לפסק עליו הוגש הערעור לחץ כאן. למכתב ששלח בית הדין לבית המשפט בהמשך לדחיית הערעור לחץ כאן.

שלום רב.

ערעור לפסה"ד ותגובת ביה"ד

בהמשך לשיחתנו מיום רביעי אני מעלה בכתב את טיעוני.

א.      ברצוני לציין שאני מעסיק בישיבה במשך כ 10 שנים מספר של רבנים ועובדים (שחלקם עזבו או פוטרו) ומעולם לא אמר עלי אף עובד את כל התיאורים שתאר האדון הנכבד א'.

יש כאן "הודאת בעל דין", כי החתום מטה [המנהל] הוא המעסיק עובדים, ולא כפי שראש הישיבה ניסה לטעון בערעורו, כי הסמכות לפטר עובד נתונה רק לו, וכי המנהל אחראי רק על המטבח ועבודות טכניות... וכפי שכתבתי בפסק הדין בדחיית הערעור.

ב.      אותו ויכוח שהתנהל ביני לבין א' היה בבנין הישיבה הקודם ברחוב ------- בתקופת בין הזמנים של חודש ניסן. אני היחיד ששהה בבנין הישיבה בכלל ובמטבח בפרט כך שכל תוכן הוויכוח שהיה שם היה ביני לבין א' בלבד!!!

ג.       זה שהוא טוען שהוא סבל נוראות במשך כמה שנים זהו שקר גס!!! ואף יש לנו תמונות מכל מיני אירועים ומסיבות ושבתות גיבוש שבהן הוא נראה שהוא ממש "סובל" מכל ההתעללויות שעוללנו לו.

בשעת הדיון לא נאמרה הכחשה ביחס לטענת התובע, כי הוא עבר התעללות רגשית קשה כל משך תקופת עבודתו. כפי שציינתי בפסק הדין בדחיית הערעור, נאמר ב"קול ענות חלושה", כי מתוך היכרותו של ראש הישיבה את המנהל – הוא מכיר את הצד החיובי שלו.

ראש הישיבה, הודה שבמהלך התקופה, התובע סיפר לו על מצבו הקשה ועד כמה הוא סובל. אך מאימתו של המנהל שהפיל עליו את חיתתו, ביקש הוא מראש הישיבה לבל ידבר על כך עם המנהל. כך שאי אפשר לבוא ולהיתמם שאין אחיזה במציאות לטענותיו. אדרבה, עובד שמפחד ממעסיקו, עד כדי כך שהוא מפחד להתלונן עליו בפני ראש הישיבה [שאגב, היה ועודנו דמות מוערכת בפני התובע] מורה בעליל על מצוקתו. 

ד.      באופן כמעט תמידי כשהייתי מעיר לו על כך שעבודתו לא נעשית בצורה טובה אלא "במריחה" הוא היה "הפגוע" והיה ממש מתחיל כמעט לבכות פשוט מוציא כל ביקורת קטנה ומצדקת מכלל פרופורציה. (זה דבר שניתן גם לקבל עליו עדות מהתלמידים באותה תקופה).

בבית הדין טען התובע שההערות נאמרו בצעקות(!) ובאיומים של הכאה. עלבונות וכיוצא בכך. כל זה לא הוכחש בשעת הדיון.

ה.      באותו ויכוח כלל לא פיטרתי אותו, מתוך צעקות שהוא בעצמו צעק בין היתר "אם לא טוב לך אז אני הולך!!!" אז אמרתי לו ביי ביי.

ו.        טענתי היא איך בית הדין המכובד פסק פסיקה זו בכלל ללא שמיעת דברי ובמיוחד שרק אני הוא בעל הדין מולו. כמו"כ כל עובד שפוטר בעבר בישיבתנו קיבל מכתב פיטורים מסודר (שכתב אותו עו"ד דרור שסהיים עבורנו).

