בדין חיוב אדם שחסך הוצאות לועדה

שם בית דין:מצפה יריחו

דיינים:

הרב קרויזר יהודה
הרב פז ברוך

תקציר:

ג' זיפת גג של ביתו בבניין בן שלוש קומות. הבניין היה כלול בפרויקט שלא הושלם וניתן סכום מסוים לוועדה לגמור את הבניינים בפרויקט.
ג' תובע מהוועדה את ההוצאות שחסך לה על זיפות הגג.

פסק הדין:

בית הדין פסק כי למרות שמעיקר הדין הוועדה פטורה, לפנים משורת הדין עליה לשלם לג' שליש מההוצאה שחסך לה ובנוסף אם יוותר כסף הוא יועבר לג'.

נושאים הנידונים בפסק:

תאריך: א' תשרי תשס"ח

(תיק תשס"ח/5)

1. הנדון

דייר בקומה עליונה של מבנה בן שלש קומות זיפת את גג המבנה על חשבונו כאשר כל הפרויקט היה תחת חסותו של כונס נכסים כאשר הקבלן פשט את הרגל. לאחר מכן באו הצדדים היינו הכונס והאגודה הרוכשת של הדירות הלא גמורות להסכם שלפיו, בין היתר, כל א' מן הרוכשים ישלם 6000$ לנאמנים כאשר הכסף מיועד לשיפוץ וגימור השטחים המשותפים במבנים במיוחד חדר המדרגות, ומינו ועדה לצורך מימוש מטרה זו. הועדה החליטה שגם זיפות הגגות של המבנים יתבצע מטעמו עם הכסף של הנאמנות לאור כל זה תובע הדייר הנ"ל את החזר ההוצאות שלו בזיפות הגג בטענה שחסך מן הועדה הוצאות אלו, הוא ויתר על תביעת כל ההוצאות שלו ותובע רק החסכון שיש לועדה בגללו שהוא פחות ממה שהוציא בעצמו, בועדה יש דעות חלוקות בנידון יש מי שמסכים עם התובע ויש מי שדוחה טענתו לגמרי באמרו שהועדה קיבלה משימה לגמור כל המבנים וקיבלו המבנים במצבם הנוכחי ומי שהשקיע לפני בואם הניח כספו על קרן הצבי. ויש מי שטוען שמגיע לדייר שני שליש מהוצאות שלו שזה מה שהיה יכול לתבוע מן השותפים שלו לגג, היינו שני הדיירים האחרים במבנה.

2. פסק דין

נראה שהשאלה אם מגיע לג' החזר על הוצאתו בזיפות הגג של הבנין תלויה בשאלה אחרת – מה היעוד של הכסף בנאמנות? אם הנאמנות אמורה לשלם את חובות הקבלן ולתקן את הפגמים שהוא השאיר במבנים, אז נראה שהנאמנות חייבת להחזיר לדייר את הוצאתו מדין פורע חובו של חבירו כאשר ברי הזיקא ע' תוס' ב"מ לא: ד"ה אם, רמב"ם מלוה כו, ז ושו"ע חו"מ קכה, א' וע' דיון בזה בתיק. אבל אם נאמר שלא היתה כאן יומרה לשלם את חובות הקבלן אלא לגמור המבנים ממצבם בשעת חתימת ההסכם והלאה, כנראה שלא מגיע לג' החזר, ע' דיון בזה בהמשך. ולכן יש צרך להבין את מהות הנאמנות.

3. מטרת הנאמנות

נראה לקבוע שמטרת הנאמנות היתה לקדם את הבניינים ולא היה ענין לשלם את חובות הקבלן או לקחת על עצמה לתקן את פגמים שהשאיר. זה אפשר לקבוע מלשון ההסכם שאושר בבית המשפט וכן בהסכם בין הישוב והכונס. בשני ההסכמים נאמרה הלשון הבאה:

"הכספים שיופקדו בקופת הנאמנות ישמשו אך ורק לשיפוץ ופיתוח רכוש משותף ו/או רכוש ציבורי המצויים ביחידות הדיור בבניינים כאשר בראש ובראשונה יושלמו חדרי המדרגות בבניינים" (ציטוט מההסכם בבית המשפט, ההסכם עם הישוב זהה).

נאמר כאן שהכסף ישמש "אך ורק" לשיפוץ ובניה של המקומות המשותפים וכו'. נראה שיש כאן אמירה חד משמעית שהכספים אינם מיועדים להחזרים לאלו שכבר השקיעו בתיקונים אלא "אך ורק" לשיפוץ ובניה. ולכן נראה לקבוע שאכן הכספים אינם מיועדים לשלם חובות הקבלן או לתקן את פגמיו אלא להשלים הבניינים (ואפילו אם יש להסתפק בזה יד בעל השטר על התחתונה ואכמ"ל). חיזוק לעמדה זו אפשר למצוא מזה שנאמר לנו שהכונס לא היה מעונין כלל להתחשב בחובות שיש לקבלן לדיירי המבנים וראה את עצמו מיצג את הנושה העיקרי Empresys Nagaril בלבד. ורק ע"י התעקשות של הישוב הגיעו להסכם הנ"ל. זאת אומרת שלא היה כאן גורם לדאוג לכך שהחובות של הקבלן ישולמו. ואם כן כל ההסכם היה לגמור את הבניינים. וכן נאמר בהסכם הנ"ל תחת הכותרת "בקשה דחופה למתן הוראות". מן הנימוקים לבית המשפט לאשר ההסכם נאמר "לצד דיירים המתגוררים כיום ביישוב אשר אישור ההסכם יאפשר השלמת בניית הבניינים בהם הם מתגוררים". זאת אומרת שתפקיד ומטרת ההסכם הם השלמת הבניינים. ולא כסוי חובות של הקבלן וכו'. לאור כל זה נראה שמטרת הנאמנות איננה כסוי חובות הקבלן אלא השלמת הבניינים.

