מכירת חמץ תשפ"ד | מוכרים את החמץ בקליק באתר ישיבה!

א - הצלת החמץ מאיבוד על ידי מכירתו לגוי
עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו, וכדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו יהודים רגילים לתכנן היטב את קניותיהם ומאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם, ורק מעט מהחמץ היו משאירים, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.
אולם פעמים שהתכנון לא הצליח, ויהודי נקלע למצב בו נשארה ברשותו כמות גדולה של מאכלי חמץ לפני פסח. ואזי, אם לא אכפת לו להפסיד את החמץ, יכול להשביתו בשריפה, או שייתנו במתנה לגוי הגון שראוי לתת לו מתנה. אבל אם אינו רוצה להפסיד את שווי החמץ, יכול למוכרו לגוי לפני הפסח, שכל זמן שלא הגיעה השעה שבה החמץ נאסר בהנאה, מותר למכור את החמץ ולקבל עבורו מחיר מלא. איסור הנאה מחמץ מתחיל בשעה השישית של יום י"ד בניסן, ועד אז מותר למכור את החמץ.
במיוחד הדבר היה חשוב לסוחרי מזון שנשארו לפני הפסח עם מלאי גדול של חמץ, והיו מוכרחים למוכרו לגוי, כדי להציל את ממונם מאיבוד. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל חמצו, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי, אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (עפ"י תוספתא פסחים ב, ז).

ב - התפשטות מנהג מכירת החמץ
לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. וזאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו מידו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.
במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות, שכן אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין, הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, וכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ ימכר כדין. וכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים נצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.
אלא שכמה מגדולי ישראל טענו כנגד מכירת החמץ, שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם עבור כל החמץ ולוקחו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא עבור היי"ש ואינו לוקחו לרשותו.
אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי אחר הפסח שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי, נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית (פורמלית). אלא שכדי שהמכירה לא תראה כהערמה נהגו לדקדק בכל פרטיה. והואיל ויש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עי' מ"ב תמח, יז, יט, ובאו"ה).
לגבי התשלום, היו כותבים שטר מכר על סכום שוויו האמיתי של החמץ, והגוי משלם דמי קדימה, כדרך שמקובל אצל הסוחרים, ושאר הסכום נזקף עליו כחוב, אבל חוב זה אינו מעכב את גמר קניית החמץ על ידי הגוי. ואחר הפסח, הגוי רשאי להחליט: אם רצונו להמשיך להחזיק בחמץ, ישלם את שאר חובו; ואם רצה למכור את החמץ בחזרה ליהודי, ישלם לו היהודי דמי קדימה, ותמורת קבלת החמץ ימחל לו היהודי על חובו מלפני הפסח. ומה שאין משלמים על מכירת חמץ מס, מפני שהמלך או הממשלה מבינים שמכירה זו איננה נעשית לשם עסקים אלא מסיבות דתיות, ולכן מוותרים על המס.
כדי לחזק את המכירה, שתראה כדרך שאר המכירות, שבהן הקונה לוקח את קניינו לרשותו, תיקנו שהיהודי ימכור או ישכיר לגוי את הקרקע שעליה מונח החמץ, וכך נמצא שהחמץ עבר לרשותו של הגוי (מ"ב תמח, יב). בארץ ישראל שאסור למכור קרקע לנוכרי, משכירים לו את המקום. ויש אומרים שגם בחוץ לארץ יותר טוב להשכיר את המקום ולא למוכרו.

ג - למי נועדה כיום מכירת חמץ
בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות איחסון, שעל ידם ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח, שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים יגרם צער שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו.
מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים, ואף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, חבילת איטריות קטנה, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.
ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח היהודי מיד חוזר לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה ראוי למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט אין למכור את החמץ.
למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ, ואין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למוכרם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שבבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.
אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן, אבל כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה. וכל אדם יקבע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן ומה גדול, ואין מקום לשאול על כך רבנים, וגם אין מקום לשאול מה חמץ ודאי ומה ספק, מפני שהעיקר להלכה שמותר למכור גם חמץ ודאי בשווי נמוך, כי מכירת החמץ כשרה לכתחילה, ואפשר לסמוך על הרבנים שמנהלים אותה כדין בלא חשש ופקפוק.
החמץ שנמכר, כיוון שהוא נשאר בבית היהודי, יש חשש שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח, לפיכך צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) לחצוץ בינו לחמץ, או ינעל אותו בתוך ארון, ויצניע את המפתח. וכן אפשר להדביק את דלתות הארון בנייר דבק, וטוב שיכתוב עליו "חמץ שנמכר", וכך לא יטעה לפותחו בימי הפסח (עי' שו"ע תמ, ב).

