קשיא: בין השמשות הוא בעצם יום?

תקציר החידה הקודמת: כיצד נהגו ישראל לומר תהילים לרפואת החולה, הרי הגמרא (שבועות טו,ב) קובעת שאסור להתרפאות בדברי תורה?

בתורת חיים (שבועות שם ד"ה אסור), וכעין זה כתבו חנוך וישראל בתגובות, כתב שיש לחלק בין לימוד תורה לזכות החולה ובין לימוד תורה לרפואה. לשיטתו, הגמרא פוסקת שאסור להתרפא בדברי תורה באופן ישיר, משום שזה הופך את התורה לכלי שבעזרתו הוא מרפא את גופו ולכן אסור ללמוד תורה על מנת לרפא את המכה. אבל, אם האדם לומד תורה לשם המצווה, ומכוון שזכות המצווה תועיל לחולה- לכך אין מניעה משום שהתורה איננה הופכת לכלי רפואה, אלא הלימוד נשאר לשם שמיים, ורק זכות המצווה מועילה לחולה. 

לפי שיטה זו, יש צורך לשנות במעט את הכוונה הרגילה בתפילה שלאחר אמירת תהילים על החולה. בנוסח הרגיל כתובה הבקשה שהקב"ה יענה לתפילותינו "בזכות מזמוריו ובזכות פסוקיו" של ספר התהילים, ויש לכוון שהתפילה היא שהחולה יירפא בזכות המצווה באמירת הפסוקים ולא בזכות הפסוקים עצמם. 

אחד הכללים הבסיסיים בגמרא באמצעותם ניתן לפסוק במקרי ספק הוא "חזקה דמיעקרא". הגמרא (חולין י,ב) לומדת מהפסוקים העוסקים בצרעת הבית, שלאחר שהכהן קבע שהבית נגוע בצרעת הרי הבית נשאר בחזקת טמא עד שיהיה ודאי לנו שנטהר משום שמשאירים אותו על חזקתו. באותו האופן, אדם גוסס שאין אנו יודעים האם הוא חי או מת, אנו פוסקים לפי החזקה שהיתה ידועה לנו עד עתה ומניחים שהוא עדיין חי.

אחרי שראינו שאפשר להכריע ספיקות באמצעות חזקה דמיעקרא, לא מובן מדוע אנו לא מכריעים באותו האופן גם ספק המתרחש בכל יום- בין השמשות, בו אי אפשר להתפלל לא מנחה ולא ערבית. בין השמשות הוא זמן מסופק שאין אנו יודעים האם הוא יום או לילה, ולכאורה גם ספק זה ניתן להכריע באותו האופן. מכיוון שהזמן שלפני בין השמשות היה יום ודאי, עלינו להמשיך את הידוע לנו ולהכריע שבין השמשות הוא יום, אז מדוע אין אנו מכריעים כך את הספק?

לקשיא הקודמת