ראש הישיבה והמנהל קבלו זימון מבית הדין לבוא ולהשמיע את גרסתם. למעשה, המנהל לא הגיע לבית הדין ואף לא ביקש לדחות את הדיון למועד שמתאים בעבורו. ראש הישיבה הגיע לבדו לדיון. טענת המנהל ש"רק אני הוא בעל הדין מולו", קצת מקוממת. הלוא עובדה זו היתה נהירה למנהל, מדוע אם כן ביכר שלא להגיע לדיון, אלא לשלוח את ראש הישיבה כנציג הישיבה?... מה מנע ממנו מלבקש למצוא תאריך שמתאים בעבורו לדיון?

בית הדין דן על פי העובדות שהתבארו לפניו במהלך הדיון, ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". לא יעלה על הדעת, שלאחר קבלת פסק הדין, שהתקבל אחר שמיעת שני הצדדים, מתוך כובד ראש ואחריות גדולה, יבוא הצד החייב ויטען שהנתבע שהופיע בבית הדין כלל אינו מודע למה שהיה וכי בעל הדין היחיד כלל לא הגיע לדיון!

"פיטורים" אינם מחייבים מכתב פיטורים. די באמירה בכדי לפטר עובד ולחייב את המעביד ב"פיצויי פיטורים".

ז.       א' היה אצל הרב ב' לאחר האירוע והובהר לו שהוא יכול לחזור לעבוד והוא כלל לא פוטר ולמרות זאת הוא לא היה מעוניין לחזור ואף הוא חתם שאין לו כל תביעה בעניין פיצויים ושהוא קיבל את המגיע לו מהישיבה.

ראש הישיבה בעת הדיון לא טען ש"הוא כלל לא פוטר", אלא שהוא יכול לתווך ולגשר בין הצדדים. לטענת התובע [טענה שלא הוכחשה מצד ראש הישיבה בעת הדיון] התובע בא רק להודיע לראש הישיבה על עובדת פיטוריו.

לטענת התובע, חתימתו היתה שאין לו כל תביעה על הישיבה באשר למשכורתו ששולמה לו במילואה. אך בשום פנים ואופן אין בה ויתור על פיצויים, דבר שלא עלה על הפרק באותה שעה ולא הוזכר במכתב עליו חתם. גם ראש הישיבה לא הכחיש את העובדה שלא ניתנו לעובד "פיצויים".   

ח.      לסיכום הדבר: הישיבה שילמה לאלו שפוטרו פיצויים כמגיע להם לפי החוק ובמקרה הנ"ל הישיבה חד משמעית לא פיטרה את העובד.

סתירת טיעון זה כבר הועלתה לעיל.

ט.      התביעה היא כלפי הישיבה בלבד ולא בשום אופן בצורה אישית! וכידוע לי הרב ב' אמר את זה בתחילת דבריו ולכן גם הוא חתם על שטר הבוררות אבל להפתעתנו הפסק יצא בצורה אישית על שמו.

ראש הישיבה, כפי שטען בזמן הדיון, וכפי שכתב במכתב הערעור, היה האחראי מבחינה כספית. הוא מימן את משכורתו של העובד. והוא שהיה האחראי בזמן עבודת התובע. אין זה מן הראוי, להיסתר כעת ולהשיל את אחריותו האישית בכל מה שקשור מבחינה כספית לזמן בו הוא היה האחראי.

כלל אין זה משנה, אם כעת הישיבה שינתה את שמה, או התפצלה והיתה לשני מחנות. מה שברור, שבזמן עבודתו של התובע – ראש הישיבה היה דואג למשכורתו של התובע כמו ליתר המשכורות. לפיכך, חובתו האישית  לדאוג לשלם לתובע את פיצוייו כפי שנקבעו בפסק הדין.

הניסיון להשיל את אחריותו האישית ולהשליכה על ה"ישיבה", ישיבה שכעת איננה בנמצא, מתוך ניסיון להשתמט מחובותיו איננה ראויה.

בברכה

המנהל

לפסק עליו הוגש הערעור לחץ כאן. למכתב ששלח בית הדין לבית המשפט בהמשך לדחיית הערעור לחץ כאן.