיבת פרשבורג) וכן עם מארחו הרב שמחה בונים ורנר.

רבי יוחנן שמע שיעורים והושפע מרבני ירושלים בהם רבי יוסף חיים זוננפלד, ר' דוד ור' זלמן בהר"ן, ר' שמואל דייטש ועוד. הצטרף לחבורת "שומרי אמונים" שהתגבשה סביב רבי אהרן ראטה עם בואו לירושלים.

מדי פעם היה נוסע לבקר את דודו (גיס אמו) רבי יעקב ישראל רבינוביץ', האדמו"ר מחרסון, שהתגורר בתל אביב. הוא הוסמך על ידי הרב ורנר, העדה החרדית, הרב זוננפלד ועוד. כמו כן, בירושלים החל לנתב לעצמו דרך בחסידות ובעבודת ה' ולנהוג במנהגי פרישות.

לאחר שלוש שנים וחצי בירושלים, שב לניו יורק בשנת תרפ"ו, תוך שהוא מקבל על עצמו הנהגות נוספות לשמירה בסביבה הקשה של ארה"ב. בניו יורק ייסד קבוצה של בני שושלות אדמו"רים שהתגוררו בעיר בשם "זרע קודש" שמטרתה לשמור שילכו בדרכי התורה והחסידות. הוא העביר שיעורים ותורות בפני חברי הקבוצה.

עמד בקשרים עם אדמו"רי ארה"ב בהם רבי אברהם יהושע העשיל מקופיטשניץ, רבי מרדכי שלמה מבויאן (ואף קיבל את מרותו) ועוד.

נישואין והחצר החסידית

בהמלצת רבי מאיר שפירא מלובלין נישא בשנת תרפ"ח לציפורה פערל, בת רבי משה לנגר, האדמו"ר מקוזובא סטרטין- טורונטו. אשתו הרבנית היתה משוררת אידית וחברה של זלדה המשוררת. על הליכותיה ותולדותיה נכתב ספר הכולל חלק משיריה (סבתא טולנא).

רבי יוחנן החל לעזור לאביו בניהול חצרו, וכן כיהן כרב קהילת "רומינשע שול" בניו יורק. לאחר מכן, החל בהוראת אביו (וכן סבתו אשת ר' מנחם נחום) לכהן כאדמו"ר, תחילה בטורנטו לצד חמיו ולאחר מכן במונטריאול. הוא אף קיבל מכתבי "הסמכה לאדמו"רות" מהאדמו"ר מבויאן, מהאדמו"ר מקופיטשניץ ומר' אברהם יהושע העשיל ממונסטריץ'. בית מדרשו במרכז העיר הפך אבן שואבת ליהודים חסידים שהחלו להסתופף בצילו, וכן לפילטים רבים שנלמו לקנדה לאחר השואה מאירופה.

מבין המסתופפים בצלו בולטים הרב פנחס הירשפרונג (לימים רבה של מונטריאול וראש הישיבה) והרב אברהם מרדכי הרשברג (לימים רבה של מקסיקו סיטי).

במהלך השואה פעל להצלת יהודים, בעיקר ע"י גיוס כספים, סיוע בקבלות אשרות כניסה לקנדה ליהודים מסלובקיה ומצ'כיה ועוד וכן פעל לשחרור אסירים יהודים ממחנות מעצר בריטיים בקנדה. הרבה מפעולות ההצלה שלו נעשו תוך סיכון עצמי גבוה.

העליה ארצה

בפסח תש"י בא לבקר את בתו שעלתה לא"י, והחליט לעלות. לאור זאת, פסק לו הרב איסר יהודה אונטרמן (אז - רבה של תל אביב) כי אין עליו לחגוג יום טוב שני של גלויות.

הוא חזר לקנדה על מנת להתכונן לעליה, אולם בעקבות לחץ של חסידיו בקנדה, התעקב למשך כשלוש שנים. בשנת תשי"ג עלה לירושלים, והתגורר תחילה בבית הנופש של רבי יעקב פרידמן (האדמו"ר מהוסיאטין בשכונת קרית משה, לאחר מכן במשך תקופה קצרה בשכונת רחביה - סמוך לשכונת שערי חסד, אז התיידד עם הרב דב בעריש וידנפלד (הרב מטשעבין) והרב שלמה זלמן אויערבאך, תושבי שערי חסד.

