על פסק זה הוגש ערעור, לערעור לחץ כאן. בהמשך לדחיית הערעור שלח בית הדין מכתב לבית המשפט,  למכתב לחץ כאן.

תיק מס': 116-02

פסק דין

בדין ודברים שבין התובע: מר א' הי"ו, לבין הנתבע: הרב ב' הי"ו.

בענין תביעת פיצויים ודמי הבראה.

תאור העובדות

הצדדים קיבלו קנין וחתמו על שטר בוררות.

התובע עבד בישיבה שבראשותה עומד הנתבע, בתפקיד עובד מטבח ותחזוקה במשך שלוש שנים והשתכר סך 4,000 ₪ בחודש. המנהל, אותו מינה ראש הישיבה לנהל את ענייני הישיבה, הוא שקיבל את התובע לעבודה והוא שהיה מעביר לתובע את משכורתו. כמו כן, כל דין ודברים שהיה לתובע היה מול המנהל.

לטענת התובע, המנהל היה מתנהג עימו בצורה מזלזלת ובוטה. היה צועק עליו, מאיים עליו ופוגע בו בכינויי גנאי וקללות. חרף כל זאת, התובע המשיך לעבוד ולסבול את יחסו המעליב של המנהל, זאת בכדי שלא לקפח את עבודתו, שהיא היתה מקור הכנסתו.

לאחר שלוש שנים של עבודה, באחת הפעמים שהיה חיכוך בין המנהל והתובע, המנהל צעק עליו והעליב אותו ולבסוף אמר לו כי מרגע זה הוא מסולק מעבודתו. התובע, שהיה כה פגוע זה עידן ועידנים, קיבל עליו את הדין. הוא פנה אפוא לראש הישיבה [הנתבע] והודיע לו את השתלשלות הדברים, וכי הוא מפוטר.

הנתבע, אמר לתובע כי הוא מוכן לנסות ולגשר בין המנהל והתובע. אך התובע הודיע לו כי גמלה בלבו ההחלטה, שלא לחזור יותר לעבודתו.

כעת, שש שנים לאחר הפסקת עבודתו, תובע התובע את הנתבע, לשלם לו פיצויים בגין פיטוריו [פיצויים המגיעים לו לפי החוק, סך משכורת חודשית לכל שנת עבודה – סך הכל 12,000 ₪]. בנוסף לכך, הוא תובע דמי הבראה [כפי שמגיע לו על פי החוק, בסך כולל של 6,000 ₪].

הנתבע, לעומת זאת, טוען שהיות והוא ראש הישיבה והוא הבעלים על הישיבה – הוא מצידו מעולם לא פיטר את התובע, אדרבה, כשהוא התוודע לדבר, הוא הציע לתובע לסדר את העניינים ולדבר עם המנהל. לפיכך, אין כאן "פיטורים", אלא "התפטרות", על כן לא מגיעים לתובע פיצויי פיטורים. ובאשר לטענת הבראה, טוען הנתבע, כי הוא מעולם לא שילם הבראה וכי הוא לא התחייב על כך.

בנוסף, הציג הנתבע, מסמך בו התובע חתם כי הוא קיבל את כל מה שמגיע לו מהישיבה, ואין לו כל תביעה.

התובע, השיב, כי המנהל היה חייב לו שתי משכורות, וכאשר הוא בא לקבל אותן הוא החתים אותו. חתימתו נבעה מתוך לחץ ורצון לקבל את המשכורת. מה גם שבמסמך לא נזכר שהוא מוחל על תביעותיו לפיצויים ולהבראה. כוונתו בחתימה היתה שאין לו כל תביעה על המשכורות.

בית הדין ניסה לפשר בין הצדדים, אך כל צד התבצר בעמדתו ולא היה מוכן לוותר. אי לכך, בית הדין נכנס לבירור הדין ואלו מסקנותיו.

פסק הדין

א.                  הנתבע חייב לשלם לתובע פיצויים בגין פיטוריו בסך 12,000 ₪ תוך שלושים יום מיום קבלת פסק הדין.

ב.                  התובע אינו זכאי לדמי הבראה.

הרב יצחק חיים שרבאני שליט"א        הרב מנחם קרויזר שליט"א         הרב אייל גיאת שליט"א

אב"ד                                            דיין                                       דיין

נימוקי פסק הדין

א.                  חיוב תשלום "פיצויים"

על פי חוק, מעסיק שפיטר עובד מעבודתו – חייב לשלם לו "פיצויי פיטורים" [בסך משכורת חודשית עבור כל שנת עבודה].

אומנם, כבר האריכו רבותינו בדור אחרון, כי על פי דת תורתנו הקדושה לא תמיד החוק מחייב. החוק מחייב רק באופן שהחוק הפך להיות "מנהג מדינה".

