תשלום על טיפול שיניים לקוי

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים, כרך ו תיק מס׳ 356-נח

בהרכב הדיינים:הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. 

פס״ד בתביעת שכר טיפול שיניים

נושא הדיון

התובע מנהל מרפאת שיניים. הוא תובע ממטופל את שכר הטיפול שורש שעשו לו במרפאה. הטיפול כלל כמה ביקורים במרפאה, בדיקות וצילומים וטיפול שורש. בידו כרטיס רישום של הרופא המטפל המפרט את הבדיקות והטיפול שנעשו בחולה. יש לציין שהתשלום עבור הטיפול מבוצע ע״י ההנהלה, והיא זו שגובה את הכסף מהמטופל ומשלמת לרופא.

הנתבע מודה שקבל את הטיפול במרפאה, אך טוען שהטיפול לא היה טוב, והיה צריך לחזור עליו אצל רופא אחר, ועל כן אינו חייב לשלם עבור אותו טיפול. התובע משיב שמעולם לא טען הנתבע שהטיפול לא היה יעיל, ואילו היה מתלונן, היה חוזר ומטפל בו ללא תמורה. לטענת התובע עובדים אצלו במרפאה רופאי שיניים טובים ומוצלחים. התובע מסכים לקבל אבחנה של רופא מסויים שיקבע האם התביעה צודקת.

פס״ד

על הנתבע להוכיח את טענתו ע״י הרופא המסויים שהתובע הסכים עליו.

השאלות לדיון

א. רופא שיניים, האם דינו כשכיר של החולה או כקבלן.

ב. חולה שקבל טיפול שיניים אצל הרופא ואח״כ טוען שהטיפול לא היה יעיל, האם מחוייב לשלם את שכר הטיפול.

תשובה

א. הרופא כקבלן

עפ״י המבואר בה״ה שכירות פ״ט ה״ד וסמ״ע חו״מ סי׳ רכז ס״ק נט בחילוק שבין שכיר לקבלן, שהשכיר נשכר לזמן ידוע, ונשכר לעבודתו יום יום, ואילו קבלן אינו נשכר לזמן ידוע אלא למלאכה ידועה, וגומר המלאכה לשוכרה לצורכה אימת שירצה, פשוט שרופא שיניים דינו כקבלן ולא כפועל, שהרי הוא גומר את עבודת הריפוי אימת שירצה. וכן מבואר בהגהות מרדכי ב״מ סי׳ תנו והובא בהגמי״י שכירות פ״ט אות ה, ורמ״א בשו״ע חו״מ סי׳ שלג סעי׳ ה.

ועי׳ שו״ת מהריא״ז ענזיל סי׳ טו לענין שוחט שדינו כקבלן שקצץ שכרו מכל בהמה. ועי׳ אבן האזל מכירה פי״ג הי״ח ואבני נזר חו״מ סי׳ נב אות יח. ונפ״מ לענין הונאה, ולדעת הסוברים שאין הונאה לפועל ויש הונאה לקבלן. עי׳ רמב״ם מכירה פי״ג הט״ו והי״ח. ועי׳ פס״ד ירושלים כרך א עמ׳ קמו.

ב. שכר למקלקל עבודתו

כתב בשו״ת הרשב״א ח״ד סי׳ קל בנידון סוגית הגמ׳ ב״ק צט ב טבח אומן שקלקל, דאם שחט כראוי ונמצאת סכינו פגומה אע״פ שפטור מן התשלומין דאימור בעור נפגמה, מ״מ שכרו הפסיד. ועי׳ קצוה״ח סי׳ שה ס״ק ב שאם לא עשה מלאכתו ששכרו לכך הפסיד שכרו. והנה בסמ״ע סי׳ שלה ס״ק ט הביא מהמרדכי פ׳ האומנין דשליח שהיה נושא איגרת בשכר ומצאו תגר וחזר, נראה דהוה פסידא דפועל בין שהיה לשניהם לידע האונס או שלא לידע וכו׳. ושליחות זה אפי׳ מחצי דרך שהלך לא יטול. ובנתה״מ שם ס״ק ג א״צ לשלם לו אפי׳ מה שעשה כשלא נהנה וכו׳. ועי׳ פס״ד ירושלים כרך ב עמ׳ צז דנראה דכ״ש בקבלן ששכרו אינו בשביל העמל והעבודה אלא בכדי להוציא מתח״י דבר המתוקן, ואם מחמת הסיבה שלו אינו משלים ההתחייבות שלו, ומה שעשה אין בעה״ב נהנה מזה כלום, גם מה שקבל הקבלן צריך להחזיר וכו׳. דכל בעלי אומניות אינם מקבלים שכר בשביל פעולתם ועמלותם אלא בשביל גמר ושלמות הפעולה, ואם עמל בזיעת אפים ולא הצליח להוציא מתח״י דבר מתוקן לא יקבל מבעליו שום שכר וכו׳, דהיגיעה אינה משתלמת כלל אלא תכלית הפעולה היא הגורמת את השכר. ע״כ.

ג. העולה לדין

ובנידון דידן, אמנם הרופא עשה את עבודתו וסיים לעשות את הטיפול שורש בשיניו של התובע - וכפי שמוכח מכרטיס הטיפולים המצוי במרפאה שדינו כפנקסו של חנוני המדוקדק היטב שניתן להסתמך עליו לענין טענת ברי, עי׳ ש״ך חו״מ סי׳ צא ס״ק כד שחשוב כרגלים לדבר - מ״מ לטענת התובע הטיפול לא היה יעיל, והמשיך לסבול עד שהלך לרופא אחר שעשה טיפול מתקן, והטיפול של הנתבע לא היה דבר מתוקן. לפיכך אם יוכיח הנתבע את טענתו ע״י רופא אחר, לא יהיה חייב לשלם לתובע כל שכר בעד עבודתו. אך אם לא יוכיח טענתו, כיון שמודה שאכן קבל את הטיפול מהרופא התובע, והטיפול שקבל מצד עצמו היה מושלם, אינו יכול לפטור עצמו מתשלום השכר בטענה בלתי מבוררת.