ד - דיני המכירה
ראוי שכל יהודי שעומד למכור את חמצו יקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת. אמנם גם אם לא קרא וסמך על הרב, מכירתו כשרה, שכן אם בפסח יבוא הגוי לקחת את החמץ והרב יאמר לו שאכן החמץ שייך לגוי ועליו לתת לגוי את חמצו - יתן, נמצא שהמכירה כשרה.
יש לכתוב בשטר המכירה את שם המוכר ואת כתובתו בכתב קריא, כדי שידע הקונה הגוי מי המוכר והיכן הוא גר, וכך אם ירצה הגוי, יוכל לקחת את חמצו. לכתחילה היה ראוי לתת לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, כדי שיוכל להיכנס ולקחת את חמצו. אולם למעשה מסתפקים בכך שמציינים את מספר הטלפון של מוכר החמץ, כדי שאם הגוי ירצה, יוכל להתקשר אליו כדי לקחת את חמצו. וזה היסוד החשוב ביותר, שידעו כל המוכרים, שאחר המכירה אכן החמץ שייך לגוי וצריך לאפשר לו להיכנס לבית ולקחת את חמצו (מ"ב תמח, יב).
לכתחילה היה ראוי לציין בשטר את כל מיני החמץ הנמכרים, ואף לציין את מחירם, והיו שדקדקו בזה. אולם למעשה קשה מאוד לבצע זאת, ולכן נוהגים לכתוב שכל החמץ של המוכר כלול במכירה, והמחיר הוא לפי המקובל בשוק וכפי שיקבעו אותו שמאים (עי' באו"ה תמח, ג, 'בדבר מועט').
נכון לכתוב בשטר המכירה היכן בדיוק יהיה החמץ מונח. כגון: "בארון המטבח העליון משמאל", או "בחדר הימני בארגז שיסומן לכך". אפשר גם לציין מספר מקומות. בדיעבד גם בלא זה המכירה כשרה, אבל צריך לרכז את החמץ במקום מיוחד ולסמנו. וכל מה שמכניסים לאותו מקום שנקבע למכירה עד כשעתיים לפני זמן איסור הנאה מחמץ נכלל במכירה. כפי שלמדנו (בהלכה ב), לכתחילה משכירים לגוי את המקום שעליו החמץ עומד, כדי שהחמץ יהיה מונח ברשותו של הגוי והמכירה תראה ככל המכירות שבהם הקונה מעביר את קניינו לרשותו.
אפשר למכור את החמץ על ידי שליח שיכתוב את כל הפרטים הנדרשים ויחתום על השטר במקום בעל החמץ. בשעת הצורך ניתן למכור את החמץ בטלפון או בפקס או באינטרנט. ואף שראוי שהמוכר יחתום ויעשה קניין כדי לחזק את המכירה, בדיעבד אין זה מעכב, שהעיקר הוא הקניין שנעשה בעת שהרבנות מוכרת את החמץ לגוי, וקניין זה חל עבור כל המבקשים מהרבנות למכור את חמצם. במטבחים של מוסדות ציבור ימכור המנהל או מישהו מטעמו את החמץ.
אין למכור את החמץ הבלוע ודבוק בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר לכל שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע ודבוק בכלים המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שאין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם גוי שמעוניין לקנות אותו. לכן נכון שלא לציין זאת בשטרות המכירה.

ה - סוף זמן מכירה ודין בן חו"ל
המכירה חייבת להתבצע קודם סוף זמן איסור הנאה מחמץ, שאם כבר הגיעה השעה השישית של יום י"ד בניסן, החמץ נאסר בהנאה ואסור למוכרו אלא צריך לאבדו. כדי שיוכלו להצטרף למכירה עד היום האחרון, נוהגים לבצע את מכירת החמץ ביום י"ד סמוך לסוף הזמן שמותר ליהנות מהחמץ.
תושב אמריקה שנמצא בישראל, ימכור את חמצו בארץ ישראל, וזאת משום שאם ימכור את חמצו באמריקה, המכירה תתבצע אחר שכבר חל עליו איסור חמץ. שכן איסור החמץ חל לפי המקום שהאדם נמצא, והשעה השישית של יום י"ד מגיעה בארץ ישראל שבע שעות לפני אמריקה. לגבי סיום הפסח, לכאורה תתעורר בעיה, שאם הוא צריך לנהוג יום-טוב-שני של גלויות (פנה"ל מועדים ט, ח), נמצא שאיסור חמץ חל עליו עד סוף היום השמיני, ואילו בארץ ישראל קונים בחזרה את החמץ מהגוי אחר היום השביעי. ואע"פ כן הוא יכול למכור את חמצו במכירה של ארץ ישראל, כי אף שהגוי מוכר את החמץ בחזרה, כיוון שהוא עדיין בפסח כמנהג בני חוץ לארץ ואין הוא מעוניין לקנות את החמץ, החמץ נשאר הפקר או ברשות בית הדין, ורק לאחר שיסתיים יום טוב שני של גלויות, יחזור החמץ לרשותו.
ואם בני משפחתו נשארו באמריקה, והם מתכוונים לאכול
מן החמץ אחר שכבר הגיעה שעת איסור החמץ בארץ ישראל, יפקיר את חלקו באותו חמץ, ובני משפחתו ימכרוהו שם.
תושב ישראל שנסע לאמריקה לפני הפסח, יכול מהדין למכור את חמצו באמריקה, שחיוב חמץ חל לדעת רוב הפוסקים לפי מקומו של האדם, ולא לפי מקום החמץ. אבל לכתחילה ימכור בארץ ישראל, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, שמקצתם סוברים שצריך לבער את החמץ לפי המקום שבו החמץ נמצא, ואם כן חייב למכור את החמץ לפני שיגיע זמן איסור חמץ בארץ ישראל.

ו - החמץ שנמכר - דינו אחר הפסח
אחר הפסח טוב להמתין מעט עד שניתן לשער שהרבנות קנתה את החמץ עבור כולם בחזרה, ואז אפשר להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך, אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי יקח ממה שנמכר, יתחייב לשלם עבורו אם ירצה, ועל ידי כך לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.
יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דינו כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.
אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וקל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.