תוקפו ההלכתי של "מנהג מדינה" מפורש הוא במשנה [ב"מ פג,ב]:

"מקום שנהגו שלא להשכים ולא להעריב – אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק, הכל כמנהג המדינה".   

[ובהגהות אשר"י ב"מ שם כתב וזה לשונו:

"הולכין אחר המנהג בדיני ממונות והבא לשנות המנהג וטוען שהתנה בענין אחר ולא כמו המנהג עליו להביא ראיה" וכו'].

וכך נפסק להלכה בשו"ע חו"מ סימן של"א.

כאשר באים אנו לדון ביחס לחוק "פיצויי פיטורים", שומה עלינו לבחון תחילה את "מנהג המדינה". מתוך העיון בדברי הפוסקים ובירור המציאות הנהוגה כיום, עולה, כי חוק "פיצויי פיטורין", הפך לנחלת הכלל והוא עונה להגדרת "מנהג מדינה". להלן חלק מזער מדברי הפוסקים.

שו"ת "מנחת יצחק" [חלק ו סימן קסז]:

"והנה בנוגע לא"י, נהגו הבתי דינים לפסוק הענקה, זה בודאי מטעם שכבר נתקבל כן בין הסוחרים, וכעין המבואר בחו"מ [סי' שנ"ו סעי' ז], דעל מש"כ הרמ"א שם דהכי נהיגי עכשיו וכו' מכח דינא דמלכותא, כתב הש"ך (סק"י), וז"ל ואע"ג שהוכחתי לעיל (סי' ע"ג סי"ד) באריכות, דל"א דינא דמלכותא מה שהוי נגד דין תורתינו, מ"מ דיינינן הכי שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו, כלומר דגם בישראל נהיגי כן וכו'".

פסקי דין רבניים [חלק א עמ' 330]:

"מאחר שבזמננו נתפשט המנהג של תשלום פיצויים לעובדים ומנהג זה נפוץ ונתקבל בכל הארץ, יש לחייב בזה מצד דין תורה לפי הכלל האמור בהלכות שכירות פועלים הכל כמנהג המדינה".

פסקי דין רבניים [חלק ג עמ' 287]:

"כאמור לעיל שתנאי שכירות הפועל קשורים בהרבה למנהגי המקום וסתמא כמפורש, ומקובל שכל עובד - אף אם מעבידו הוא מוסד, ללא הבדל אם הנו מוסד של צדקה וחסד או מוסד חינוכי, כשעוזב את עבודתו מקבל פיצויים בהתאם לנוהג, ולאחר שכבר נהגו להעניק פיצויים לכל עובד הרי תביעה זו אינה תביעה של חסד אלא מעין תביעה אשר בדין יסודה ובדין הוא שיטול שכרו".

שו"ת "ציץ אליעזר" [חלק ז, סימן מ"ח, קונטרס "אורחות המשפטים" פרק י]:

"וא"כ נלמד מזה לנידוננו אשר הדבר הזה של קיום מנהג כללי בארץ לשלם פיצויים לפועלים ופקידים לסוגים השונים ע"ח חדש לשנה לפי המשכורת החדשית האחרונה הוא בבחינת של זיל קרי בי רב הוא ומושרש כן בארץ זה עשרות שנים, באין חילוק אם הוא עובד במשרה שלימה לבין אם הוא עובד חלקי, לכן בודאי אדעתא דהכי קיבל המוסד את התובע לעבודה, ואינו יכול להישמט ממילוי אחרי נוהל זה".

וכך כותב הגאון רבי שלמה בן שמעון שליט"א [קובץ "בית הלל" – א עמ' כד]:

"מאחר כי כל העניין של תשלום פיצויים אינו מוזכר בדין תורה אצל פועל וזה רק ענין של מנהג שנהגו במדינה ותו לא, ועל סמך מנהג מדינה זה יש מקום לתבוע פיצויים ובית הדין גם יפסוק לחייב את המעביד לשלם פיצויים על סמך מנהג מדינה זה, וכן נוהגים כל בתי דינים בארץ לכל חוגיהם".

חשוב להדגיש, כי מנהג "פיצויי פיטורים", נוהג גם במוסדות ומעסיקים שעובדים ללא תלוש משכורת ואף אצל מעסיקים המשלמים לעובדיהם ללא הצהרה רשמית.

חוק "פיצויי פיטורין" נוהג, באופן שבו המעסיק פיטר את העובד. בנידון שלפנינו, הושמעה טענת ראש הישיבה, כי הוא הבעלים על הישיבה וכי רק בסמכותו ניתן לפטר פועל, כך שלמעשה אין שום תוקף לפיטוריו של התובע וכי הוא הוזמן לחזור לעבודתו.