בית המדרש בבית וגן

מאוחר יותר ייסד בית כנסת בשכונת בית הכרם שהיתה שכונה חילונית ללא בית כנסת כלל. לאחר כשנתיים עבר לגור בבית וגן, ולצד ביתו, ייסד בית מדרש. בשכונה זו התיידד עם אדמו"רי השכונה רבי חנוך העניך בורנשטיין מסוכטשוב ורבי ירחמיאל יהודה מאיר קאליש מחסידות אמשינוב ועם הרב יחזקאל אברמסקי והרב מנצור בן שמעון שהתגוררו אף הם בבית וגן.

בשנת תשמ"ה ייסד מפעל משניות במסגרתו נבחנו אלפי לומדים מרחבי העולם מכל הגילאים. בשנת תשמ"ט חנך בתי מדרש נוספים בשכונת הבוכרים ובבני ברק וכן גאל את אדמות ה"קלויז" של חסידי טולנא בצפת, שהתקיים עוד מימי ר' דוד מטולנא.

ימיו האחרונים

בשנותיו האחרונות סבל מייסורים קשים, אך מיעט להתלונן. בליל כ"ה בכסליו, נר ראשון של חנוכה תשנ"ט, היום שבו תמיד נהג לספר על ה"שהחיינו" - על החזרה לבית הקבע, אחרי בית הארעי בסוכות, נפטר, ונקבר בחלקת החסידים שבהר הזיתים.

נכדו (בן בתו גיטל מירל בריינדל לאה) רבי יצחק מנחם ויינברג ממשיכו באדמו"רות בבית מדרשו ב שכונת הבוכרים בירושלים. נינו רבי אמיתי טברסקי מכהן כאדמו"ר מטולנא- אשדוד.

דרכו

החיוך לא מש מפניו של ר' יוחנן, דברי התורה שדיבר בבית המדרש היו בדרך כלל פשוטים, וקשורים לקורה בארץ ובעולם. רק מקריאה בכתביו ניתן היה להבין את רוחב ידיעותיו ועומק הבנתו. ר' יוחנן התאפיין בהנהגה צנועה. הוא הסתפק בחצר קטנה על מנת שלא תיפסק השושלת, ונמנע מלהגדיל את מספר חסידיו. הוא ביטל עצמו כלפי אדמו"רים אחרים (בארה"ב - רבי יוחנן פרלוב מלוצק וקרובו רבי יעקב יוסף טברסקי מסקווירא ובא"י - רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מקלויזנבורג, רבי חיים מאיר הגר מחסידות ויז'ניץ, קרובו רבי יוחנן טברסקי מרחמיסטריווקא ובייחוד רבי אהרן רוקח מחסידות בעלז ולאחר פטירתו של רבי אהרן, ברבי ישראל אלתר מחסידות גור).

שמחות

נהג לאכול את סעודת השבת על שולחן רעוע (חסר רגל אחת) ועל שולחנו 12 סוגי לחמים השמורים במהלך השנה עד פסח. את תפילות השבת החל מוקדם ביחידות, אך המניין התאסף רק בשעה 10 ולעתים אף מאוחר יותר.

החשיב מאוד השתתפות בשמחת חתן וכלה, עד כדי כך, שתוך כדי מלחמת ששת הימים היה היחיד שנסע באוטובוס מירושלים לחתונה באזור תל אביב, וחזר. בחתונות אלו, הקפיד לעשות את ה"מצווה טאנס" - ריקוד עם הכלה, על ידי הושטת החגורה (גארטל) והחזקה בקציה.

נהג גם לעשות "היפוך" - לרווקים שלא מצאו בת זוג, טקס שבו החתן המיועד עולה ברגליו על כפות ידיו של הרבי, וזה זורק אותו באויר כך שהוא מתהפך ונוחת שוב על רגליו בארץ.

בשמחות בר מצווה נהג לבקש מחתן בר המצווה לחזור על דבר התורה (שנקטע באופן מסורתי). לאחר האזנה בקשב רב, היה שואל שאלות, ומדבר עם חתן בר המצווה על עתידו.

היחס לתקומת ישראל

בשנים הראשונות להגיעו ארצה נהג לחגוג את יום העצמאות בקבוצת יבנה, עם בתו יחידתו ומשפחתה שגרו שם, והיה מגיע על בגדיו החסידיים לקיבוץ, וסועד עמם בדשא.

