עמ' שנד-שנו, תיק ממונות מס' 157-תש״ס

שואל טרקטורון שהתדרדר לתהום בנסיעה

נושא הדיון

התובע, בעל טרקטורון, השאיל את רכבו לנתבע לנסוע עליו. לאחר שנסע עליו במשך כמה רגעים בדרכי העפר של הישוב, התדרדר הרכב לתהום ונהגו ניצל בנס. הרכב ניזוק כליל ושבריו מצויים בתהום. בעל הרכב תובע מהשואל את דמי הרכב, משום שלטענתו התאונה קרתה בגלל חוסר מיומנות של הנהג לנהוג בטרקטורון בדרכי עפר קשים, וחוסר יכולתו לשלוט בהגה בדרכים כאלה. הנתבע משיב שהוא נהג מנוסה ברכב כזה וגם הדרכים היו מוכרות לו, אלא שהרכב לא היה תקין וקשה היה לשלוט על ההגה. הופיע עד שהעיד שנהג על הטרקטורון באותו יום ולדעתו הרכב היה תקין.

פסק דין

יש לפשר בין הצדדים ולחייב את הנתבע בסכום מסויים.

השאלות לדיון

א. חלוקים הצדדים אם מתה מחמת מלאכה או שלא מחמת מלאכה, אך לדברי שניהם מתה בשעת מלאכה, האם השואל חייב עליה.

ב. טוען השואל מתה מחמת מלאכה, האם נפטר מחיובו ע״י שבועה או דוקא ע״י עדים.

תשובה

א. מתה בשעת מלאכה, שלא מחמת המלאכה

בגמ׳ ב"מ צו ב:

"אמר רבא לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה לפטור אלא אפי׳ מתה מחמת מלאכה נמי פטור דא״ל לאו לאוקמא בכילתא שאילתה".

ופסק הרמב"ם שאלה ופקדון פ״א ה״א:

"השואל בהמה מחבירו לילך בה למקום פלוני ומתה תחתיו באותה הדרך וכו׳ ה״ז פטור שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו והרי לא שינה".

והקשה הרמב״ן ב״מ שם (והובא בש״ך חו״מ סי׳ שמ ס״ק ה):

"קשיא לי וכי מיגרע גרע כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אע״ג דמלאך המות הוא דקטלה ומה לי הכא ומה לי התם, כי מתה מחמת מלאכה דשואל מ״מ איהו גרם לה היכי מיפטר וכו׳, מי יכלת למימר בה טפי מאונס. וי״ל דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה מלאכה, וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה".

(ועי׳ פסקי דין ירושלים כרך ב עמ׳ קיח וכרך ג עמ׳ קנה). ועי׳ בהגר״א על הרמ״א בשו״ע סי׳ שמ ס״ק ג שדברי הרמ"א שם לחלק בין פשיעת השואל לפשיעת המשאיל הוא עפ"י דברי הרמב״ן הנ"ל. והרשב"א כתב שם הטעם דודאי מאן דמשאיל פרה לחבירו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה ואפ״ה לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה לא קפיד דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא (ועי׳ ש״ך שם שהשוה דעת הרשב״א לדעת הרמב״ן). וברא״ש ב״מ פ״ח סי׳ ד כתב דמתה מחמת מלאכה היינו כגון שדרך הילוכה נכשלה ונפלה ומתה והשואל לא שינה בה ולא פשע בה, או נתייגעה ונתחממה ומתה. אבל אם מתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות טורח בדרך לא יוכל להשבע שמחמת מלאכה מתה שמא אם היתה עומדת על אבוסה היתה מתה. ובמחנה אפרים הל׳ שאלה סי׳ ד כתב שטעם הפטור הוא משום שאילו ידע השואל שתמות לא היה שואל.

ונראה נפ״מ בין הרמב״ם לרמב״ן והרשב״א כששני הצדדים מודים שמתה בשעת מלאכה אלא שחלוקים אם מתה מחמת מלאכה או שלא מחמת מלאכה אלא מחמת פשיעת השואל. שלפי הרמב״ם הפטור הוא כשמתה בשעת מלאכה, ואם שניהם מודים בזה אין מקום לחייב את השואל, אבל לפי הרמב״ן והרשב״א הפטור הוא דוקא אם מתה מחמת מלאכה, ואם לפי טענת המשאיל מתה שלא מחמת מלאכה, חייב השואל להביא ראיה לדבריו או להשבע שמחמת מלאכה היא מתה. ולפי מש״כ הרא״ש העיקר הוא שמתה כתוצאה ממה שנתייגעה בהילוכה, אבל אם שינה בה השואל ופשע בה חייב.

ב. גדר חיוב מתה מחמת מלאכה

בגמ׳ שם:

"ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה איתבר אתא לקמיה דרבא א״ל זיל אייתי סהדי דלאו שנית ביה ואיפטר".

והוכיח בחי׳ הריטב״א שם שמתה מחמת מלאכה לא נפטר בה בשבועה אלא ע״י עדים, אך סברת רבוותא דלא גרע משאר שומרים דנפטרים בשבועה במה שהם פטורים. ועי׳ תורי״ד שם שאינו נפטר בשבועה, אך בתוס׳ שאנץ שם כתב דנפטר בשבועה, וכן דעת הרבה ראשונים כפי שציין הגרי״פ על הרס״ג ח״ג עמ׳ קנה.

וביאור המחלוקת היא האם פטור מתה מחמת מלאכה הוא פטור מדיני השמירה של השואל, והוא מדיני השומרים, שאמנם שואל חייב באונסין של שבורה ומתה, אבל באונס כזה של מתה מחמת מלאכה הוא פטור, או שאינו פטור מדיני השומרים אלא משום שהמשאיל נתן לו רשות לכך, שאם הוא פטור מדיני השומרים דינו בשבועה כשאר פטורי השומרים, אבל אם הוא פטור מיוחד משום שהמשאיל הרשה אותו, אינו נפטר בשבועת השומרים אלא בראיה (ומדברי הרשב״א שהובאו לעיל אות א מבואר שהפטור הוא משום שנתן לו רשות לכחש מחמת מלאכה, ואינו פטור מדיני השומרים, שהרי אינו עדיף מאונס ששואל חייב עליו, אמנם לרמב"ן הנ״ל י״ל שהוא פטור מדיני השומרים).

ובנידון דידן ששני הצדדים מודים שהטרקטורון התדרדר לתהום תוך כדי הנסיעה, אלא שחלוקים ביניהם האם היה זה משום קלקול במכונית או שנפל פתאום, הנה לדעת הרמב"ם שהעיקר תלוי במתה בשעת מלאכה גם כאן מתה בשעת מלאכה, ואין השואל צריך להביא עדים או להשבע שמתה מחמת מלאכה, וכ״נ לדעת הרא״ש שהעיקר הוא אם מתה כתוצאה ממה שנתייגעה בהילוכה, אף בנד״ד התאונה קרתה כתוצאה מעצם נסיעת הטרקטורון בדרכי העפר הקשים, ופטור. אבל לדעת הרמב"ן והרשב״א שהעיקר תלוי בסיבת המיתה, אף כאן על הנתבע להביא ראיה שסיבת ההתדרדרות היא בגלל שהמכונית היתה מקולקלת, או להשבע על כך.

ולמעשה נראה לפשר בין הצדדים ולחייב את הנתבע בסכום מסויים.