בית הדין סבור כי אין מקום לטענה זו בנידון שלפנינו וזאת משני טעמים:

1.      המנהל הוא זה שקיבל את העובד לעבודה. המנהל הוא שהיה נושא ונותן עם העובד בכל הקשור לעבודתו. המנהל הוא ששילם לעובד את משכורתו [אע"פ שמקורה היה בראש הישיבה]. בפועל, ראש הישיבה העניק למנהל סמכויות נרחבות בכל הקשור לניהולה של הישיבה. לפיכך, אין מקום לטעון, כי דווקא באשר לפיטורי העובד, ההחלטה נתונה באופן בלעדי לראש הישיבה.

2.       זאת ועוד. גם אם נקבל את ההנחה כי העובד "התפטר" ולא "פוטר", עדיין יש מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויים. היות ועל פי חוק, גם התפטרותו של עובד, בתנאים מסוימים, מזכה אותו ב"פיצויי פיטורים".

בחוק פיצויי פיטורים [סעיף 11/א] נקבע, כי עובד שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה, "לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, במקרה זה רואים את התפטרותו של העובד כפיטורין המחייבים פיצויים". החוק אומנם מסייג את דבריו וכך נקבע שם:

"מובן שלא כל פגיעה קלה בעובד מצד המעביד תצדיק התפטרות עם זכות לפיצויים כדין מפוטר, אלא שהפגיעה במעמדו או בזכויותיו צריכה להיות רצינית ובעלת משקל, אשר כל עובד המכבד את עצמו היה רואה צידוק לעצמו שלא להשלים עמה ולחפש לו מקום עבודה אחר. שאלת כובד משקלה של הפגיעה או ההרעה היא שאלה של דרגה, וההחלטה לכאן או לכאן תלויה בנסיבות המקרה".

בנידון שלפנינו, התרשמות בית הדין היא, כי נסיבות העניין שבגינו העובד אינו מוכן לחזור לעבודתו, הם כה חמורים, עד כי ברור ש"כל עובד המכבד את עצמו היה רואה צידוק לעצמו שלא להשלים עמה ולחפש לו מקום עבודה אחר". העובד סבל מיחס מזלזל, רמיסה רגשית ואלימות מילולית [שלא הוכחשה בבית הדין]. העובד היה מוכן לסבול את ביזיונותיו למרות הכל, בכדי להביא טרף לביתו ולכלכל את משפחתו. אך כאשר הגיעו הדברים לידי כך שהמנהל דרש ממנו במפגיע לעזוב את עבודתו [והוא ראה בכך את פיטוריו] היה זה לדידו המכה בפטיש.

סירובו של התובע להצעת ראש הישיבה, כי הוא יגשר בין המנהל והעובד, נבע מתוך חוסר אמון מוחלט בפתרון הבעיה. לטענותיו, הוא אף חשש מכך, שהמנהל יחריף עמו את יחסו העוין.

[נוסף על כל האמור, יש בנותן טעם לציין, כי ה"חינוך" [מצוה תפ"ב] כותב וזה לשונו:

"דאף דמצוה זו של הענקה אינה נוהגת אלא בעבד עברי, בזמן שהיובל נוהג, מכל מקום, אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אף זמן מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השי"ת".

ומוסיף ה"חינוך" בטעם המצווה וכותב:

"למען נקנה מדות פעולות יקרות וחמודות, ועם נפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב עמנו, וההוד וההדר שלנו, הוא שנרחם על מי שעובד אותנו, וניתן לו משלנו מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר זה מושכל הוא ואין צורך להאריך בו" עכ"ל.

אמנם דבריו של החינוך, אינם אלא הוראה מוסרית על המעסיק ואין בהם בכדי לחייב את המעסיק. אך כמה וכמה מגדולי הדורות [ראה שו"ת "מנחת יצחק" ח"ו סימן קס"ז; שו"ת "תשובות והנהגות" ח"ד ועוד] הבינו בדברי החינוך, כי יש כאן הוראה של "לפנים משורת הדין", וניתן אף לחייב כאשר מדובר באדם חשוב או עשיר. והיות וכך, יש לדון גם ביחס לישיבה, כי שורת הדין נותנת לכוף אותה להתנהג לפנים משורת הדין.

אך כאמור, בנידון שלפנינו, להלכה ודאי שיש לחייב את הנתבע לשלם פיצויים לתובע, שכן היא הוראת החוק וכך נתאזרח המנהג ביחסי עובד מעביד].