4. האם אין כאן חיוב מצד נהנה?

אמנם יש עוד לעיין שאפילו אם נאמר כנ"ל שתפקיד הנאמנות לא היה לשלם חובות הקבלן אלא לגמור הבניינים, בכל זאת ע"י ההשקעה של הדייר יש כעת 6000₪ שיושקעו בשאר המבנים וכו'. זאת אומרת ששאר הבניינים ירויחו מן ההשקעה של הדייר. האם ההנאה הזו מחייבת תשלום מדין יורד לתוך שדה חבירו ונטעה שחייבים לשלם לנוטע מדין נהנה אם הרויח לבעל השדה!

ואחרי העיון נראה שאין מצבינו דומה ליורד לתוך שדה חבירו או נהנה ואינו מחייב החזר. ביורד לתוך שדה חבירו או נהנה הרכוש של הנהנה מקבל תוספת לשוויו. יש עליו עכשיו עצים חדשים וכו', וכן נהנה כגון המקיף חבירו מארבע רוחותיו (ב"ב ד:) שחייב לשלם לו את חלקו. גם שם הפנימי נהנה מן הגדר שעכשיו מקיפו. אבל נדון דידן דומה למוציא הוצאות כדי שחבירו יקבל מתנה מאדם אחר. ונראה שבנידון כזה אין חיוב להחזר הוצאות וזה דומה למש"כ ב"מ סט: :

"אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ד' זוזי ואזפיה לפלניא זוזי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה".

ונשאלת השאלה האם הלוה בכה"ג חייב להחזיר ליוזם את נתינת הד' זוזי שהוא הוציא כדי לאפשר לו ההלואה?! שהרי כאן הוא הוציא הוצאה כדי להעשיר את חבירו בהלואה?!

ואע"פ שלא מצאתי התייחסות ישירה לשאלה זו בדברי הפוסקים נראה לדייק שאין חיוב ממוני משפטי להחזיר הכסף לנותן. שאם היה כזה חיוב מן הדין. היה אסור לעשות הפעולה ההיא לכל הפחות בתור אבק ריבית או הערמת ריבית ע' פ"ת יו"ד קס,ט' מחלוקת אחרונים אם הלוה מפייס לנותן ליתן אם הוי שלוחו והוי ריבית קצוצה או לא הוי שלוחו ולא הוי ריבית קצוצה אלא אבק ריבית. וע' חזו"א יו"ד ע"א ס"ק ב' שאם הלוה מבקש מפלוני לתת מתנה למלווה יש ללוה חלק בכסף שנותן למלוה, והנותן יכול לחזור ולתבוע הכסף מן הלוה, ולכן הוי ריבית קצוצה. אבל אם מתנים ביניהם שהנותן מוותר על אפשרות לתבוע מן הלוה והוא נותן בכל אופן הרי זה מתנה גרידא ואין ללוה חלק בכסף והוי אבק ריבית. ורואים שכל ההתלבטות של הפוסקים הוא כאשר הלוה מפייס לנותן. ואז י"ל שעשאו שלוחו או שפועל לטובתו ולכן מגיע לו החזר מן הלוה ולכן יכול להיות ריבית קצוצה. אבל כאשר הנותן פעל באופן עצמאי אין דיון כלל, בגלל שלא מגיע לו החזר כלל, ולכן מותר בלי פקפוק. כנ"ל.

ולכן בנידון דידן נראה שלא מגיע לג' החזר על הוצאות שלו מיהו נראה שלפנים משורת הדין כדאי ליתן לג' החזר של שליש הואיל וסוף סוף הדיירים האחרים נהנים מן ההוצאות שלו. ואיך הגענו לשליש? ע' ב"ק קיב. שאם שחטו יתומים בהמה שחשבו שהיתה של אביהם והתברר שלא היתה שלו צריכים לשלם שתי שליש דמי בשר בזול שאפילו אם היו טוענים שלו ידעו שלא היתה של אביהם לא היו שוחטים אותה, אנן סהדי ששני שלישים היו משלמים. שבשר בזול כזה היו מוכנים לשלם בכל ענין. מיהו בנידון דידן א"א לחייב יותר משליש בגלל שאין כאן חיוב מן הדין. אבל נראה לחייב שליש לפנים משורת הדין.