קוממיות

אין כאן גאולה של ישראל כמו שהיתה בפרשת נצבים, יש רק נקמה בגויים. ואין כאן תשובה של עם ישראל (אולי לא חינוכי לקרוא את הפרשה הזאת בשבת שובה). יש כאן רק תזכורת לכך שישראל הם בניו של הקב"ה בין כך ובין כך, ושבעצם ה' קורא את שמו עליהם לא רק כדי לחנך את הגויים שלא יאמרו ידנו רמה, אלא מפני שבקיום ישראל יש מטרה בפני עצמה. הגויים? שילכו לעזאזל!

הוא חזר בתשובה בכל מאודו. בכל לבו שפך שיח והתחנן בפני בורא עולם שימחל לו על שחטא. אך בלבו ניקרה מחשבה מציקה. מי יודע, אם חלילה, לאחר הימים הנוראים, לא אשוב לשקוע בתהומות מהם נחלצתי? להפיכת התשובה למשמעותית יותר במהלך חיינו, כחלק מעבודת ה' שבין כסה לעשור, מוקדשת ה"במה" השבוע.

כשאנו דנים על נושא התשובה, אנו צריכים להפנים למודעות שלנו שאין התיקון מתמקד רק בתחום האישי הפרטי, שכל אחד יתקן וישפר את התנהגותו. לא פחות מהתיקון האישי צריכים אנו לפקוח את העיניים ולראות מה ההשגחה האלוקית רוצה מאיתנו בדור הזה, דור שזכה לשיבת ציון ולחונן חלק גדול מארצנו הקדושה.

ראש השנה ויום הכיפורים הם זמנים לחשבון נפש. לכן, מלכתחילה יש לבחור את המקום בו נתקדם בחשבון הנפש, ובו נשהה בימים אלה. כל זאת מתוך התחשבות בצרכי המשפחה, האשה, והטיפול בילדים.

נמצא שבבואנו לימים הנוראים, מתרוצצים בתוכנו שתי הרגשות מנוגדות - מחד בטחון מלא שהקב"ה יסלח לנו, וזה ממלא אותנו שמחה שהיננו הולכים להזדכך ולהיטהר, ומאידך בושה ועוגמת נפש על עצמנו, צער ומכאובים על הכישלונות

בשלב הראשון הייתי מציע לכם להאמין בכח ההשפעה שלכם על בנכם, ומתוך כך לסלק את החששות מהשפעה סביבתית גרועה. ככל שתאמינו אתם בכוחכם, כך תקטן ההשפעה הסביבתית על בנכם. הואיל ומדובר בילד רך, היסודות הטובים אשר הנכם מעניקים לו, ועוד תעניקו לו, ישתרשו בו יותר ויותר.

הרבה יותר קשה לתקן את העבירות שבין אדם לציבור, שגם בזה אפשר לחטוא במעשה או בדיבור. אדם מלכלך או מזיק לרשות הרבים או שמדבר בגנותם של רבים, כיצד יתקן את העבירה הזו, האם ילך לכל אחד מהציבור לבקש את סליחתו?

צה"ל כצבא כללי, ובהתאמה הגדוד כיחידה, מתוכנן ועובד לכתחילה כצבא חילוני, וחוקי הדת נתפסים ככורח המציאות והגבלה שיש להתחשב בה. תפקידו הראשוני של הרב ביחידתו הוא למנוע מצב בו אורח החיים החילוני משתלט על רשות הרבים של חיי הגדוד, ולא נותן מרחב מחייה לחייל שומר התורה והמצוות.