הוא ראה בעין חיובית את תקומת מדינת ישראל. עם עליתו ארצה, שששנהג לחגוג את יום העצמאות בפומבי. ביום העצמאות תשנ"ג שתה "לחיים" ואמר: "אין לנו ספק שהמדינה רחוקה להיות גאולה אמיתית עבורנו, צריכים אנו למדינה ההולכת בדרכי התורה ונמשלת על ידי מלך המשיח... אבל אנחנו יהודים נצטוינו להודות על כל דבר הקטן והגדול... הנה ב"ה אנו נמצאים כאן בארץ הקודש תחת ממשלת יהודים ולא תחת הגוים וזה עצמו בודאי חסד גדול מאת הקב"ה... לא צריכים להיות קיצוני ולומר הלל עם ברכה על הגאולה שעוד רחוקה מאד מאתנו בעוונותינו הרבים, אבל גם אין להיות כה קנאי ולומר שהדבר כה גרוע ח"ו...^[1]".

בזקנתו ביקר את נכדו (הרב שלמה זלמינא) במחנה צבאי מרוחק, אליו עלה ברגל במאמץ רב, ועודד את החיילים ומפקדם על תפקידם החשוב.

חשוב מי אמר

בהקדמה לספרי אבי סבו, הסביר על אופן לימוד התורה כחוויה אישית של התחברות לדורות הקודמים והאזנה לדרכו וקולו המיוחדים של אותו המחבר. באופן זה, חשוב מיהו האומר ולא רק מה שנאמר. אמנם "שמע האמת ממי שאמרו". אבל בלימוד הספרים הקדושים חשוב גם "שמע את מי שאמרו".

אם לא היכרת את קולו ומראהו של הכותב עצמו, הרי הכרתי מישהו שהכיר מישהו שהכיר אותו, וכך תנסה לשמוע את קולו בעת הלימוד. שיטה זו למד מדברי התלמוד הירושלמי, שבו צוטטה אמרה עם הפתיח "אמר רבי יוחנן". שאלו את המצטט: הכרת את רבי יוחנן. והוא ענה שלא, אבל שהכיר מישהו שהכיר את רבי יוחנן.

חג החנוכה

החג האהוב עליו היה חג החנוכה, אור הנרות היה מאיר את עיניו, ואת חיוכו שהתרחב עוד יותר מהרגיל. רבי יוחנן אף כתב מספר חידושי תורה בעניין חג זה.

בליל הניטל - יום אידם, שלעתים יוצא בחנוכה, נהג לשבת על הארץ, ולשחק בסביבון וקלפים עם האורחים שהגיעו לבקרו לכבוד חנוכה.

רבי יוחנן חזר וסיפר בכל שנה בהנאה רבה, לפני הדלקת נר ראשון, ובמהלך חג החנוכה, על אותו אדמו"ר שכל חייו היה נוהג לספר בכל חנוכה על ברכת "שהחיינו" הנאמרת בהדלקת הנר ראשון, שזהו "שהחיינו" ושמחה גדולה על הכניסה סוף סוף בחזרה לבית הקבע, לאחר הגלות הארוכה שהחלה ביציאה לבית הארעי, לסוכה, בחג הסוכות. אותו רבי בירך "שהחיינו" ונפטר לבית עולמים בנר ראשון של חנוכה.

בשנת ה'תשמ"ט הצטרף אף הוא לרבי של סיפורו, ונפטר בליל נר ראשון של חנוכה.

ספריו

• שיח יחוננו- על ענייני חנוכה וליקוטים
• כי חיים הם למוצאיהם- בענייני תפילין ובר מצווה.
• הקדמה לספרים מגן דוד ואוהל דוד, ספריו של אבי סבו רבי דוד מטולנא, אותם ערך והוציא לאור. נכדיו ממשיכים בפעולה זו.

לקריאה נוספת

• נכדו ר' מרדכי וינברג, אמרתך חייתני, י-ם תשס"ב
• והחשכתי לארץ ביום אור- קובץ שיצא במלאות שנה לפטירתו ובו תולדות, הנהגות, מאמרים, תמונות ועוד, בני ברק תש"ס.

הקודם: רבי דוד מרדכי טברסקי

אדמו"רי טולנא

הבא: רבי יצחק מנחם וינברג רבי אמיתי טברסקי

הערות שוליים