ב.                  הבראה

חיוב הבראה לעובד, אף הוא מעוגן בחוק. כל עובד זכאי לימי הבראה בכל שנת עבודה. ואעפ"כ, בנידון שלפנינו, בית הדין רואה לנכון שלא לחייב את הנתבע לשלם הבראה לתובע. ואלו הנימוקים:

1.      שלא כ"פיצויי פיטורים", חיוב הבראה, טרם התאזרח בכל מקום ומקום. במיוחד במוסדות ומעסיקים שעובדיהם עובדים שלא בצורה רשמית. מבירור המנהג כיום, עולה בפנינו תמונת מצב, שישנם הרבה מוסדות שאינם נותנים לעובדיהם דמי הבראה [אע"פ שהם נותנים פיצויים במקרה של פיטורים]. כך גם בספר "משפט הפועלים" [פרק ז עמ' קל"ג הערה כ], דן אם ניתן לחייב את המעסיק בכל מקום, והניח את השאלה ללא מענה. כך שאי אפשר לחייב את הנתבע ולהוציא ממנו ממון, כל זמן שאין מנהג ברור ביחס לחיוב הבראה.

2.        החוק קובע, כי על חיוב הבראה חל חוק התיישנות כעבור שנתיים. וזה לשון החוק [הובא כנספח 2 לספר "משפט הפועלים"]:

"לאחר שכבר הופסקו "יחסי עובד ומעביד" בין הצדדים, זכאי העובד לקבל "דמי הבראה" רק עד תקופה של שנתיים, שלפני תום תקופת עבודתו".

בנידון שלפנינו, עברו כבר שש שנים מאז סיים התובע את עבודתו בישיבה. נמצא כי על פי חוק – אין הנתבע חייב לשלם לתובע הבראה.

הן אומנם, שיש מפוסקי הזמן, הסבורים כי אע"פ שראשיתו של החיוב מקורו הוא בחוק, אך היות ואין אנו מחייבים מכח הוראת החוק, אלא מחמת שהדבר הפך להיות מנהג, אשר על כן, אין "חוק ההתיישנות" פוטר את המעסיק מלמלא אחר חובתו ההלכתית [כך העלה הגאון רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א, הובאו דבריו בקובץ "הישר והטוב" – א (12)  עמ' כט; ועוד].

אך לעומתם, יש הסוברים, כי היות וכל החיוב מקורו הוא בחוק, הרי שאי אפשר לחייב על פי ההלכה, מחמת המנהג מעבר למה שמקובל בחוק. וכך כותב הגאון רבי שלמה בן שמעון שליט"א [קובץ "בית הלל" – א עמ' כד] לעניין חוק ההתיישנות ביחס לפיצויי פיטורים לאחר שבע שנים:

"אם נרצה לחייבם בתשלום פיצויים מכח מנהג המדינה, אם כן נצטרך לנהוג בזה בכל פרט רק כפי המנהג מה שהמנהג מחייב ותו לא, ובנידון דידן, התובע לא הגיש תביעה לתשלום פיצויים רק לאחר שנים רבות ומנהג מדינה קובע, שכל תביעה שאדם מגיש נגד חבירו בין בשכירות פועלים או בכל תביעה שבין אדם לחבירו, מכל סוג שהוא, זכות התביעה היא רק תוך שבע שנים. וא"כ יוצא שתביעתו של התובע אין לה מקום בדין מנהג המדינה, כיוון שהמעביד אינו חייב לשלם יותר לאחר שעבר זמן ההתיישנות המקובל בחוק, וכיוון שכל חוב תשלום פיצויים הוא רק מכח מנהג מדינה, וכאשר העובד לא תבע במשך שבע שנים – אין אפשרות לחייב מעביד בזה".

ועיין שם שהאריך בעניין זה ואכמ"ל.

3.      גם אם נקבל את דברי המצדדים, שאין חוק ההתיישנות תופס לפי ההלכה, ויש לחייב גם כאשר חל על פי החוק "חוק התיישנות". בנוגע לחיוב הבראה, יש לטעון, כי היות ועובד ראה כחלוף שנה, כי אין הישיבה מעניקה לו דמי הבראה, היה עליו לתבוע את הישיבה כתום השנה ולדרוש במפגיע את זכויותיו. משלא עשה כן, הרי שבמה שנוגע לשנה הראשונה שחלפה – זכאי הוא לתבוע את ההבראה המגיעה לו. אך מאידך, כאשר המשיך את עבודתו בשנה השנייה, הרי ידע כבר שאין הישיבה משלמת לו הבראה, ואעפ"כ המשיך את עבודתו. והיות וכן – אין הוא זכאי להבראה ביתר השנים. כיוצא בדבר, כתב הגאון רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א [שם, עמ' לד-לה] עיין שם.

על פסק זה הוגש ערעור, לערעור לחץ כאן. בהמשך לדחיית הערעור שלח בית הדין מכתב לבית המשפט,  למכתב לחץ כאן.